״כל קול קובע״, ״אסור להישאר בבית״, ״הבחירות יוכרעו על חודו של קול״, אלו רק חלק מהסיסמאות שגדלנו עליהן. אמירות שנשמעות בכל מערכת בחירות - ומכל צדדי המפה. אך לאחרונה מתברר שהקול הבודד כבר לא כל כך חשוב.
עוד כתבות בנושא
כוונתי, בין היתר, היא לטורים של אריאל שנבל וגדעון דוקוב בגיליון מקור ראשון האחרון. שנבל מכריז שהחליט להצביע למפלגת "הציבור החרדי", ומקדיש טור שלם כדי להסביר שגם הצבעה למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה עשויה לחולל שינוי.
דוקוב מגוון עם הצעה שונה: "הצבעה עיוורת למחצה". אמנם הוא לא מציע לזרוק את הקול בכוונה תחילה, אך גם הוא משנמך את חשיבות ההצבעה: "החשיבות של התוצאה הכללית לא הופכת את הפתק שלכם למכריע. אף החלטה לא תיחתך על חודו של פתק אחד".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
כותב חשוב נוסף במקור ראשון זה, שלמה פיוטרקובסקי, העלה בשבוע שעבר פוסט בפייסבוק שבו הוא כותב דברים דומים: "סביר להניח שהשאלה איך כל אחד מאיתנו יצביע כשהוא לבדו מאחורי הפרגוד לא משנה כלום".
ובכן, מה המכנה המשותף לשלושת הטקסטים? הקטנת משקלה של הבחירה האישית ושל האחריות לתוצאותיה. בין שמדובר בחשיבות ההצבעה בכלל ובין שמדובר בהצבעה למפלגה מסוימת.
ללכת עם, להרגיש בלי
ההצעה של שנבל למשל: הרי הוא לא היה מעלה בדעתו להצביע למפלגה חרדית קיימת, להצביע לאופוזיציה הוא לא רוצה, וגם לא למפלגות הקואליציה - אז הוא בוחר בפתרון של "ללכת עם, להרגיש בלי". כן לשים פתק בקלפי, אבל בפועל לא להצביע לאף מפלגה 'אמיתית'. הוא גם כותב: "ככל הנראה נלך שוב לבחירות, ודי בקרוב...". ובמשתמע: במילא ההצבעה (הפעם) לא באמת מכרעת. אבל מה המניע העמוק יותר לגישה המתחמקת הזאת, גישה שכאמור סותרת מוסכמות דמוקרטיות רבות שנים?
לדעתי, המניע לכך הוא קושי אמיתי: קושי של רבים אשר הבחירה הטבעית שלהם - מבחינת חלק ניכר מהשקפת עולמם - היא מפלגת הציונות הדתית. אבל לא נאה להם ״להתלכלך״ בהצבעה כזאת. גם מי שמכירים בהישגים הרבים של המפלגה בקדנציה האחרונה מתקשים לתת לה את קולם, משום שהמשבר סביב גיוס החרדים מאפיל אצלם על כל השאר.
עוד כתבות בנושא
דוקוב כותב בפירוש על קושי רגשי: "לעיתים הקושי הוא בלב פנימה. אדם עומד מול שני פתקים של מפלגות שקרובות להשקפת עולמו, והחובה להכריע גובה ממנו מחיר". אך לתחושתי הקושי הוא לאו דווקא בהתלבטות בין שתי אופציות - אלא הקושי לעמוד מאחורי בחירה אחת. קשה להזדהות, להסביר, לספוג ביקורת ולשאת באחריות גם על מה שאינו מוצא חן בעיניהם במפלגה.
ועוד משפט על ההצעה של דוקוב: במחילה, אבל זה מזכיר לי ילדים שמכסים את העיניים וחושבים שעכשיו לא רואים אותם. באופן דומה - אם לא אדע איזה פתק הכנסתי, אהיה כביכול פטור מהאחריות לבחירה. ובמישור המוסרי: אם אינך מוכן לשאת באחריות לתמיכה במפלגה, גם הישגיה אינם יכולים להירשם לזכותך.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אני בהחלט יכול להבין את הקושי של הכותבים עם מפלגת הציונות הדתית, רבים מחבריי שותפים ללבטים האלה, ומותר כמובן להצביע אחרת. איש אינו חייב את קולו לשום מפלגה. אך לדעתי בריחה מאחריות - בכל אחת מהשיטות שהוזכרו - אינה פתרון. הבחירה צריכה להתבצע במלוא הרצינות, תוך בחינה של משמעות הבחירה בכל אחת מהחלופות.
תחושת הניקיון של המצביע אינה פוטרת אותו מאחריות לתוצאות בחירתו. והטענה ש״זה רק קול אחד״ משכנעת עוד פחות כשהיא מופנית לאלפי קוראים. הרי מטרת הפרסום היא שהקול הזה לא יישאר בודד. אם כל קול קובע כשקוראים לציבור לצאת ולהצביע, הוא קובע גם כשהבחירה לא פשוטה ולא תמיד "מחליקה בגרון".
ולמתקשים בכל זאת לשים בקלפי את הפתק ט׳, אולי אפשר לפנות למכון צומת ולבקש שיפתח מתקן להצבעה בגרמא. נקרא לו ״גְּרָמַנְדָט״.
עוד כתבות בנושא
