החוק להסדרת מגורים בשטחי מרעה נחקק לפני שנה, במטרה לסייע לרועים יהודים לשמור על אדמות הנגב והגליל, ולמנוע מהערבים להשתלט עליהן. מימוש אמיתי של הציונות. החוק מאפשר לרועים להקים בשטח המרעה מבנה מגורים שיאפשר למשפחתם לגור בתנאים ראויים. ביום חמישי חתם שר החקלאות אבי דיכטר על צו שמכשיר כמה חוות רועים שכבר פועלות בשטח ודוחקות את רגלי הערבים מאדמות מדינה.

תגובת הערבים לחוק ברורה ומובנת. ח"כ יוסף עטאונה (חד"ש) אמר: "זה עוד חוק גזעני־פשיסטי שמוסיף קומה נוספת לאפליה הממסדית כלפי אזרחים ערבים". למרבה הצער אך לא למרבה הפליאה, עטאונה קיבל חיזוק מח"כ מטי צרפתי־הרכבי מיש עתיד, שאמרה: "בזמן שאנשים מנסים לחיות תוך כדי אזעקות ולשמור על שלומם, המדינה דוהרת לבצע פעולות לא הפיכות. דרשתי היום בדחיפות למנוע את המחטף".

מלבד יש עתיד, שהאידאולוגיה שלה היא משהו בין ג'לי לפלסטלינה, נמצאת בכנסת גם מפלגת העבודה, שלא התייחסה לחוק באף אחת מהכתבות שפורסמו בעניין. מפלגת העבודה הייתה אמורה לשאת את דגל הציונות המעשית, החותרת לכיבוש הארץ בדיוק בדרך שהחוק מכוון אליה. הבעיה היא שאין מקרב צאצאי מפא"י - קרי, מפלגת העבודה המכונה כיום "הדמוקרטים" - מי שיניף כיום את דגל הציונות המעשית. המשך החזון הציוני מונח כולו על כתפי המחנה הלאומי, והמאבק על הארץ מתנהל במעמד צד אחד.

אם הזעם והלהט השמאלי שאפיינו את הפרעות נגד הרפורמה המשפטית היו מופנים נגד אוזלת היד בעניין השתלטות הערבים על אדמות הנגב והגליל, היה אפשר לומר שיש במדינה "שמאל ציוני". תושבי המצפים בגליל היו אמורים למחות על התנוונות יישוביהם במקום להפגין נגד "עילת הסבירות".

לנוכח האפליה הזועקת לטובת הערבים במחירי הקרקעות בגליל, וגם הנכונות לתת לבדואים שמסכימים בטובם להקים בתים באופן מסודר ולא פיראטי מאות אלפי שקלים, היו יכולים אנשי השמאל להפגין על "הפרת החוזה" בין המדינה לאזרחים היהודים - למחות על כך שחייל יהודי משלם פי עשרה על חלקת אדמה לביתו, בעוד שערבי שפטור משירות צבאי לא מחויב בתשלום על הקרקע.

אבל כל העניינים הללו כבר לא נוגעים לשמאל - לא אדמה, לא חקלאות ולא ציונות. רק שליטה על מקורות הכסף ושמירה על סיר הבשר. החשש מתווית הגזענות שתדבק באנשי השמאל אם יקימו קול זעקה על כיבוש הארץ בידי הערבים משתק את אחרוני האידאולוגים במחנה השמאל, אם נותרו כאלה.

כצפוי, לבג"ץ הוגשה עתירה נגד החוק, וסופו ידוע. החברה להגנת הטבע עתרה נגדו בטענה ש"החוק יוביל להקמתן של חוות רבות, תוך פגיעה קשה בשטחים הפתוחים, כולל בשטחים מוגנים". ההשתלטות הפראית של הערבים על שטחים פתוחים אינה מפריעה כמובן לחברה להגנת הטבע.

בניסיון להבין את מקורות הגישה המשתקפת מדברי ח"כ צרפתי־הרכבי ומעתירת החברה להגנת הטבע, אפשר לעיין בגיליון "אתגר" משנת 1962. היה זה כתב עת של השמאל הקיצוני, בואכה אנטי־ציוני, ואורי אבנרי היה אחד מעורכיו. בכתבה על הפקעת אדמות בענה לצורך הקמת כרמיאל נכתב: "בני הכפר הסבירו כי אינם מתנגדים לפיתוח לשמו, והראו שליד השטח המופקע בבענה לצורך בניית כרמיאל יש שטח גדול פי ארבעה השייך כבר למדינה... 'אם העניין הוא בפיתוח ולא בנישול - למה הממשלה לא יכולה לבנות שם?'... הפלאח הערבי קשור בכל אבן ועץ... לעיר רוצים לתת שם סמלי: כרמיאל. וזהו הרי כרם נבות. על זה זעק הנביא: 'הרצחת וגם ירשת?".

כאז כן עתה מוצא השמאל אמתלות לדחות התיישבות של יהודים, ורואה בערבים את בעלי הבית של הארץ. השמאל הפנים את רוח הדברים של אורי אבנרי ושותפיו. ההשתלטות הערבית נובעת מהחיבור בין הערבי לאדמתו, ואילו הממשלה מנשלת אותו מאדמתו. ליהודי מותר להיות רק בתחום המושב. מתברר שהשמאלנים שכחו מהו ייהוד הגליל.

ד"ר יהודה שלם הוא סגן יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן לאומי, וחבר מערכת הרבעון "האומה"