שנאת מתנחלים הייתה כאן תמיד. במשך עשרות שנים היא בערה בשמאל, הייתה חלק מהדי־אן־איי של מהדורות החדשות ושל תוכניות הסאטירה, וליוותה את השיח הציבורי כמו רעש רקע שאי אפשר להיפטר ממנו. בשנים האחרונות - אולי על רקע התרומה האדירה של ציבור המתנחלים במלחמה, אולי מחמת מחיר הדמים שהוא שילם, אולי לאור סיפורי הגבורה של האחים קלמנזון מעתניאל שקפצו לבארי, של משה ברששת מקריית־ארבע שנלחם בקיבוץ חולית ושל בצלאל וידידיה טליה מהחווה בהר חברון שהצילו חיים בעין־השלושה - הייתה לרגע אשליה שמשהו השתנה. אבל בסוף השבוע שעבר, דווקא אחרי כמה אירועי טרור ערבי, המציאות טפחה על הפנים בכל הכוח. כמו קידוח שחיפש הזדמנות להתפרץ, התעופפו על ראשינו תועפות של שנאה מעוררת בחילה, שמזמן לא חווינו כמותה.
היא הגיעה מאזורי חיוג כאלה ואחרים בשמאל, מסדרה ארוכה של עיתונאים, ולפני כל אלה כמעט מכל רשימת "הדמוקרטים" לכנסת. באגף הזה של המפה הפוליטית, לגישה של האשמת הקורבן – כלומר, סוג מסוים של קורבן - יש זקן ארוך. יצחק רבין המנוח האשים את חיים מזרחי, תושב בית־אל שנרצח בפיגוע הראשון אחרי אוסלו, ברצח של עצמו, כשאמר עליו ש"הלך לקנות ביצים בזול". אחרים תלו את חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים בגוש עציון ב־2014 בכך שנסעו בטרמפים. בפרעות שומר החומות - כשערבים ירו על יהודים, ושרפו דירות של יהודים, ועשו לינץ' ביהודים, ורצחו יהודים - הטילו בשמאל את האחריות על אנשי הגרעין התורני.
עוד כתבות בנושא
שנים קודם לכן האשים עמוס שוקן, מו"ל הארץ, את אביה ואת אמה של שלהבת פס, תינוקת בת עשרה חודשים שנרצחה בידי מחבלים, במות בתם. "שלהבת פס נהרגה בגלל חוסר האחריות של הוריה, שחשבו שאפשר לגדל ילדים בסביבת לחימה, ושל משרד הרווחה, שבמדינה נורמלית היה מוציא ילדים מאזורי מלחמה", כתב. זה לא ויכוח או בירור אידיאולוגי, אלא התנכרות אכזרית של יהודים לכאב האנושי של אחיהם.
הכי מעניין
במשך עשרות שנים זה היה הכלל: מתנחלים אשמים במותם, דתיים אשמים במותם, ימנים אשמים במותם. דורות התחנכו על הנוסחה הזו. ציבור המתיישבים התרגל לחטוף מהמחבלים מזה ומאחיו היהודים מזה. ב־7 באוקטובר נראה שמשהו השתנה. השבוע, כאמור, הבנו שלא.
השוואה חולנית
מותר להתווכח. מותר לחשוב שחזרה לגבולות 67' תביא את הביטחון המיוחל. מותר לתהות אם מי שיוצא לטיול באזורים מסוימים צריך אולי אישור מקדים מצה"ל. ודאי מותר לדרוש אכיפה מוגברת מול פעולות אלימות של נערי גבעות. אבל זה לא העניין כאן. כי מה שראינו מאז סוף השבוע שעבר לא היה דיון ענייני, תוהה, שואל. מה שראינו מצד "הדמוקרטים", אוהדיהם ותומכיהם בתקשורת היה מופע מכוער של היעדר יכולת לגלות אמפתיה ליהודים מותקפים שאינם מהקבוצה "שלנו".
יאיר גולן ונעמה לזימי, גלעד קריב ומשה רדמן, יאיא פינק, רם שפע, נמרוד שפר וחבריהם מסתכלים על תושבי יהודה ושומרון היהודים ולא מזהים בהם שום דבר שדומה להם עצמם. הם רואים בהם אנשים "אחרים". "אחרים" רחוקים. "אחרים" רעים. "אחרים" שראוי לשמור להם תיעוב שיוצא מתהומות שלא הנפיקו מעולם יחס דומה כלפי האויב הערבי. מהמקום הזה, כל נשימה של המתנחלים היא התגרות. כל התקפה של ערבי נגדם היא משהו שאי אפשר לא להבין. ובעוד הדם מבעבע - רגע אחרי שטיול של יהודים הותקף, נשק נחטף ושניים נורו למוות, שני רגעים אחרי פיגוע דקירה ליד גנים ופיגוע דקירה ליד אלון־מורה - "הדמוקרטים" לא הצליחו להתאפק. אחד איחל תנחומים למשפחות הנפגעים משני הצדדים, אחר הדגיש ש"יש להצטער על אובדן חיי אדם – ישראלים ופלסטינים", שלישי האשים ש"המתנחלים חוזרים להבעיר את השטח", רביעית טענה שהמטיילים שהותקפו הם "מתנחלים שפועלים מעל לחוק", חמישית קבעה ש"אין טיולים תמימים של הזרוע האלימה של פרויקט הסיפוח". והיו עוד רבים. אלפי הלייקים שניתנו לציוצי השטנה של ה"דמוקרטים" לימדו שיש להם רייטינג.
בראש המפלגה הזאת עומד איש שכל ישותו משדרת אלימות כבושה. אי אפשר לפספס את זה בכל רגע שיאיר גולן נראה על המסך. יריביו הפוליטיים הם תמיד "שקרנים", "מושחתים", "משיחיים", "קיצוניים" ו"מיליציות". כמעט בכל ריאיון, ציוץ או פוסט הוא מתחייב: "נילחם", "נמגר", "נפרק", "נסיר", "נרסק", "נשים סוף", "נעקור". ביטויים השמורים בדרך כלל רק למי שהוא רואה בהם אויבים פוליטיים.
עוד כתבות בנושא
"קל לדמיין מה היה קורה לקבוצת פלסטינים חמושה שהייתה מגיעה 'לטייל' בהתנחלות", צייץ אלוף נמרוד שפר, חבר רשימת "הדמוקרטים" לכנסת, בטקסט שהבהיר כמה מנותקת החבורה הזו. כתב חדשות 12 ברק רביד, ששיגר בעבר תנחומים לשר החוץ האיראני על מות אמו, ציטט את כתבת הארץ עמירה הס עם טקסט דומה: "אין צורך בדמיון מפותח כדי לנחש מה היה קורה לו צעירים פלסטינים היו צצים בהתנחלות אריאל".
דמיון מפותח לא צריך. מספיק זיכרון של אלצהיימר כדי להיזכר שאך לפני שלוש שנים הגיעה קבוצה כזו של פלסטינים לאופקים, וקבוצה אחרת לשדרות, ועוד כמה קבוצות לבארי ולניר־עוז ולחולית. הניסיון להשוות, בהקשר הזה, בין יהודים לערבים, הוא לא פחות מחולני. ערבים לא צריכים גדר סביב היישוב שלהם, יהודים צריכים. ערבים מסתובבים ביישובים יהודיים דבר יום ביומו בלי לחשוש שמישהו ירצח אותם. יהודים, מנגד, צריכים אישור להסתובב באזור עם ריכוז ערבי, וכשרוצחים אותם מגיעים חברי מפלגת יאיר גולן ומטילים עליהם את האחריות למותם שלהם.
כל מי שזוכר מה קרה פה ב־7 באוקטובר רשאי לתלוש שערות מול הניסיון המטורף לסייע לפלסטינים למצוא תירוץ למה הם הורגים יהודים, כשהנימוק הפעם: המטיילים הגיעו עד לכפר שלהם. תגידו, נראה לכם שבעיניהם יש הבדל בין מי שגר בניר־עוז למי שמטייל ליד חוות־גלעד? הגעתם עכשיו מהירח? הערבים רצחו קיבוצניקים שעזרו להם לקבל טיפול רפואי. שהפגינו למענם. שהושיטו להם יד. הייתי בניחום אבלים אצל משפחתה של ויויאן סילבר ז"ל. לא הייתה מי שרצתה שלום כמוה. שעשתה הכול למענו ולמען השכנים הערבים שלה. זה לא עזר לה. מבחינתם, היא ותושב חוות־גלעד הם אותו הדבר. רק מבחינת אולפן הטלוויזיה הישראלי הם שונים.
קו ירוק, קו צהוב, שטח איי, שטח סי, זה הכול בראש שלכם. הערבים נכנסו לקיבוצים וצעקו בערבית "מתנחלים". יהודי בדיזנגוף הוא פרובוקציה מבחינתם בדיוק כמו יהודי באריאל. רק ישראלים עם תפיסה מעוותת מבדילים ביניהם. ערבים רצחו יהודים באלעד כמו ביצהר, בחדרה כמו באיתמר, בנחל־עוז כמו באלון־מורה. כולנו בשבילם אותו דבר. מי שטיילו עם אישור מצה"ל ומי שטיילו בלעדיו. הם לא טבחו בחוגגים בפסטיבל הנובה כי רקדו ללא אישור אלוף הפיקוד. הם טבחו בהם כי הם יהודים. הם רצחו אותם כי מבחינתם כל המפעל הציוני איננו אלא פלישה לשטחם.
עוד כתבות בנושא
כמה שקרים השמיעו השבוע כתבים ופרשנים, פוליטיקאים וגנרלים שהעובדות לא עניינו אותם. לא, המטיילים לא נכנסו אל תוך הכפר. לא, הם לא באו לשם כדי להתחכך בערבים. לא, זו לא קבוצת משוגעים אלא מטיילים אחראים שכל מי שבקי מכיר את הטיולים שלהם במשך שנים. "אבל הם התקרבו אל הפלסטינים עם נשק", שמענו שוב ושוב את הטענה. ובכן, תנו לי לספר לכם משהו. יהודים צריכים לשאת אם־16 וערבים לא, כי יהודים מאוימים וערבים לא. ראיתם פעם ערבים שחוששים להיכנס לשטח סי, כי זה שטח בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית? ונניח שהם ייכנסו ויהודי יחסל אותם בתגובה, גם אז ישבו הכתבים הצבאיים באולפני הטלוויזיה ויסבירו שהערבים עשו פרובוקציה ולכן האחריות למותם מוטלת עליהם?
בסוף השבוע שעבר שמעתי שלושה כתבים, שניים לענייני צבא ואחד לענייני ערבים, מלמדים זכות על תושבי הכפר הפלסטיני שהרוצחים יצאו ממנו, ומסבירים שהיהודים אשמים, ושאלמלא ההתנהגות שלהם לא היו רוצחים אותם. "יש הבדל בין פיגוע קלאסי ובין מה שראינו", הסביר אוהד חמו בערוץ 12. "בניגוד לפיגועים אחרים שבהם מחבל מצטייד בנשק והולך להרוג יהודים, אותו אדם לא הצטייד בנשק. לא בטוח שבאותו בוקר הוא ידע שהוא הולך להרוג יהודים". אלון בן־דוד בערוץ 13 הוסיף: "בסוף, אף פלסטיני לא הגיע חמוש לאירוע, הם הגיעו לא חמושים". הפוך, פרשנים יקרים, הפוך לגמרי. אם היה מדובר במחבל שהתכונן במשך חודש לפיגוע, והצטייד בנשק, ונשלח בידי מפעיליו, היינו מבינים שבכפר הזה יש חוליית מחבלים. אבל המקרה שלפנינו חמור פי אלף. במקרה שלפנינו ראינו ערבים שלא הצטיידו בנשק, שלא תכננו להרוג כשהם קמו בבוקר, שאולי היו בדרכם למאפייה או לפנצ'רייה, אבל ברגע שראו יהודים וזיהו הזדמנות לרצוח אותם, לא יכלו להתאפק.
בורות בלי קץ
צריך לדעת של־99 אחוז מהדוברים בערוצי התקשורת אין מושג על המתרחש מעבר לקו הירוק. הם לא מבדילים בין חווה למאחז, בין חוקי ללא חוקי, בין נקודה שצה"ל רואה בה תרומה ענקית לביטחון לזו שצה"ל מנסה בעצמו להוריד. החוות החקלאיות, יודע כל מי שמסתובב בגזרה, הן ממיזמי ההגנה וההתיישבות החשובים שהוקמו פה. ציונות במלוא תפארתה. זה לא אני שחושב שהחוות הללו תורמות לביטחון. זה צה"ל חושב. אזורים שיהודים חששו להסתובב בהם בעבר הפכו לבטוחים בזכות החוות. גזרות שאפשרו למחבלים לבצע פיגוע ולמהר אל הכפר הסמוך כדי להיעלם בו הפכו למסובכות הרבה יותר בשבילם.
משחקי המספרים
כשהסוקרים מחשבים כמה מנדטים יש לקואליציה הפוטנציאלית של גדי איזנקוט או של נפתלי בנט, הם מניחים שהקואליציה הזו נשענת על המפלגה של יאיר גולן, שהסקרים מנבאים לה כיום 10־11 מנדטים. אם אתם רוצים להבין מה אפשר לעשות עם מנה כזו של מנדטים, אתם מוזמנים להסתכל על הממשלה הנוכחית. רואים כמה כוח יש לבצלאל סמוטריץ'? הוא צבר אותו עם 7 מנדטים. רואים כמה עוצמה יש לאיתמר בן־גביר? כדי להגיע אליה הספיקו לו 6. למה אני מזכיר את זה? כדי שתבינו כמה חזקה תהיה מפלגת השנאה של יאיר גולן בקואליציה של איזנקוט או בנט או מי שלא ינהיג את האגף הזה. כדי שיהיה לכם ברור שאם מי ממפלגות האופוזיציה תרכיב את הממשלה הבאה, יאיר גולן ונעמה לזימי וגלעד קריב יהיו חברים בכירים בה, והשניים הראשונים גם יכהנו - יש להניח – כחברים בקבינט המדיני־ביטחוני.
מה עוד חשוב לדעת? שעם מנת מנדטים כזו, יאיר גולן יוכל לדרוש את תיק הביטחון או המשפטים או ביטחון הפנים. ולמה דחוף לדבר על זה? כדי להסביר לכל מי שיש לו בעיה עם חבורת השונאים הזו – שמאיימת לפגוע במתנחלים ולסגור מכינות קדם־צבאיות, ומבטיחה להוריד את המסך על ערוץ 14 ולהעביר את הציונות הדתית תהליך של חינוך מחדש – שהדרך שלהם לתפקידים שיאפשרו להם לעשות את כל הרע הזה עוברת דרך הצבעה לאיזנקוט או לבנט, או אפילו לחילי טרופר וליועז הנדל. טרופר הוא איש שאני מעריך ומכבד מאוד. הציבוריות הישראלית צריכה כמו אוויר לנשימה אנשים כמוהו. אלא שגם הוא, אפילו הוא, מסביר מפורשות שאם לא תקום ממשלת אחדות, הוא לא יהיה מוכן לתרום את המנדטים שלו כדי להשלים ל־61 לממשלת נתניהו, אבל כן יהיה מוכן לתרום אותם כדי להשלים ל־61 לממשלת איזנקוט.
עוד כתבות בנושא
במילים אחרות, אם הצבעתם לכל אחד מהאישים הללו, גם אם חלקם ראויים בפני עצמם – שיבצתם את יאיר גולן ונעמה לזימי כממונים על הטיפול במתיישבים או במערכת אכיפת החוק. זה לא איום. זה ניתוח קר של המספרים. אפשר לכעוס על איתמר בן־גביר, אפשר לחשוב שהוא קיצוני מדי ואפילו שהוא שר גרוע. אבל לא ברור באיזה עולם בן־גביר וחבריו פסולי חיתון, בעוד חבורת השנאה חסרת הגבולות שמוביל יאיר גולן היא שותפה לגיטימית.
אגב, בתשובה לכמה שאלות, אבהיר: הטור הזה, אף שכותב אותו העורך הראשי, מבטא את עמדתי שלי בלבד. יש בעיתון מי שמבטאים דעות אחרות, והם אינם חכמים פחות, והם אינם צודקים פחות, ולשיח המבורך המתנהל על דפי העיתון יש חשיבות גדולה.
שתיקת השותפים
הטיתי אוזן במהלך השבוע, וככל שהצלחתי לעקוב, לא שמעתי בקרב מועמדי האופוזיציה מילת ביקורת על ההתנפלות האגרסיבית הגסה של "הדמוקרטים" על ההתיישבות. כל חבריו של יאיר גולן לממשלה הפוטנציאלית הבאה בחרו לא להתחיל איתו. גדי איזנקוט שתק, נפתלי בנט שתק, יאיר לפיד שתק, אביגדור ליברמן שתק, יועז הנדל שתק.
הנה לכם שיעור קטן בפוליטיקה: פוליטיקאים נוטים לעשות מה שהם חושבים שיסייע להם להביא קולות. וזה מה שמדאיג באירוע הזה. יאיר גולן וחברי המפלגה שלו מפיצים את השנאה הזו כי הם חושבים שיש לה אלקטורט. אם לא היו משוכנעים שהמצביעים שלהם אוהבים את התיעוב שהם משדרים כלפי יהודים שמתמודדים דבר יום ביומו עם טרור ערבי, הם לא היו עושים את זה. גם שותפיו העתידיים של גולן - אנשים שיש להם יד קלה על המקלדת, ויודעים לתקוף ולבקר - לא בחרו סתם כך להתעלם מההתנהגות המכוערת של גולן ואנשיו. גם הם העריכו שעימות עם גולן לא יעשה להם טוב בקהל שלהם. קחו את זה לאן שאתם רוצים, זהו סיפורה של הקבוצה הזו.
נרטיב מעוות
ועוד מילה אחרונה. כמעט כל אמצעי התקשורת הגדולים בוחרים – במודע, בעיניים פקוחות, מתוך החלטה – להימנע כמעט לגמרי מדיווח על ניסיונות פגיעה ביהודים. לא משום שהם תומכים בטרור הערבי, חלילה, אלא משום שהעיסוק בו לא משרת את הנרטיב שלהם. וכך, יושב על הספה הישראלי הפסיבי, שאין לו מושג איפה נמצאת אריאל ואיפה ממוקמת בית־אל, ובאדיבותם של עיתונאים כחול־לבן ושל פוליטיקאים מלאי שטנה משוכנע שהערבים הם הקורבנות בסכסוך הזה. ואם אצלנו כך, מה לנו כי נלין על העולם?