יש שני סוגים של הפתעות פוליטיות. הסוג הראשון שכיח מאוד: מפלגה מקבלת הרבה יותר קולות ממה שחזו לה, או לפעמים הרבה פחות. הסוג השני נדיר הרבה יותר, וגם הרבה יותר דרמטי: עצם השדה הפוליטי השתנה באופן בלתי צפוי. את המקרה הראשון אפשר להשוות למכבי תל אביב שעלתה למגרש כדי לנצח ולבסוף הפסידה; במקרה השני היא עלתה לשחק כדורסל ומצאה עצמה בתחרות שחייה.
זה מה שקרה לנו בבחירות הללו; הן מגדירות מחדש את הכללים היסודיים של הפוליטיקה הישראלית. היינו רגילים לשחק כדורסל, אבל מהיום מי שיסרב לשחות עלול לטבוע. אם מתעלמים מהמפלגות הערביות, לא הרבה השתנה בבחירות הללו; אבל מי יכול להתעלם מהמפלגות הערביות?
עוד כתבות בנושא
בכל הנוגע למפלגות הללו, אפשר לחלק את תולדות הפוליטיקה הישראלית לשלוש תקופות. בעשורים הראשונים של המדינה חברי הכנסת הערבים היו קוריוז. בעשורים האחרונים הפכו המפלגות הערביות למטרד של ממש בדרך להרכבת קואליציה יציבה. מאז ממשלת בנט-לפיד הן כבר לא קוריוז ולא מטרד, אלא שחקן מפתח; הבחירות העכשוויות צועקות באוזנינו בקול גדול את העובדה הפשוטה הזו. הערבים מרגישים לראשונה את טעמו של הישג פוליטי ניכר, ואין סיבה להניח שבבחירות הבאות ישיגו הרבה פחות. אין מדובר כבר במכשול פוליטי, שמקשה על השגת רוב בכנסת; הערבים משרטטים מחדש את מפת הגושים, ומגדירים מחדש את השאלות שעומדות לדיון.
הכי מעניין
למה הערבים הצליחו כל כך בבחירות הללו? כולנו יודעים את התשובה: קודם כול, משום שהם התאחדו. ברמה הטכנית, האיחוד מנע בזבוז קולות. ברמה הנפשית, הוא הפיח במגזר הערבי רוח קרב. אך האיחוד הזה מבטא גם משהו חשוב יותר. תנו דעתכם לכך שאין שום דרך להגדיר את הרשימה הערבית המשותפת על הציר שמאל-ימין. חד"ש היא מפלגה קומוניסטית, מפלגת שמאל קיצוני; בל"ד היא מפלגה ערבית לאומנית – ימין קיצוני לכל דבר. כאשר שתי אלו רצו ביחד עם אחמד טיבי, אין מדובר במפלגה ימנית וגם לא במפלגה שמאלנית; מדובר במפלגה ערבית, שערביותה היא המגדיר היחיד שלה. גם רע"מ היא מפלגה ערבית, אף שגם בה – כמו ברשימה המשותפת – יש עלה תאנה יהודי יחיד.
תוצאות הבחירות הפכו את הערבים לשחקן וטו: אי אפשר להקים בלעדיהם ממשלת ימין או ממשלת שמאל, ממשלת רק-ביבי או ממשלת רק-לא-ביבי. כיוון שכך, המפלגות הערביות כופות עלינו שינוי של נקודת המבט: ההגדרה העצמית של המפלגות הללו כגוש הערבי מגדירה ממילא את כל השאר כגוש היהודי. את נקודת המבט הזו הם כופים עלינו מבחוץ, אבל היא אמיתית יותר מאשר ההגדרות הישנות והנוקשות שבתוכן כלאנו את עצמנו.
להגדיר מחדש את השבט
יש מעט מאוד שמאל יהודי אמיתי בישראל. המחלוקות האידיאולוגיות האמיתיות בין היהודים הצטמצמו מאוד, כמעט נעלמו. אנחנו משמרים את הרמץ הנושן הזה ומנסים להפיח בו רוח חיים, כדי שלא יכבו מדורות השבט שלנו. אבל אם הערבים הצליחו להגדיר מחדש באופן מכליל את השבט שלהם – למה אנחנו לא יכולים?
ממשלת אחדות רחבה היא הצעד המתבקש מבחינה חברתית, ערכית ורוחנית. עבור אלו שמעקמים את האף לנוכח שיקולים של ערכים ורוח בתחום הפוליטיקה נוסיף שגם השיקול הפוליטי הצר מביא לאותה מסקנה. זו כנראה הממשלה היציבה היחידה שמאפשרות תוצאות הבחירות. כפי שהיה אומר שרלוק הולמס, אחרי שמחקת את הבלתי אפשרי, מה שנותר חייב להיות האמת, גם אם הוא לא נראה לך סביר.
נתניהו ואיזנקוט במליאת הכנסת | צילום: אורן בן חקון
ממשלה רחבה כזו תזכיר לנו מחדש שכולנו יהודים, אבל בשום אופן לא תהפוך את ערביי ישראל לאויבים. ערביי ישראל התגייסו בהמוניהם להצבעת מחאה למען האחדות הערבית וכנגד הפשע המשתולל במגזר הערבי. הפשיעה הזו מסוכנת לכולנו, ולא ננצח אותה בסיסמאות או בתנינים. אנחנו חייבים לטפל בדחיפות בבעיה הקשה הזו – למענם וגם למעננו. אחרי שהערבים הזכירו לנו שכולנו יהודים, נוכל לקוות שבעתיד נזכור זאת בעצמנו, גם בלי עימות מולם. את הגוש היהודי צריך להגדיר לא על דרך השלילה – כל אלו שאינם ערבים – אלא באופן חיובי, מתוך זהות יהודית-ישראלית יציבה ובטוחה בעצמה, נושיט יד גם לשותפים נאמנים שאינם יהודים.
כל זה בהנחה שנלמד את הלקח; ההיסטוריה הפוליטית שלנו מעוררת חשש שנמשיך להתעקש על דפיקת ראשנו בקיר. אבא אבן אמר פעם שעמים ואומות נוהגים בהיגיון רק אחרי שמיצו את כל האפשרויות האחרות. זה ודאי נכון לגבי פוליטיקאים רבים. הם עלולים לנסות עוד תרגיל, עוד פעלול, עוד סבב בחירות, עוד הטלה של הקוביות. הם יעצרו רק אם נבהיר להם שחוקי המשחק הפוליטי השתנו. הערבים הצליחו בבחירות הללו כי הם התאחדו, בזמן שאנחנו התפלגנו. כל עוד אנחנו מדמיינים את עצמנו כגוש הימין וכגוש השמאל – כולנו מיעוטים מתוסכלים; הסיכוי להשיג רוב הולך ומתרחק מאיתנו. רק אם נחשוב על עצמנו מחדש כגוש יהודי נראה שאנחנו רוב מוצק ויציב. הערבים הצליחו להתאחד; האם היהודים יתעקשו להמשיך להתפלג?