סיכוי סביר שכאשר נשאלתם על כך בחודשים הראשונים למלחמה אמרתם שתצביעו בני גנץ. בסקרים של סוף 2023 ותחילת 2024 "המחנה הממלכתי" בראשותו של בני גנץ הגיעה עד ל־40 מנדטים. כמחצית ממי שאינם ערבים או חרדים טענו בשלב זה או אחר שבכוונתם להצביע לבני גנץ. היום, לעומת זאת, המפלגה שלו נמצאת כל כך עמוק מתחת לאחוז החסימה (אם עוד לא פרש סופית עד הירידה לדפוס) עד כדי כך שאני יכול לכתוב עליו בלי לחשוש שמא יהיה זה טור פוליטי.

זהו אינו טור פוליטי. ודאי לא במובן המפלגתי. כי הנושא שלו אינו בני גנץ אלא אנחנו, שלפני שנתיים וחצי התחייבנו שנצביע גנץ והיום אנחנו לא מעלים את זה בכלל בדעתנו. וכשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון "אני". בכלל, אם במאה הקודמת היו מי שהכריזו שהמרחב האישי הינו פוליטי, וכך החריבו באחת את האישי, אני נוטה להתייחס גם אל המרחב הפוליטי כמרחב אישי. כמו ארבעת הבנים בהגדה, המפלגות מבחינתי, יותר מאשר קבוצות של אנשים ממשיים, הן תנועות שמתרוצצות אצלי בנפש. במידה כלשהי של הלימה לנפש האומה. אני זוכר שהיה איזה רגע בבחירות לפני ארבע שנים שאמרתי לעצמי "אולי אצביע פייגלין", ובסוף השבוע הוא זינק לשבעה מנדטים בסקרים. כך שלמעשה לא מדובר בטור פוליטי אלא בהתבוננות פנימית אל תוך עצמי. ובאותם ימים של ראשית המלחמה, כשהוא חבר לממשלת האחדות, קרוב לארבעים מנדטים מתוכי רצו להצביע בני גנץ.

רצינו להצביע בני גנץ כי הרגשנו שהמחלוקות קרעו אותנו מבפנים. המלחמה גרמה למתנגדי רפורמה לחוש בושה על חילול התפילות בתל־אביב ביום כיפור, ולתומכי הממשלה לחשוב שגם אם המטרות היו צודקות אולי החמצנו משהו בדרך. בבחירה בבני גנץ הייתה הקרבה מסוימת - ידענו שהוא לא ייתן לנו את כל מבוקשנו. אבל ידענו גם שהוא יוביל לדרך שנוכל לחיות איתה, ויוכלו לחיות עמה גם מי שניצבים מולנו.

זו בעיניי אחת הטרגדיות הגדולות של מערכות הבחירות האחרונות. יצאנו אליהן פעם אחר פעם כי נציגינו שבכנסת לא היו מסוגלים להגיע לעמק השווה. המקסימום שצד אחד היה מוכן לתת היה נמוך מהמינימום שהצד שכנגד מסוגל לקבל. ובמקום שהעובדה הזו תגרום לנו לעבוד קשה יותר על מציאות פשרות, פעם אחר פעם דרשנו הכרעה חותכת, ניצחון מוחלט. אלא שכאשר נראה היה שהפור נפל והוקמה הממשלה ההומוגנית ביותר מזה שנים, התברר שהצד המפסיד לא מוכן להתקפל, בדיוק כפי שעמד על דעתו לפני כן. מי היה מנחש שמלחמה בת מאה שנה לא תיגמר בגלל כמה אלפי פתקים של מחל.

הבחירה בגנץ הייתה מעין דגל לבן שהניפו שני המחנות שהכריזו שהם מוכנים לשבת ולדבר. לבחור בגנץ זה אומר שיכול להיות שנתניהו יהיה ראש ממשלה אבל יכול גם להיות שהשינויים במערכת המשפט קצת יתעכבו. אנחנו לא לגמרי בטוחים מה יהיה, אנחנו יודעים רק שהפעם אנחנו רוצים לעשות את זה ביחד.

לבחור בגנץ זה לתת אמון בכך שכמו שאנחנו השתנינו גם הצד השני יכול להשתנות. שהוא לא ינצל את הוויתור שלנו לצרכיו. שלא יפרש את הסובלנות שלנו כחולשה. שלא ייקח אותנו צעד אחד רחוק מדי.

אנחנו כבר לא נבחר בבני גנץ. הצד השני גרם לנו להתאכזב יותר מפעם במהלך המלחמה. הוא ירק בצורה גסה על טוב ליבנו. אנחנו לא מספיק סומכים עליו שידע להתעלות לגודל השעה. האחדות עדיין חשובה אבל היא תקרה בתנאים שלנו, בלי לוותר מראש על היבטים קיומיים של עמדותינו ועל ערכי יסוד שלנו כאומה.

אך בפתחה של עוד מערכת בחירות חשוב לזכור שהיה גם רגע שבו היינו בני גנץ. היו חודשיים או שלושה שבהם הנחנו בצד את האידאולוגיות החשובות והיקרות, הסכמנו לוותר גם על מחלוקות מאוד צודקות, ושמנו את ישראל לפני הכול.