ביום ראשון לפני הצהריים ניקו באלון־מורה את הסחף שהצטבר בצומת הכניסה לבית העלמין. גשם זלעפות ירד שם בשבת. עובד יישוב חרוץ טאטא לשולי הכביש את החצץ ואת הבוץ. שעות אחדות אחר כך עמדה להתחיל הלווייתו של יהודה שמואל שרמן, בנם הצעיר של יהושע וסימה. היישוב הוותיק שמעל שכם שוב נתבע להעלות מס דמים, מס שאי אפשר להתרגל אליו. פרק ההספדים בהלוויה היה קורע לב.

אלמלא המלחמה, התקשורת הייתה מסקרת בהרחבה את ההלוויה בשומרון, וכנראה גם את תגובות הנקם היהודיות: הצתת מכוניות ובתים, הכאת פלסטינים שמתגוררים הרחק מזירת מותו של שרמן ליד חומש, יידוי אבנים וחסימת צמתים, אגב גם בפני נהגים יהודים. למתפרעים הנוקמים יש מין ספורט צדדי כזה של הענשת סביבתם היהודית, ומשום מה אין פוצה פה ומצפצף. המתנחלים הנורמטיביים, רובו המכריע של המפעל, לוקים בתסמיני הכחשה והדחקה של התופעה המכונה בתקשורת "אלימות מתנחלים", עם או בלי ה"א הידיעה. כבר חודשים רבים הם מכחישים או מדחיקים או חוששים, ומאפשרים לגולם המתפרע לקום על יוצרו.

לא, לא נפתח כאן מחדש את הדיון הסטטיסטי בפרשה. הצעירים שתוקפים ערבים ביו"ש, ולפעמים גם אנשי צבא ומשטרה, הם אכן מיעוט מבוטל ביחס ל־541 אלף מתיישבי יו"ש, פרומיל בערך, קומץ. פחות או יותר זהו גם שיעור המעורבים במעשי פשיעה בתל־אביב, אם כי שום עיתונאי אינו מדבר בתקשורת על "אלימות התל־אביבים". קל להאשים את העיתונאים בצביעות, קשה להתעלם מהבדל מובהק בין סוג הפשיעה בשתי הזירות: עברייני תל־אביב אינם מתיימרים לייצג אידיאולוגיה תל־אביבית, רק את עצמם. עברייני תג־מחיר ביו"ש משוכנעים שהם שגרירי מפעל ההתיישבות או אפילו נביאי האמת היחידים שלו. לפיכך נדרשת בדחיפות חוות דעתו השלילית של המפעל עליהם. בעבר הלא רחוק הם היו קוריוז בהשוואה לאלימות הפלסטינית, אולם לאחרונה הם מתחרים בה באופן מרשים, לרוב בטענה שדמם של היהודים הפקר, ואין מי שיעצור את הדימום מלבדם.

זוהי טענה מופרכת. מאז הקמת אלון־מורה ב־1979 לא היה מצבם הביטחוני של המתנחלים כה טוב. צה"ל מצליח לשמור עליהם כפי שלא שמר מעולם, ודאי ביחס להיקף תוכניות אויביהם. שיטות הסיכול והלחימה שלו השתכללו מאוד. הוא הצליח להשליט סדר אפילו במחנות הפליטים של ג'נין וטולכרם. כללי הפתיחה העדכניים באש מאפשרים לו להתייחס גם ליידויי אבנים כאל ניסיונות רצח לכל דבר, ולאמץ בכך סוף־סוף דרישה עתיקת יומין של מועצת יש"ע, שלא זכתה לאוזן קשבת אפילו בתקופות בגין, שמיר וממשלות נתניהו הקודמות. הנה, רק לפני שבוע נורה בסינג'יל שליד שילה פלסטיני שיידה אבנים אל מכוניות של יהודים, חברו נפצע קשה ושלישי נתפס. מארב צבאי ירה בהם שני כדורים בסך הכול, וזה הספיק. בשנה שעברה תועדו ברחבי יו"ש 1,085 יידויי אבנים של פלסטינים לעומת 1,230 יידויים ב־2024 ו־8,633 ב־2021, פי שמונה!

האלוף אבי בלוט רוצה בטובת המתנחלים יותר מכל קודמיו בלשכת מפקד פיקוד המרכז. הוא זורם עם תוכניות הפיתוח שלהם, כל עוד ספר החוקים מאפשר זאת, ובתקופת הממשלה הנוכחית הספר מאפשר המון. היא לא ביטלה את הסכמי אוסלו, אך הסירה את האמברגו הרב־דורי על הקמת יישובים חדשים. חומש ושא־נור הוקמו החורף לתחייה. בהר עיבל נוסד זה עתה יישוב חדש. רשימת התפוצה של החוות החוקיות מתארכת פלאים. אין צורך בסיוע פרטי בנדון, ודאי לא כזה שמתורגם לחיכוך עם הצבא בזמן מלחמה ובימים כתיקונם.

"הנציב העליון של פלסטינה", כך מכונה בלוט באחד מדפי הפייסבוק של המתחככים הסדרתיים. כמה חוצפה, כפיות טובה וטיפשות צריך כדי להעניק לאלוף תואר מכוער שכזה. כמה מסוכן לשחק באש. קבוצת הוואטסאפ "חדשות אנ"ש" מדווחת בגאווה על הישגיה המבצעיים בחודש אדר: "מספר רכבים שנשרפו: 19, מספר בתים שהוצתו: 16, מספר ערבים שנפצעו: 37. בנוסף נופצו מאות שמשות וחלונות, נכרתו מאות עצי זית ופונצ׳רו עשרות צמיגים". ספק גדול אם מדובר בתעלול קונספירטיבי של השמאל. השטח אכן בוער, והגפרור הפעם הוא יהודי.

המלחמה עם איראן מתדלקת את ההשתוללות. היא גורמת למשתוללים לחשוב שהם הזרוע היהודית המסיימת של מלחמת גוג ומגוג בארץ ישראל, ובמלחמה כמו במלחמה. פעולות הלוחמה שלהם כוללות התעמרות מתועבת בקורבנות אקראיים. צה"ל מצטייר כחסר אונים מול כנופיות אלימות או אף כשותף לפשע. מילואימניקים שגויסו בצו 8 בגלל איראן נאלצים להתכתש עם יהודים שיכולים להיות ילדיהם ולהיגרר לעימותים קטלניים עם האוכלוסייה הפלסטינית. עיתונאים מכל קצווי תבל מקבלים אישור לדימוי הקוזאקי והמיליציוני שהתאמצו תמיד להדביק למתנחלים. בשמאל הקיצוני חוגגים.

הצעירים רעולי הפנים שפושטים על יישובים פלסטיניים מצליחים לקומם אפילו את הממשל האמריקני האוהד ואת שגרירו בארץ, חסיד אומות העולם מייק האקבי. הם גול עצמי מפואר, בומרנג תקני, תג מחיר ממאיר שלמעלה מחצי מיליון מתיישבים נאלצים לשלם. התפנית הגדולה בדעת הקהל הישראלית נגד מדינה פלסטינית מתבזבזת עם כל דיווח על עוד מכונית שהוצתה ליד חברון או ערבייה קשישה שהוכתה בכפר דיר אל־ח'טב. תריסר אלות נתפסו השבוע במכונית של חמישה חשודים שנעצרו בידי מג"ב סמוך לכפר. שופט שלום בפתח־תקווה שחרר אותם למעצר בית של שלושה ימים.    

"שורפים לכם את הבית, ואתם שותקים", הוכיח השבוע האלוף בלוט את מנהיגי המתיישבים. כמו רוב המתיישבים – ובכללם כותב שורות אלו – ההנהגה נקרעת בין אינסטינקט ההגנה העתיק על מתנחלים מפני עלילות תקשורתיות והתנכלויות שלטוניות, ובין האמת העגומה לאשורה: מאות צעירים יהודים פורקי עול ומוסר משתוללים יום יום ביהודה, בבנימין ובשומרון. משטרת מחוז ש"י בתקופת בן־גביר פועלת נגדם בעצלתיים, צה"ל לא בנוי מקצועית לבלום אותם, וסביבתם הבוגרת מסתפקת בגמגום. אם היא לא תצא נגדם בהקדם ובקול גדול, זו תהיה הוכחה שהם הצליחו להטיל את אימתם לא רק על הערבים, גם על היהודים.  

מניעה פדגוגית

האם אימתם של הפורעים ביו"ש מוטלת גם על שירות הביטחון הכללי? חלילה. בתקופת חילופי המשמרות בארגון נטען שראש השירות החדש דוד זיני יעשה להם הנחות על בסיס אידיאולוגי, אבל זה היה חשד שווא מכוער. בבירור שעשינו השבוע מול מערכת הביטחון נאמר לנו ש"מאז כניסתו לתפקיד של ראש השירות הוא הנחה לפעול אל מול הקומץ הקיצוני האחראי על האירועים האלימים באיו"ש, בין אם בהטמעת אכיפת ההגבלות המנהליות באמצעות אזיק אלקטרוני ובין אם במיקוד פעילות סיכולית".

זאת ועוד: "על בסיס המידע שנאסף על ידי השב"כ מופצות התרעות לכוחות בשטח, כדי לצמצם את החיכוך. לא מעט אירועים אלימים סוכלו בעקבות התרעות אלה. לצד זאת, מתבצעות חקירות אודות אירועים אלימים חמורים והוצאו עשרות צווי הגבלה מנהליים לקיצוניים שהיו מעורבים בצורה ישירה בפעילות אלימה וטרור. מאז תחילת 2026 התבצעו מעל 50 מעצרים של פעילים אלימים בשיתוף פעולה בין משטרת ישראל ושב״כ".

מעניין, בשב"כ סבורים שהדרך המיטבית למיגור האלימות עוברת באפיקים פדגוגיים, ולפיכך הארגון "פועל מול גורמי השפעה בשטח במטרה לשקם פעילים ולהחזירם לתלם, תוך סיוע בהוצאתם ממעגל האלימות ובגיוסם לצבא, לצד הובלת תהליכים רחבים מול אנשי השפעה וחינוך".