ב-5 ביולי 1949, נתן שר הבטחון דוד בן-גוריון למפקד חיל הים את הפקודה: "ניתנת לך בזה הוראה לפרק את שיירי האונייה 'אלטלנה' העומדת על שרטון בחופה של תל אביב. את העבודה יש לבצע במהירות".
עוד כתבות בנושא
במשך למעלה משנה עמדה "אלטלנה" מול חופי תל אביב כעדות לאחד הרגעים הקשים והמכריעים ביותר של מדינת ישראל הצעירה. פרשת אלטלנה הייתה שיא בהתנגשות בין כוחות פנימיים – בין אידאולוגיות, בין תנועות פוליטיות ובין שני מנהיגים שהיו דמויות גדולות מהחיים, קולנועיות. הקרבות הקשים על החוף ובים גבו 19 קורבנות – 16 לוחמי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל. ויותר מכך, הם הפכו לאחד הפרקים הכואבים ואולי גם המשפיעים ביותר על המדינה ועל החברה – מאז ועד היום.
עם תום שלושת ימי הקרב, החל קרב מסוג חדש – הקרב על עיצוב הזיכרון, ובמיוחד על השאלה מהו לקח אלטלנה. כבר בערב ה-22.6.48 הדהדו מילותיו הנוקבות של בן-גוריון במועצת המדינה הזמנית: "מבורך הוא התותח שהפציץ את האונייה הזאת". באותו ערב, ברדיו "קול החרות" נאם מנחם בגין: "לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער. אך אם ירימו יד על מישהו מאתנו – גורלם נחרץ".
הכי מעניין
מנחם בגין, 1981. | צילום: חנניה הרמן, לע"מ
בן-גוריון רצה להעלים את הזכר הפיזי לאונייה, אך רצה שלקח אלטלנה יישאר לדיראון עולם – לקח שעשוי להיות רלוונטי גם בימינו: "התנשאות כנופיות מזוינות בפנים [מ]הווה ברגע כזה סכנה חמורה ביותר לדבר המרכזי, החשוב אולי גם מקיום המדינה עצמו: ליכולת ההתגוננות של יהודי ארץ־ישראל למען עתידם ועתיד עמם... אילו הייתה הממשלה מונעת עצמה מתוך רחמנות מוטעה מלעשות מה שעשתה – הייתה ממיטה שואה על המאמץ המלחמתי ועל המדינה בכלל".
הלקח של בן-גוריון מפרשת אלטלנה היה חשיבותה של הממלכתיות – במדינה דמוקרטית הכוח הצבאי יכול להיות רק בידי הצבא הכפוף להחלטות הממשלה המייצגת את רצון העם. בישראל של 2026, לא צריך דמיון פורה במיוחד כדי להבין את הסכנות בהיווצרות כוחות חמושים שאינם כפופים למדינה.
עוד כתבות בנושא
פרשת אלטלנה לא הסתיימה עם הטבעת האונייה, ומציאתה במצולות היא הזדמנות נוספת לקיים דיון חשוב גם בימינו. הפיתוי להכניס את אלטלנה ל"פיד" הפוליטי של ישראל ב-2026 גדול, במיוחד נוכח הבחירות המתקרבות, כפי שבוודאי אפשר יהיה לקרוא בטוקבקים אפילו לטור הקצר הזה. אבל אם ביחד עם האונייה, תשוב גם הסכנה של מלחמת אחים, מוטב שתישאר בלב ים.
במכון למורשת בן-גוריון, לקחנו על עצמנו את החובה להתמודד עם שאלת לקחי אלטלנה, ויש לנו כמה מסקנות:
ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון | צילום: גטי אימג'ס
לא להיות בן-גוריון
אי אפשר להעלים כאב על ידי השלכת האונייה בלב ים. אלטלנה נוכחת בפעילות המכון יום-יום – במיצג אינטראקטיבי, בסדנאות ובהרצאות.
לקבל את כללי המשחק של הדמוקרטיה והממלכתיות
אנחנו זוכרים היטב את הדם שנשפך ביוני 1948, אבל חשוב לא פחות לדעת שכחצי שנה אחר כך ישבו בן-גוריון ובגין בכנסת ישראל זה לצד זה. הם התקוטטו מילולית - אבל לא נשפך עוד דם.
לדעת לריב
כאשר לא מתעלמים מכאבי העבר ומקבלים את כללי המשחק, אפשר לריב בלי חשש שהקרקע תישמט מתחתינו. מזה שנים רבות המכון למורשת בן-גוריון משתף פעולה על מרכז מורשת מנחם בגין בפעילות בנושאים רבים ובמיוחד בנושא אלטלנה. אנחנו נותנים מקום לכאב ולמורכבות ומעבירים מסר משותף על חשיבותו של הוויכוח במדינה דמוקרטית. על הדרך גילינו שיש גם לא מעט מן המשותף.
בן-גוריון ביקש למחות את אלטלנה הממשית מעל פני האדמה. ובצד השני - האנדרטה המוצבת היום על חוף הים, לא מציינת את שלושת החללים חיילי צה"ל. אנחנו מבקשים לדמיין אנדרטה חדשה, ללא העלמה וללא התעלמות. אנדרטה שמעמידה במרכז, לצד הכאב, את המשותף, את החתירה לריבונות, את הכמיהה לדמוקרטיה – את הממלכתיות הישראלית.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
