אנשים לא אוהבים לשנות את דעתם. פסיכולוגים החלו לנתח את התופעה הזו כאשר התפרסם סיפורה המוזר של דורותי מרטין. מרטין הייתה עקרת בית אמריקנית, שבשנות החמישים החלה להפיץ בשורה חדשה: לדבריה, חייזרים מכוכב הלכת קלריון גילו לה שב-21 בדצמבר 1954 יתרחש מטר מטאורים ענק, שיחריב את כדור הארץ. החייזרים הבטיחו לה שיבואו לאסוף אותה ואת ידידיה ויגנו עליהם מהאסון. מרטין הצליחה לשכנע מאמינים רבים, והם מכרו את כל רכושם והתקבצו סביבה בלילה המיוחל. הלילה עבר – אך העולם לא נחרב. המאמינים נבוכו, אך אז קיבלה דורותי מרטין מסר חדש: בזכות האמונה והמסירות שלה ושל הכת הקטנה שלה, ביטלו החייזרים את גזירת החורבן. המאמינים צהלו – והכפילו את אמונתם. פסיכולוגים למדו אז שאנשים במצב של דיסוננס קוגניטיבי מוכנים לעשות כמעט הכול ולהאמין כמעט בכל דבר, ובלבד שלא יצטרכו לשנות את דעותיהם.
עוד כתבות בנושא
האם גם ישראל של תשפ"ז תיכנס לספרי הלימוד של הפסיכולוגים? הרי בין שתי מערכות הבחירות האחרונות עברנו את הסיוט הכי מטלטל שאפשר להעלות על הדעת, ובכל זאת כמעט אף ישראלי לא שינה את דעתו. העלייה הדרמטית באחוז ההצבעה של הערבים מסווה את התמונה הזו, אך נראה זאת בבירור אם ננתח את הקולות שניתנו למפלגות היהודיות.
בבחירות 2022 קיבל הליכוד 26% מקולות אלו, וב-2026 קיבל 24%. בבחירות הקודמות קיבלו מרצ והעבודה ביחד 7.7%, והפעם – 7.6%. המחנה הממלכתי ויש עתיד קיבלו 30%, ושיעור זהה קיבלו בבחירות האחרונות יורשותיהן הישירות, ישר וביחד. הציונות הדתית ועוצמה יהודית קיבלו ב-2022 12.14% מקולותיהם של אלו שלא הצביעו למפלגות הערביות, וב-2026 קיבלו ביחד 12.7% מהקולות הללו.
הכי מעניין
מצביעי ש"ס גילו שמפלגתם אינה ליכוד עם מזוזה, אלא דגל התורה עם חית ועין
את השינוי הגדול ביותר נמצא אצל מצביעי ש"ס, שאיבדה שליש משיעור מצביעיה וירדה מ-9% ל-6%. המסקנה הראשונה מהנתונים הללו היא שהש"סניקים הם כנראה האנשים הרציונליים והגמישים ביותר בישראל, כי הם היחידים שמוכנים לשנות את דעתם לנוכח המציאות. כאשר גילו שמפלגתם אינה ליכוד עם מזוזה אלא דגל התורה עם חית ועין – הם מיהרו לנטוש אותה. אבל מה לגבי כל האחרים?
העיתונאי דני קושמרו האשים את תושבי אופקים: איך לא נטשו את הליכוד ואת נתניהו, אף שהטבח קרה במשמרת שלהם? היו שטענו מהצד השני: איך ייתכן ש-39% מתושבי בארי הצביעו לדמוקרטים, אחרי שהאידיאולוגיה של פייסנות, התנתקות ומדינה פלסטינית המיטה עליהם אסון נורא? האמת היא שהטיעון הכפול הזה הוא דווקא התחלה של סנגוריה על החברה הישראלית כולה: קשה יותר להתעלם מהעובדות כאשר יש אשם אחד ברור; כאשר יש שני אשמים – לכל אחד יש תירוץ זמין שמסביר למה הוא לא צריך לשנות את דעתו.
עוד כתבות בנושא
אחרי מלחמת יום הכיפורים לא היה את מי להאשים מלבד מפא"י. אנשי מפא"י שלטו בכנסת, בממשלה, במערכת הביטחון ובתקשורת הממלכתית – מי עוד יכול היה להיות אשם? אך האשמה בטבח שמיני עצרת תשפ"ד מתחלקת לשתיים: אשמה פרסונלית ואשמה אידיאולוגית. מבחינה פרסונלית האשמים הם נתניהו ואנשיו; מבחינה אידיאולוגית האשמה מוטלת על "המזרח התיכון החדש", על האידיאולוגיה הפייסנית של אוסלו וההתנתקות. כיוון שכך, ומשום שממילא לא קל לאף אחד לשנות את דעתו, כל אחד מזדרז להצביע על אשמתו של הצד השני. רק מעטים מוכנים להודות שיש מספיק אשמה לכולם.
השמאל כשל אידיאולוגית - הימין כשל בהנהגה
היו כאלו שבכל זאת הצליחו להודות בטעות. סיגל קראוניק, אלמנתו של רבש"ץ בארי, אריק הי"ד, הודתה שוב ושוב ביושר שהימין צדק. אלי גולדשמידט, לשעבר ח"כ מטעם מפלגת העבודה, הודה שדרך אוסלו נכשלה, ונבחר לחבר כנסת מטעם הליכוד. ד"ר מיכה גודמן תיאר התפכחות בנוגע לסוג הרוע שמייצג חמאס, ולאפשרות לחיות איתו בדו-קיום. דוד שוקן סיפר על מסע נפשי ורוחני עמוק ומטלטל שהוא עבר ועובר בעקבות הטבח – מסע עמוק הרבה יותר מאשר השאלות השטחיות של ימין ושמאל.
מן הצד השני, אנשי ימין לא מעטים מודים באשמתו של נתניהו. עמית סגל הצהיר שאחריותו של נתניהו היא "יותר מחמישים אחוזים". אביו, חגי סגל, אמר באופן נחרץ עוד יותר שנתניהו הוא "האחראי מספר אחת למחדל". אך התמונה הגדולה היא שכל עוד האשמה כפולה ומפוצלת, אין רבים שרוצים ומסוגלים לאמץ את ההבחנה הזו: השמאל כשל מבחינה אידיאולוגית, הימין כשל בהנהגה המעשית.
ראש הממשלה בנימין נתניהו במטה הליכוד, כמה שעות אחרי סגירת הקלפיות | צילום: חיים גולדברג / פלאש 90
חז"ל מספרים במסכת עדויות על שני פועלים פשוטים שהצליחו לשכנע את כל חכמי ישראל לשנות את דעתם ההלכתית. כך חותמת המשנה את הסיפור הזה: "ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה? ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו; שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם". אני חושש שאנחנו רחוקים מאוד מהמידה הטובה הזו, ומתעקשים לעמוד תמיד על דעתנו.
האם זה אומר שהטבח והמלחמה לא יטביעו בנו חותם, ולא ישנו את החברה הישראלית? האם לנצח נתבצר מאחורי תירוצינו? בהחלט לא; תהליכי השינוי כבר התחילו – הם פשוט לא מתבטאים בתחום הפוליטי. גם אחרי מלחמת יום הכיפורים, המהפך הפוליטי היה רק קצה הקרחון. המלחמה ההיא הצמיחה שתי תנועות עממיות, ששינו את ישראל: גוש אמונים מימין ושלום עכשיו משמאל. הימין הדתי והשמאל הליברלי צצו בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והמילון הרעיוני שלהם הוביל את ישראל במשך חמישים שנה.
גם החברה הישראלית של היום רוחשת כוחות חברתיים ורוחניים, שכבר משנים אותנו בדרכם האיטית והעמוקה. קשה לשינויים הללו להתבטא בפוליטיקה, שדורשת מהמצביעים הכרעה חד-משמעית ונוקשה. הלוואי שבכל זאת היינו מרשים לעצמנו לתרגם לעולם הפוליטי לפחות לקח אחד: אם את נטל האשמה אנחנו נושאים ביחד, מוטב שנישא יחדיו גם בנטל השלטון.
עוד כתבות בנושא
