בני גנץ נראה כמו עוד טרגדיה פוליטית ישראלית מוכרת. אדם עתיר דרגות צה"ליות, שהומלך על ידי "האנשים הנכונים" להיות מנהיג גוש השמאל (או המרכז-שמאל, בשפה הפוליטית של ימינו), נכשל במשימתו להביא ניצחון - ונמחק פוליטית לאט-לאט, או מהר-מהר.
אבל בהסתכלות רחבה יותר מהפרסונה, כישלונו הנוכחי של בני גנץ - שנמצא הרחק מאחוז החסימה ובסבירות גבוהה מאוד יראה את הכנסת הבאה מהבית - הוא סמל לטרגדיה החברתית של אזרחי מדינת ישראל בשנות המלחמה הגדולה של הדור הנוכחי.
עוד כתבות בנושא
חִזרו איתי לרגע אחד לכ"ג תשרי ה'תשפ"ד, יום לאחר הטבח הבלתי נתפס שביצעו מחבלי חמאס באחינו ואחיותינו בנגב המערבי. בתוך כל החושך, ההלם והאלם ששרר ברחובות, בין הדיווחים ההולכים ונערמים על ממדי הזוועה, הייתה קרן אור שהייתה המשענת עלינו הסתמכנו: עם ישראל שב להיות אחד. הבנו שכמו הסלוגן של אותו גנץ בימי חוסן לישראל העליזים, בתחילת ימי המלכתו, "אין יותר ימין ושמאל, יש רק ישראל לפני הכל".
הכי מעניין
בכל יום שחלף, קרן האור הזו הלכה והתחזקה: אלפי המטיילים הצעירים בחו"ל ששבו בדרך חתחתים ארצה רק כדי להתגייס; תרומות בלתי פוסקות של כלל האזרחים לכל מי שרק ביקש (זוכרים את האירוע שדובר צה"ל ביקש בשידור שלא להזמין לבד אפודים קרמיים כי הם לא מספיק בטיחותיים?); לוחמינו בשטחי הכינוס נהנו מעל האש לאורך כל שעות היממה; אברכים חרדים קשרו ציציות ללוחמים ו"אחים לנשק" הקימו חמ"ל סיוע אזרחי מדהים בהיקפו. מול המרצחים - המחלוקות נעלמו כליל.
מתנדבים מחלקים אוכל לחיילים על גבול עזה. | צילום: אורן בן חקון, פלאש 90
ישנו רש"י מפורסם מאוד, שהוא למעשה דברי המכילתא, על הפסוק "ויחן שם ישראל", ברגעים שלפני קבלת התורה: "ויחן - כאיש אחד בלב אחד". את התחושה הזו הרגשנו בימים שלאחר האסון, והייתה תקווה ציבורית שאולי אחרי הסטירה המזעזעת - סוף סוף הבנו על מה בעצם כל העניין פה.
בעצם, מבחינה פוליטית, אם באותם ימים, אחרי עוד רצף הלוויות בהר הרצל או בקרית שאול, היינו נדרשים לבחור את נציגינו לכנסת ה-26, אין ספק שהציבור היה חפץ בממשלת אחדות, בפער ניכר מהאפשרויות האחרות.
ועכשיו, בחזרה להווה: מבין כל המפלגות שמעטרות את מערכת בחירות ה'תשפ"ז, יו"ר המפלגה היחיד שמתחייב שייכנס לממשלת אחדות הוא בני גנץ. היחיד. עצם הידיעה הזו מבישה ועצובה, הוכחה כואבת ש"הזמן מנצח הכל" - גם את הדברים הטובים.
עוד כתבות בנושא
ולא זו בלבד שרק גנץ דורש ממשלת אחדות, שהוא היחיד שהגון מספיק עם הציבור לומר שההבדל בין נתניהו לאיזנקוט קטן מכדי לפלג שוב את העם בשעה היסטורית זו, אלא הציבור הישראלי לא הולך איתו. עִזבו 15 מנדטים, ניתן לומר שזה יותר מדי. נסתפק ב-4 מנדטים. מה מוכרים האחרים שמעניין יותר מהדבר שהחזיק אותנו ברגע השפל של אומתנו?
הטרגדיה החברתית שאנחנו השחקנים המרכזיים שלה גדולה הרבה יותר כשמתבוננים איך נבחרי הציבור נאבקים על הקול שלנו. אחרי מבצע צבאי רחב ימים ודמים ברצועת עזה, חידוש רצועת הביטחון בלבנון ושתי מלחמות עם איראן - שהיו ללא ספק האירועים המרכזיים של השנים האחרונות - הפוליטיקאים שלנו מדברים על אותם הדברים שהם דיברו במערכת בחירות ה'תשפ"ג, כאילו לא קרה כאן שום דבר. כאילו ניר עוז ובארי לא עלו באש. כאילו נשים לא נאנסו וכאילו 968 חיילים הי"ד עדיין מהלכים בינינו ומפתחים את חייהם.
רה"מ נתניהו בקמפיין בחירות של הליכוד | צילום: תומר נויברג, פלאש 90
נבחרי הציבור שלנו עוסקים שוב בכיפופי הידיים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת; בשאלה הכה אקוטית של כן נתניהו או לא; ממשלה צרה וחלום נכסף להשיג 61. גם כאשר כן מדברים על טבח שמחת תורה או על המהלכים הצבאיים של ישראל - השיחה היא מתוך מסגרת פוליטית: נתניהו אחראי לטבח, או נתניהו מדינאי מיומן שהצליח להרים את ישראל מההריסות. שום דבר שמדבר עלינו, על ואל הלבבות השבורים שלנו.
מכיוון שאין סבירות ששכחנו לאילו תהומות עצב הגענו, אז בני גנץ הוא הדמות המרכזית שמגדירה את הטרגדיה החברתית שלנו: אנחנו יודעים מה חשוב, אנחנו יודעים מה נכון - אבל אנו עדיין כבולים לתפיסות ישנות, שמחייבות אותנו למצוא תמיד את המפריד בינינו, ולא את המחבר.
אולי באסון הבא, חלילה וחס, נתפכח.
עוד כתבות בנושא
