יושב לו ראש מפלגה שנמצאת בדעיכה פוליטית מתמשכת, ומול דעיכתו הכואבת מוצבת דעיכה כואבת הרבה יותר, טרגית, של האישה שלצידו. בגיל 51 בלבד היא אובחנה עם מחלת האלצהיימר. ובני גנץ יודע, כמו ילד שמחביא את הממתק מאחורי הגב, שהתזמון הפוליטי החשוד לא ייעלם מעיני הציבור. שאנשים יתהו מדוע עכשיו, והאם רויטל גנץ באמת נתנה את דעתה או שמא המהלך של חשיפת חייה האישיים התבצע מעל ראשה. האם בבית משפחת גנץ התנהלה בכלל שיחה הגונה, כזו שנאמרו בה המילים: "רויטל, אני הולך לנסות להציל דרכך את הקריירה המדשדשת?"

בימים שהייתה מודעת, רויטל הניחה מאחוריה יומנים שמתארים את הפרידה שלה מעצמה. אבל גנץ מודה שמעולם לא שוחח עם אשתו בנוגע לשאלה האם צריך לספר את סיפורה. הוא מודע לאיך שזה עלול להיראות, ובוחר להציב את השאלה הזו בפתחו של הריאיון עם ספי עובדיה ב"עובדה". אה, אתה מודע, אז עכשיו הכול בסדר.

קשה לאמוד את ערכו ההסברתי של הריאיון הזה, שהוא דווקא מרגש כשלעצמו, או את התועלת שהוא מביא לציבור ביחס למחלת האלצהיימר. אבל בדרכו המשונה, בשקיפות כוונותיו, הוא מציב דילמה אנושית שכדאי לחשוב עליה: עד כמה מותר לנו להשתמש באחרים, ויותר מזה - עד כמה אנחנו מוכנים להיות גלויים בקשר לזה?

הביקוש לשימוש באחר אינו מסתיים אף פעם. הוא פוגש אותנו מעל דפי הראיונות במוספי סוף השבוע, שם ידוענים משתמשים בילדיהם המיוחדים, בהורים שהתעללו בהם, במחלות של קרובי משפחתם ובכל דבר שאפשר למכור דרכו. העבר הכואב הופך לנכס לא מבוטל כשצריך לקדם אלבום חדש. משפיעניות רשת משתמשות בילדיהן כדי להשיג חשיפה שתביא קוד קופון. נתניהו משתמש בשמו של אחיו המנוח כדי לנטרל ביקורת ממשפחות שכולות. יאיר לפיד משתמש בבתו האוטיסטית כדי להוכיח שמאחורי החליפה המגוהצת מתחבא לב פועם.

כולם משתמשים, ולא אחת אני שואלת את עצמי אם ועד כמה השתמשתי בילדיי ובאנשים הקרובים אליי כדי להביא לכאן סיפורים, לסגור עוד שבוע עם טור, והאם השימוש תמיד נעשה בהגינות. לפעמים את רוצה להעלות נושאים למודעות ועל הדרך מקריבה את פרטיות הקרובים אלייך. אז אם כבר בני גנץ, לפחות שאיעצר על הנושא הזה קצת, שאשאל את עצמי שאלות קשות.

פעם יצאתי עם איזו חברה רווקה למסיבה. הסתובבנו כה וכה ולפתע היא הבחינה בבחור והתחילה לדבר איתו ארוכות בזמן שאני מתייבשת בצד. בדיעבד התברר שכל מטרת היציאה הייתה כדי לפגוש את הבחור הזה, שגר ברחוב שלה והיה לה קראש עליו. בדרך חזרה אמרתי לה: "אחות, אין לי בעיה שסחבת אותי לכאן על תקן התירוץ שלך, רק בפעם הבאה עשי טובה - שימי על השולחן שאת מתכננת להשתמש בי. לא נעים להרגיש מנוצלת בלי ששאלו אותי מראש".

הפילוסופית הצרפתייה סימון וייל נשרה מחיים פריווילגיים והלכה לעבוד עם מעמד הפועלים כי רצתה לחוות דרכם איך מרגישים אנשים מנוצלים. אחרי ששהתה לצידם הגיעה למסקנה שהתגובה המוסרית העמוקה ביותר לסבל מתחילה בקשב. האהבה לזולת מתחילה ביכולת לשאול אותו "מה אתה עובר?" ולקבל את קיומו כפי שהוא, לפני שאנחנו הופכים אותו לחלק מהסיפור, האידאולוגיה או הצרכים שלנו. את היכולת הזאת היא כינתה attention, תשומת לב מלאה ונדירה, שהיא בעיניה אחת הצורות הטהורות ביותר של נדיבות.

קשה להודות בשימוש באחר. הרבה יותר נוח לעטוף אותו במילים יפות על שליחות, העלאת המודעות וטובת הציבור. אבל דווקא הנכונות להסגיר את המניעים שלנו היא מבחן מוסרי חשוב לא פחות מן המעשה. כי ברגע שאדם מסוגל להודות בפני זולתו "אני זקוק לך בשביל משהו, אני מבקש ממך להיכנס לסיפור שלי ואני עשוי להרוויח מזה", הוא מחזיר לאחר את החירות לבחור.

הגינות לא מתחילה בטוהר הכוונות. בני האדם כמעט אף פעם אינם פועלים בניקיון אינטרסים. הגינות מתחילה בנכונות להפסיק להסתתר ולומר את האמת על המניעים ועל המחיר שאחרים אולי יידרשו לשלם בשבילנו. מרגע שהדברים מונחים על השולחן, האדם שמולנו חדל להיות אמצעי והופך לשותף. בקשת ההסכמה הזו - הגלויה, הלא נוחה, שמחייבת אותנו להודות בפה מלא שאנחנו צריכים את האחר ולהסביר למה - היא הגבול בין שימוש לניצול. לא כל מי שמשתמש מנצל. אבל כל מי שמנצל, כמעט תמיד, לא שאל מראש.