בעוד שבוע בדיוק, מרביתנו נצא לקלפי ונצביע עבור אחת משלל רשימות המועמדים שאישרו חברי ועדת הבחירות המרכזית או שופטי בג"ץ. מבט נאיבי על האקט הדמוקרטי רואה בבחירות חופשיות אמצעי להשלטת רצון העם על רשויות השלטון. כלומר, הדרך שבה "העם" מעניק לרצונו שבכוח תוקף בפועל, ומשליט אותו במציאות.
עוד כתבות בנושא
אלא שלא צריך להיות פילוסוף דגול כדי להבין שזה לא המצב. וכדי להבין מדוע, צריך לשים אצבע על כמה כשלים בתהליך הדמוקרטי המוכר לנו, שמונעים ממנו להיות כלי אפקטיבי להשלטת רצון העם (גם אם נוציא לחלוטין מתוך המשוואה את תפקידם של גורמים לא נבחרים, כמו למשל בית המשפט, בתוך המארג השלטוני).
יש כשלים שמוכרים לכולנו וכבר נטחנו עד דק, והם נוגעים למשל לעובדה שכל תהליך מתווך הוא לא נייטרלי. למשל: גם אם היינו מורידים את אחוז החסימה למספר הקולות הדרוש למנדט בודד, עדיין היינו נשארים עם קבוצות אוכלוסיה שלא היו מקבלות ייצוג פוליטי אף שהן מעוניינות בכך. באחוז חסימה קצת יותר גבוה כבר לא קשה לדמיין מצב שבו גוש פוליטי אחד מקבל את מירב הקולות ואילו הגוש היריב את מירב המושבים בפרלמנט. במדינות עם משטר נשיאותי כמו ארה"ב זה אפילו בולט יותר. כך למשל בבחירות 2016 קיבלה קלינטון את רוב הקולות אך טראמפ זכה במירב האלקטורים.
הכי מעניין
אבל אני רוצה להתמקד בכשל נוסף, לטעמי משמעותי הרבה יותר, כי הוא מאפיין כל דמוקרטיה ייצוגית באשר היא.
גלידות ופיצוחים
כדי להבין את הכשל הזה, נדמיין מערכת פוליטית שבה יש 2 מפלגות: מפלגה א' בעד צמצום הגירה, הורדת מיסים והקטנת הממשל, חלוקת סידורי תפילה לכל דורש, והגבלות דרקוניות על גלידריות וחנויות לממכר פיצוחים. מפלגה ב' דוגלת בהגירה חופשית, העלאת מיסים ומדינת רווחה, איסור על אקטים פולחניים במרחב הציבורי ומיסוי כבד על מכירת סידורי תפילה, ומתן מענקי עידוד וסבסוד של גלידריות ופיצוחיות.
יוסי, חובב גלידות ופיצוחים, הוא גם חב"דניק, שליח הרבי מה"מ בעיר מגוריו. בעולם של דמוקרטיה אתונאית ישירה הוא יכול היה להצביע בנוגע לכל אחת מהסוגיות בהתאם לעמדתו האישית האותנטית. ואילו בדמוקרטיה ייצוגית הוא צריך לבחור מה יותר קריטי בעיניו, חלוקת סידורים או זמינות הגלידות.
בהחלט ייתכן מצב שבו מרבית הציבור תומך בסבסוד גלידריות, אבל בבחירות תנצח דווקא המפלגה המבקשת להטיל עליהן מגבלות דרקוניות. דווקא הדמוקרטיה, במקרה הזה, היא שתסכל את השלטת רצון העם.
עוד כתבות בנושא
אגב, מה יקרה כאשר תעלה על הפרק השאלה האם להוריד את הגיל המינימלי להוצאת רישיון נהיגה, סוגיה שאף אחת מהמפלגות לא הציגה לבוחרים עמדה סדורה בנוגע אליה? במקרה כזה הבחירות לא מסוגלות אפילו לתת רמז קלוש בנוגע לרצון העם. כמובן שהצגתי פה קריקטורה של הכשל הזה, אבל כולנו יודעים שאפשר היה לתת לו גם דוגמאות מהחיים.
אז למה בכל זאת כן דמוקרטיה? בעיניי, בעיקר מסיבה אחת: בחירות הן התחליף ההומני לגיליוטינה. דרך שמאפשרת לעם להחליף שלטון בלי נהרות של דם ברחובות. למנוע מצב שבו העם מואס בשליטיו אבל השליטים נאחזים בכסאם בכח הזרוע והחלפתם כרוכה ביציאה של העם לרחובות עם רמחים וקלשונים, אירוע שלעולם לא מסתיים באופן חיובי. בחירות דמוקטיות הן דרך הרבה יותר הומנית להחליף שלטון מחד או להעניק לגיטימציה לשלטון קיים מאידך.
פתקי ההצבעה הרשמיים מוצגים בוועדת הבחירות המרכזית | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הסיבה שבגללה ההשתתפות בבחירות חשובה כל כך, היא בעיניי מתן הלגיטימציה, או אם תרצו, אשרור השיטה. כל מי שמשתתף בבחירות מקבל בכך על עצמו, גם אם לא במפורש - במשתמע, את "חוקי הפורמט" כלשונו של ראובן מארץ נהדרת. בשביל שהדמוקרטיה תעשה את תפקידה, כלומר תאפשר לקיים שלטון מתפקד, גם אם תוך מתן ביטוי חלקי בלבד לרצון העם, נדרש הליך האשרור הזה פעם בכמה שנים (או חודשים, תלוי בסיטואציה).
כל זה כמובן לא סותר את העובדה שבסוף כל אחד ישתדל ככל יכולתו להביא בבחירות לידי ביטוי את הדברים העיקריים שחשובים לו, כשהם מונחים תמיד במיקומים שונים על הציר הבעייתי שבין חשוב לדחוף, וממילא מקשים על התעדוף. אבל קשה כידוע יש רק בלחם, ואתגרים עושים אותנו חזקים.
אז נחתום בברכה שתהיינה לכולנו התלבטות קלה ובחירה מוצלחת ככל הניתן בעוד שבוע, ובכלל יותר הומניזם ופחות קלשונים ברחובות.
עוד כתבות בנושא
