ביקורו של יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן סלמאן, בבית הלבן השבוע, היה אחד הרגעים הסמליים והטעונים ביותר ביחסי החוץ של ארה"ב בשנים האחרונות. הנסיך התקבל במפגן ראווה השמור בדרך כלל לראשי מדינות: משמרות כבוד, דגלים מתנופפים ומטס של מטוסי קרב.
עוד כתבות בנושא
מאחורי הגינונים הטקסיים הייתה הצהרה פוליטית מהדהדת. לאחר שנים ארוכות שבהן הוטל צל כבד על היחסים בין המדינות בעקבות רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, שליט הממלכה בפועל כבר אינו אישיות בלתי רצויה בוושינגטון. להפך: בן סלמאן שב למרכז הבמה כשותף מפתח באסטרטגיה האמריקנית במזרח התיכון. והפעם, כנהוג בבית הלבן של דונלד טראמפ, השותפות הזו נשענת על אינטרסים אסטרטגיים קרים ולא על ציפיות מוסריות.
הכתם שלא נמחה
הקאמבק הזה לא היה מובן מאליו רק לפני כמה שנים. היחסים בין המדינות ספגו זעזוע עמוק באוקטובר 2018, כאשר חוליית חיסול סעודית רצחה את חאשוקג'י – עיתונאי מתנגד למשטר שהתגורר בטורקיה וכתב מאמרים בוושינגטון פוסט – בקונסוליה באיסטנבול.
הכי מעניין
בעקבות הפעולה שזעזעה את העולם, הערכת המודיעין האמריקני קבעה בסבירות גבוהה שבן סלמאן אישר את הפעולה באופן אישי, קביעה שעוררה זעם חריף משני צידי המתרס בגבעת הקפיטול. הקונגרס דחף להפסקת הסיוע לסעודים במלחמה שהתנהלה אז בתימן ולהטלת עיצומים אישיים על בן סלמאן ובכירים אחרים בממלכה, ומדינות אירופה הקפיאו עסקאות נשק. בן סלמאן הפך לנכס רעיל. טראמפ, שבכהונתו הראשונה טיפח קשרים אישיים הדוקים עם הנסיך, ניסה לבלום את הביקורת וערער על ממצאי המודיעין, אך המחיר המדיני היה בלתי נמנע: השפעתה של ריאד בוושינגטון צנחה לשפל היסטורי.
עוד כתבות בנושא
כאשר טראמפ הפסיד בבחירות 2020 וג'ו ביידן נכנס במקומו לחדר הסגלגל בינואר 2021, לאחר שהבטיח במהלך הקמפיין להפוך את ערב הסעודית ל"מדינה מנודה", נראה היה שהנתק יהפוך לעובדה מוגמרת. אלא ששנות ממשלו הוכיחו אחרת: חרף הזעם המוסרי, וושינגטון וריאד גילו שאין להן את הפריווילגיה להתנתק זו מזו, והחלו אט אט להתקרב בחזרה אחת לשנייה.
המפנה החל עוד בתקופת ביידן, כאשר ההיגיון האסטרטגי גבר על הרטוריקה על רקע משבר האנרגיה העולמי, הערעור ביציבות האזורית והדהירה האיראנית לנשק גרעיני. נקודת השפל, שכללה פרסום דו"חות מודיעין מביכים והטלת עיצומים, התחלפה בדיאלוג שכונה "ניהול נזקים". שיא השינוי נרשם בביקורו של ביידן בג'דה שבערב הסעודית ב-2022, שנצרב בזיכרון הקולקטיבי בזכות תמונת "הקשת האגרופים" המאולצת שלו עם יורש העצר, לאחר שהבטיח שלא ילחץ את ידו. זו הייתה הכרה דה-פקטו בכך שארה"ב זקוקה לסעודים כדי לייצב את מחירי הנפט ולבלום את השפעתה של איראן. אולם גם אז היה מדובר ביחסים קרירים למדי.
ביידן ויורש העצר הסעודי בן סלמאן בריאד, יולי 2022. | צילום: גטי אימג'ס
ואז סין נכנסה לתמונה. הסכם הפיוס המפתיע שהוכרז בין ערב הסעודית ואיראן ב-2023, בתיווך בייג'ינג, היה תמרור אזהרה בוהק עבור האמריקנים: בעלת הברית הוותיקה פנתה ליריבה הגדולה ביותר של המערב כדי לפתור בעיות אזוריות. וכאן הגיע המהפך, כאשר הרגע הזה איחד את הרפובליקנים והדמוקרטים סביב ההבנה שאסור להפקיר את הזירה הסעודית לסינים. עד 2025, עם שובו של טראמפ הפרגמטיסט לבית הלבן, ההבנה הזו הבשילה לכדי אסטרטגיה סדורה. וכך קיבלנו את מפגן הידידות החם והאוהב בין שני המנהיגים השבוע, שאף כלל זלזול מופגן של הנשיא בשאלות על רצח חאשוקג'י.
מה רוצה בן סלמאן?
עבור יורש העצר הסעודי, ההתקרבות לוושינגטון משרתת שלושה אינטרסים מרכזיים: ביטחון, כלכלה ולגיטימציה. בראש סדר העדיפויות עומדת דרישה לערבויות ביטחון אמריקניות מוצקות – מעין ברית הגנה שתספק הרתעה מול איראן ויריבות אזוריות אחרות. במקביל, ריאד לוטשת עיניים למערכות נשק מתקדמות (בדגש על מטוסי F-35) ולתוכנית גרעין אזרחית שאולי תכלול העשרת אורניום על אדמתה.
אולם החזון ארוך הטווח של בן סלמאן ("חזון 2030") הוא בראש ובראשונה טכנולוגי במהותו. כדי לגמול את הממלכה מהתלות בנפט, הוא חייב גישה לטכנולוגיה אמריקנית: בינה מלאכותית, שבבים מתקדמים, כלי רכב אוטונומיים וחוות שרתים ענקיות. היצמדות לארה"ב מבטיחה שסעודיה לא תישאר מאחור ולא תידחק אל חיקו של השוק הסיני, המוגבל יותר טכנולוגית בעקבות עיצומים האמריקניים.
עוד כתבות בנושא
וישנו גם ההיבט התדמיתי, כמובן: קבלת הפנים החמה בוושינגטון מאותתת למשקיעים ולעולם שבן סלמאן חזר להיות שחקן לגיטימי ומקובל.
מבחינת טראמפ, המשוואה פשוטה: כלכלה, ביטחון ויציבות. ההבטחות של הסעודים להשקיע כספים בהיקף של כמעט טריליון דולר במשק האמריקני משתלבות היטב באג'נדה הכלכלית שלו. עסקאות נשק ענקיות מספקות מקומות עבודה בתעשייה האמריקנית, ושיתוף פעולה בתחום הבינה המלאכותית מרחיק את ריאד מבייג'ינג – יעד עליון במאבק הבין-מעצמתי. ברמה האזורית, הברית המחודשת מאפשרת לטראמפ להציג הישג של ייצוב המזרח התיכון ללא שליחת חיילים אמריקנים, תוך שימוש בערב הסעודית כציר מרכזי מול איראן וכמפתח להרחבת הסכמי אברהם בעתיד – בין המטרות המרכזיות שהוא מקפיד לדבר עליהן כשעולים נושאים דיפלומטיים.
הזווית הישראלית
ישראל מוצאת את עצמה בנקודה רגישה בתוך ירח הדבש הזה. חלום הנורמליזציה עם הסעודים, שנגדע באחת ב-7 באוקטובר, חזר לחיים לאחרונה. בוושינגטון מבינים שריאד היא המפתח לשינוי ארכיטקטורת הביטחון האזורית ופועלים במרץ כדי לקדם הסכם כזה, כאשר אין ספק שגם רצונו הבוער של טראמפ לפרס נובל לשלום משחק תפקיד – קשה להאמין שימנעו כזה ממנו אם הוא יהיה אחראי להישג כזה.
עם זאת, נכונותו של טראמפ לספק לסעודים מטוסי F-35 ומערכות מתקדמות אחרות מעוררת דאגה בירושלים. שחיקת היתרון האיכותי האסטרטגי של צה"ל, והתקדים של מכירת נשק שובר שוויון למדינה ערבית, מחייבים את מערכת הביטחון להיערכות מחודשת. דיווחים עדכניים מצביעים על כך שהסיכון ככל הנראה ינוהל באמצעות חבילות פיצוי אמריקניות, גישה לטכנולוגיות קצה ושיתופי פעולה מודיעיניים בין ארה"ב וישראל. בטווח הארוך נראה שאם ישראל תקבל הסכם כזה, הרי זה משום שנורמליזציה עם הסעודים היא פרס גדול מספיק כדי לבלוע את שדרוג צבאה של הממלכה.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ויורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן | צילום: EPA
לבסוף, ייתכן שאפשר לקבוע שההתקרבות הנוכחית בין האמריקנים והסעודים היא יותר מאשר עדכון קטן ביחסים; היא משקפת את המעבר של המזרח התיכון מעידן הנפט לעידן הדאטה. הברית ההיסטורית של נפט תמורת ביטחון מתחלפת בטכנולוגיה תמורת ברית אסטרטגית. ערב הסעודית מבקשת להפוך למעצמת מחשוב ובינה מלאכותית, וארה"ב נחושה לוודא שהתשתית הזו תהיה אמריקנית ולא סינית.
על רקע זה, פרשת חאשוקג'י נראית כיום כהערת שוליים היסטורית עגומה. האינטרסים חזקים מהזיכרון, ובן סלמאן הוכיח שהדרך לריאד המודרנית עוברת, בסופו של דבר, דרך וושינגטון.
עוד כתבות בנושא
