גיליון יום שישי של הארץ הגיע לפני שבועיים אל המנויים כשמודעת ענק עוטפת את עמודו הראשי. "התקשורת בישראל תחת מתקפה", צעקה כותרת המודעה. תחתיה נראתה תמונה של אלמוני מנפץ את דלת הזכוכית החיצונית של בניין מערכת העיתון, תמונה נוספת של מעשה דומה שבוצע בדלת הכניסה לבניין חדשות 12, ולמטה ההצהרה: "לא נירתע, לא נשתוק". על החתום: הארץ, דה מרקר, כאן 11, חדשות 12, וחדשות 13. ערב הפרסום, פנו גם אלינו במקור ראשון, "נוכח חומרת האירועים", כדי שגם אנחנו נצטרף ליוזמה ונחתום. אז כן, אלימות חייבת להיות מחוץ לתחום, וכולנו תקווה שמשטרת ישראל תניח את ידה על כל העבריינים באשר הם. למרות זאת, סירבנו בנימוס להוסיף את חתימתנו לשורת כלי התקשורת שהופיעה בתחתית העמוד, ומשום חשיבות הדברים בחרתי להסביר כאן מדוע.
ראשית, ברמה העקרונית, אני לא מתלהב מחתימות של עיתונים או של עיתונאים על מודעות ועל עצומות. אלה נועדו בדרך כלל למי שאין להם דרך אחרת להגיע לציבור הרחב: רבנים שמתנגדים לשירות משותף של חיילים וחיילות בשריון, גנרלים שחושבים שההתנתקות תביא יותר ביטחון לעוטף עזה, או שחקני תיאטרון שמתנגדים לתקיפה באיראן. לעיתונאים יש די במות לומר עליהן כל מה שעל ליבם.
עוד כתבות בנושא
אבל זו רק המסגרת. המודעה הזו בהארץ מציפה באופן בוטה סוגיה מהותית בהרבה. אם אכן "התקשורת בישראל תחת מתקפה", כמו שטוענים הטוענים, הרי שה"מתקפה" הזו לא החלה לפני שבועיים וחצי כשאבן נזרקה על חלון דלת הכניסה לעיתון הארץ. בשנים האחרונות, רק לדוגמה, הותקפו כתבי ערוץ 14 באלימות יותר מפעם אחת. לא מדובר באבן שיודתה על החלון החיצוני של בניין המערכת באישון ליל, כשהזורק הוא רעול פנים שאיננו יודעים את זהותו, אלא באלימות פיזית של מפגיני שמאל, בפנים גלויות, נוכח פני מצלמות הטלוויזיה. זה התחיל בקללות, ביריקות ובשפיכת מים, וזה המשיך בדחיפות ובמכות של ממש, לפעמים בידיים, לפעמים באמצעות מקלות של דגלים. פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה לא הביא מעולם את הארץ לפרסם מודעות חירום, וגם לא הביא את כאן 11 ואת 12 ואת 13 להזדעזע ולהכריז ש"התקשורת בישראל תחת מתקפה". למה? כי הסיפור הוא לא באמת אלימות נגד עיתונאים. הסיפור הוא אלימות נגד עיתונאים "שלנו".
הכי מעניין
לא תמיד מדובר רק באלימות פיזית, כמו זו שאירעה בעת שהותקף במכוניתו נציג הבעלים של ערוץ 14, נתנאל סימנטוב, כשילדיו הפעוטים יושבים ברכב ומפגיני שמאל דופקים בדגליהם על החלונות. לפעמים אפשר לפגוע בעיתונות גם בלי להרים יד. כך, לדוגמה, עברו בשקט העלבונות הפומביים החוזרים ונשנים שהטיח יאיר לפיד בכתבי ערוץ 14, כששוב ושוב הלבין את פניהם בעודם מבקשים לשאול אותו שאלה ככל העיתונאים בישיבות הסיעה שלו, והוא בתגובה לעג להם והמציא סיפור כוזב על כך שהם עובדים בשירותו של מי שהורשע בחטיפה ורצח וישב על כך בבית הסוהר. כך ממש גם עברה בשקט יחסי השבוע ההחלטה של המפלגה הקרויה במופת של אירוניה "הדמוקרטים", שלא לאפשר לכתבי ערוץ 14 לסקר את הבחירות הפנימיות במפלגה. ואם לא די במתקפות מבחוץ, בא "ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל", הצטרף למערכה נגד הערוץ, וצייץ בלעג בטוויטר: "נבהיר כי אנחנו ארגון שמייצג עיתונאים ולכן איננו הכתובת הרלוונטית בנושא", כשעיתונאים ופעילים פוליטיים וראש לשכת עורכי הדין מוחאים כפיים לתגובה הזו.
עוד כתבות בנושא
פסטיבל שלם ארגנה התקשורת סביב חגיגת הבחירות הפנימיות במפלגה הזו, שראשה מצהיר מפורשות "אנחנו נסגור את ערוץ 14, חד־משמעית", במקום להציג אותה כמפלגה שמסוכנת לדמוקרטיה בכלל ולחופש העיתונות בפרט. ותראו איזה נרמול עובר כאן המאבק שמנסה לגרום למוסדות ציבור – השבוע היו אלה בתי חולים – שלא להקרין על מסכי הטלוויזיה במרחבים הציבוריים שלהם את שידורי ערוץ 14, גם אם זה מה שהמטופלים שלהם רוצים לראות. דמוקרטיה, אומרים לכם.
אז לא, אני לא מוכן להתחיל להזדעזע כשפוגעים בעיתון הארץ, משום שזהו זעזוע שמפיקים עיתונאים שאין דבר בינם ובין חופש ביטוי, ושרק פגיעה בחבר'ה שלהם נחשבת מבחינתם. ועם המשחק הזה אסור לשתף פעולה.
אלימות משרתת
ביום שפורסמה בו המודעה המדוברת בהארץ, פתח גם דני קושמרו את מהדורת אולפן שישי שלו באותו נושא. קושמרו יצא אל השטח, כלומר אל הכניסה לבניין שלו, ונשא דברים ליד הדלת שמישהו שבר כמה ימים קודם לכן. ממש כמו אנשי הארץ, כך לפחות יכולנו להתרשם, גם קושמרו גילה לראשונה שיש במדינה אלימות. "אנחנו בכניסה למערכת חדשות 12 ליד הדלת שמישהו באמצע הלילה לקח בלוק ושבר אותה", קריין. "לפני זה היו קריאות לרצח על הקיר פה ליד, ולפני זה השחתה של הבית הפרטי של השופט סולברג, ונזק לבית הפרטי של קצינים בצה"ל, ומכות לפעילים פוליטיים, ואחרי הדלת שלנו זה קרה גם לדלת הכניסה לעיתון הארץ.
עוד כתבות בנושא
"מישהו ימות", הזהיר המגיש, "והסיפור זה לא הדלת הזו אלא מה שקורה לחברה הישראלית רגע לפני בחירות. כי מי שזורק אבן על דלת זכוכית, יזרוק אותה גם על ראש של בנאדם. ומישהו ימות. וזה יכול להיות ישראלי שנולד כאן, שסיים בדיוק מילואים או שהילדים שלו ממש עכשיו בעזה או בלבנון... יש מי ששולטים באש השנאה הזו, שמלבים אותה, שמממנים אותה, והם שותקים. ובסוף מישהו ימות".
וזה מדהים. כי כאמור, אלימות לא באמת מעניינת את המהדורה של קושמרו, ואיומים לא מעניינים את המהדורה של קושמרו, וגם הסתה לרצח לא מעניינת את המהדורה של קושמרו. כל אלה מעניינים אותם רק כשהם עשויים לשרת את העמדה הפוליטית שלהם. בהפגנות נגד הממשלה, במהלך הקדנציה הזו, נשמעו אינספור קריאות לאלימות נגד חברי קואליציה, ואלה לא זכו ולו לדקה בשולי המהדורה. על במת הפגנה נגד נתניהו עמדה נואמת מוכרת וקראה להכין חבל תלייה עבורו ועבור רעייתו. קושמרו לא חשב להקדיש לה מילת זעזוע. באירועי מחאה אחרים, קראו נואמים לראש הממשלה "בוגד" ו"צורר" והשוו אותו לאדולף היטלר. שום פתיח של אולפן שישי לא התפנה לעסוק בזה.
ושלא ייראה כאילו אני מיתמם, וכאילו האיומים והאלימות נגד עיתונאים באים רק מצד שמאל. ממש לא. אבל זה בדיוק ההבדל: כשהם באים מצד ימין, הם פותחים מהדורה. כשהם באים מצד שמאל, אתם לא שומעים עליהם.
דני קושמרו | צילום: אורן בן חקון
חזרתי כמעט עשור לאחור כדי להיזכר שזו פרקטיקה עתיקת יומין. שכך היה פה תמיד. בטור שפרסמתי כבר ב־2017 הזכרתי את סיפורו של איציק זוארץ, היום כתב כאן 11 ולפני כן כתב רשות השידור, שעבר לינץ' באום אל־חיראן שבנגב. עשרות צעירים בדואים רדפו אחריו ותקפו אותו בסלעים, בחלקי בטון וברזל ובקרשים. בתקשורת הרחבה לא נרשמה התרגשות גדולה מהאירוע הזה. למה? כי אלימות של בדואים לא משרתת את הקו שלרוב כלי התקשורת נוח לקדם.
קצת אחר כך זה קרה גם לכתב ערוץ 2 דאז, גלעד שלמור, שהוא והצלם שלצידו הותקפו באלימות רבה בידי ערבים ביפו. הצלם חטף מכות, והמצלמה שלו נלקחה ממנו ורוסקה, כשהוא סופג אגרופים ובעיטות. הכתב הופל ארצה, כשהתוקפים קורעים את חולצתו ונושכים אותו. "עשרות אנשים סביבי, זועקים בחדוות דם", תיאר לפני שהתברר בבית החולים שיש לו קרעים בכתפיים, פגיעה בצלעות, פנס בעין וחבלות בכל חלקי הגוף. למה חבריו של שלמור בעיתונות לא התרגשו יותר מדי מסיפורו ולא הזהירו אותנו שאנחנו כפסע לפני שמישהו פה ייהרג? כי התוקפים שלו היו ערבים. לא ערבי אחד, גם לא שניים. המון ערבי.
במילים אחרות, הכול פוליטיקה, הכול אג'נדה. כשמתנחלים עומדים מאחורי פגיעה בעיתונאי, זה יקבל מקום גבוה בסיקור. כשמסתננים מאריתריאה תקפו צוות צילום של ערוץ 2 – זה עבר בשקט. כשעמית סגל הותקף על בסיס קבוע בכניסה לאולפן שלו על ידי מפגיני שמאל, רובנו לא ידענו על זה. כשאיש אחד ניבל את הפה בצורה מכוערת כלפי אמנון אברמוביץ', התקשורת געשה ורעשה, ובעיתון של המדינה אספו לכתבה מיוחדת את חבריו לנשק של אברמוביץ' "שלחמו כתף אל כתף" איתו במלחמת יום הכיפורים, כדי שישחזרו את הקרב של פלוגה ו' בגדוד 409, ואת גבורתו של אברמוביץ' בקרב הזה, כאילו זה קשור לענייננו.
קוזקית נגזלת
וזה, אחד לאחד, הסיפור של מרדכי דוד, הבחור שמציק לאנשי שמאל ומצלם אותם וחוסם אותם במכוניותיהם. אינספור אייטמים הציגו אותו כמסוכן, כעבריין וכמי שחצה את כל הקווים האדומים. זה קרה ממש באותם האולפנים שהציגו באופן רומנטי את יאיר גולן וחבריו כשצרו על המספרה של שרה נתניהו, ואת מי שרדפו אחרי חברי קואליציה לכל מקום שהלכו אליו.
עוד כתבות בנושא
לפני שבוע רציתי לדפוק את הראש בקיר כשראיתי במהדורת חדשות כתבה המספרת את סיפורם של קורבנות תעמולת השקר ברשתות. איכשהו, כנראה בלי כוונה, יצא שהקורבנות כולם הגיעו משורות האופוזיציה. אם ראיתם פעם תומכי קואליציה שמופצים נגדם שקרים ברשת - או שחלמתם, או שהם צנועים ונחבאים אל הכלים עד כדי כך שבמהדורת החדשות הזו לא מצאו אותם. כך או כך, בין השאר הראו בכתבה את סיפורה הנוגע ללב של נאוה רוזוליו, שהתמודדה השבוע בבחירות המקדימות לרשימת הדמוקרטים לכנסת, והוצגה כ"מוקד של תקיפות". "אני חוטפת מבול של הטרדות", סיפרה הצעירה המסכנה לכתב. "יש ניסיונות להרתיע אותי, להפחיד אותי ולאיים עליי", התלוננה.
רק בשידורי תעמולה יכולה רוזוליו להיות מוצגת כקורבן של הרשת. רוזוליו, למי שלא מכיר, ניהלה ביד רמה מיזם ששלח התרעות בזמן אמת לאנשים מהמחנה שלה, כדי שיקפצו במהירות ויטרידו את אנשי הקואליציה בכל מקום שהם. היא שלחה אנשים להפריע לבועז ביסמוט ("אתם מוזמנים להצטרף ולוודא שהוא לא מקבל רגע אחד של שקט") כשיצא מבית הכנסת. היא שלחה אנשים אל רון דרמר כשהיה בחדר כושר, אל ישראל כ"ץ כשביקר במסעדה, אל אלמוג כהן כששחה בבריכה, אל חברי צוות הפטריוטים כשאכלו צ'ולנט בבני־ברק, אל יריב לוין ("השותף לבגידה בחיילי צה"ל ולהפקרת החטופים") כשסעד ברמת־ישי, ואל גילה גמליאל ("השרה המיותרת, המנותקת, הבזבזנית והכושלת") כשהגיעה לבניין המועצה של מבשרת־ציון, לצד עדכון שהיא "כרגע אוכלת ארוחת צהריים". "ידע כל משת״פ של ממשלת הטבח, ההפקרה, הביזה, ההשתמטות והחורבן האכזרית והפושעת: זעם העם ירדוף אתכם לכל מקום, עד שתעופו הביתה!", הזהירה. באיזה עולם האישה הזו - שהטרדת יריביה הפוליטיים היא אומנותה - יכולה להיות מוצגת כקורבן של הטרדות?
מתפרעים מציתים מדורות באיילון בהפגנה נגד הרפורמה המשפטית, יולי 2023 | צילום: יוסי אלוני, פלאש 90
בכמה מהאולפנים קיבלה החבורה המחתרתית שהציתה פחים ברחובות הסמוכים לבית ראש הממשלה, במטרה לייצר סביבו "טבעת אש", יחס של חבורת עבריינים? בכמה אולפנים קיבלה יחס כזה החבורה שהחליטה לירות נורי תאורה אל בית נתניהו בקיסריה?
עיתונות שמעניקה לכל אירוע טיפול שונה, הכול בהתאם לעמדתה הפוליטית, איננה עיתונות. עיתונות שמעלימה עין מאלימות שיוצאת מהקבוצה שלה, אך נזעקת לחתום על מודעות נגד אלימות שיוצאת מהקבוצה היריבה, מייצגת עולם עיתונאי מעוות.
זה שיודע
ועוד מילה אחת אחרונה על עיתונות לסיום. על אלימות של נערי גבעות נגד ערבים ביהודה ושומרון אתם שומעים הרבה, נכון? ובכן, בשבוע שעבר פרסמה אביגיל זית על שער העיתון הזה נתונים מתוך דו"ח ארגון "הצלה ללא גבולות" על פיגועים שביצעו ערבים נגד תושבי החוות והגבעות במחצית הראשונה של שנת 2026. הדו"ח מתאר 441 מעשי טרור שבהם נרצח צעיר יהודי אחד ונפצעו 140. בחצי השנה האחרונה היו 291 אירועי זריקות אבנים בגזרות הללו ו־71 אירועי תקיפה פיזית. אם תעקבו אחרי חשבונות הטוויטר של עיתונאי ימין, תוכלו לראות מפעם לפעם תמונות של ראשיהם הזבים מדם של רועים יהודים שהותקפו באלימות. אם תעקבו אחר מהדורות החדשות בערוצים שחתומים על מודעת הזעזוע מהאבן שנזרקה על הדלת של עיתון הארץ – לא תדעו שמשהו מזה התרחש.
עוד כתבות בנושא
השבוע דחה שופט בית המשפט המחוזי בלוד רון סולקין את הערעור שהגישה המדינה על החלטה קודמת של בית משפט השלום לשחרר ממעצרו את אוריה כהן, בעל חוות צפנת שבשומרון. נגד כהן הוגש כתב אישום שמייחס לו עבירות של ירי מנשק חם באזור מגורים, איומים ועוד, כל זה בעקבות מה שאירע לאחר שנכנס לעיירה הערבית חווארה בניסיון לאתר את עדר הכבשים שלו. לא ניכנס לתיק הזה. נצטט רק כמה שורות של השופט סולקין, שניסה לתאר את תמונת המצב הנשקפת מעיניו של מי שמתגורר באזורים הללו ומתמודד עם טרור ואלימות מצידם של ערביי האזור.
"יש לשים לנגד עינינו את המציאות הקשה עד בלתי נסבלת שחווים המתיישבים ביהודה ושומרון, וביתר דגש – דרי החוות: פיגועים יומיומיים על הצירים, ניסיונות חדירה ליישובים ולחוות, התנכלויות, גנבות חקלאיות, הצתות ושרפות. המתיישבים מתמודדים עם אוכלוסייה עוינת אשר לא פעם דורשת את רעתם, עד כדי קיפוד חייהם. טעות קלה בניווט עלולה להסתיים בפגיעת ראש מאבן גדולה, עמידה בטרמפיאדה עלולה להסתיים ברצח תוך ירי ממכונית נוסעת.
"חיים באזור כזה, תחת איום בלתי פוסק, מחייבים את המתיישבים, לא פעם, להיות חשדנים ולהקפיד על נחישות בפעולותיהם, באופן שלעיני אדם החי במקומות אחרים, עלול להיתפס כבוטה, אפילו מוגזם. את המעשים והתגובות מצידם יש לבחון, בין היתר, לנוכח מציאות זו, ולא בתנאי מעבדה, תחת משב המזגן ואור הניאון".
ומכיוון שצריכה של רוב אמצעי התקשורת, ודאי אלה החתומים על המודעה נשוא הטור הזה, תספר לכם שביהודה ושומרון יש רק צד אחד אלים, הצד היהודי, בפעם הבאה שתרצו להתעדכן במתרחש, במקום לצפות בטלוויזיה, נסו לקרוא את פסקי דין של השופט סולקין. זה יעיל יותר.
עוד כתבות בנושא
