פחות משלושה שבועות לפני טבח 7 באוקטובר, עיתון הארץ הודיע למעשה על ניתוקו מן האמונה הציונית. העורך הראשי של העיתון, אלוף בן, פרסם מאמר בערב יום הכיפורים שכותרתו הייתה: "יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית".
הקוראים הקבועים של העיתון בעברית כנראה לא הופתעו במיוחד. אחרי הכול, לאורך השנים הופיעו בעמודי הדעות של הארץ גרסאות רבות של אותו רעיון. הסלידה של העיתון מלאומיות ומדת, לצד המשיכה שלו לגרסה המקומית של האידיאולוגיה הגלובליסטית, התפיסה של מדינה שאינה לאומית, מה שמכונה "מדינת כל אזרחיה", היו ידועות היטב. אולם מעולם קודם לכן לא הצהיר העורך הראשי עצמו על רצונו של העיתון לפרק את המדינה היהודית ולשים קץ למפעל הציוני.
נראה כי מערכת העיתון סברה שהקהל הבינלאומי עדיין אינו מוכן לחשיפה כזו, ולכן במהדורה האנגלית ריככו את הכותרת ועטפו את הצהרתו של בן בניחוח חמים של יידישקייט. הכותרת באנגלית הייתה: "ביום הכיפורים ניצבים מול השאלה: לאן פניה של ישראל?"
הכי מעניין
ובכל זאת, ההודאה בעברית הייתה, למעשה, מאוחרת מאוד. במשך שנים רבות פעל העיתון בעקביות ובשקדנות כדי לערער את הלגיטימיות המוסרית של הציונות, מבלי להודות שזה מה שהוא עושה. הוא הפיץ כמה מעלילות הדם החמורות ביותר נגד המתיישבים וחיילי צה"ל, והעניק במה מכובדת לפרשנים שהשתמשו בדפיו כדי לטעון שמדינת ישראל היא רעה מעצם מהותה.
עוד כתבות בנושא
לא מדובר היה רק בהתעקשות מערכתית על סטנדרטים מוסריים גבוהים, או בביקורת בונה שנועדה לתקן עוולות. כפי שציין חוקר התקשורת אלי אברהם בספרו שראה אור לאחרונה, "מדוד לגוליית: סיקור ישראל בתקשורת הבין-לאומית", עיתון הארץ בכלל, והמהדורה האנגלית שלו בפרט, אינם מסתפקים בביקורת על ממשלה ישראלית כזו או אחרת או על מדיניות ישראלית מסוימת. לדבריו, העיתון נחוש להציג את המדינה היהודית עצמה כישות שטנית, ובו בזמן להעניק לגיטימציה למפלגות פוליטיות, לאקדמאים ולארגונים, ישראליים וזרים כאחד, הרואים בישראל "התגלמות הרוע העולמי". בנוסף, מציין אברהם, פעל העיתון לערער את הסולידריות הישראלית באמצעות תקיפה של כל "מיתוס חיובי ומלכד".
אבל נראה שבעבר העיתון גם האמין שהכרזה גלויה על משימתו האנטי־ציונית תהיה טעות טקטית: היא תפגע במוניטין שלו כגוף עיתונאי מקצועי ומאוזן, ותגביל את יכולתו להשפיע על קהל היעד המרכזי שלו, ליברלים, ובמיוחד ציונים ליברלים. לכן הוא בחר באסטרטגיה נועזת: הוא הכריז על נאמנותו כביכול לציונות. במקביל, הוא המשיך להעמיד פנים שהוא נוקט גישה של "אהבה קשוחה", שנועדה לדחוק בישראל להגשים את מה שמכונה "פתרון שתי המדינות".
עמוס שוקן | צילום: אוליבר פיטוסי - פלאש 90
לשם כך הקפיד העיתון, בדרך כלל, לשמר לעצמו אפשרות להכחשה סבירה: כותבים אנטי־ציונים, שהופיעו בכל חלקי העיתון, חדשות, דעות, תרבות ופנאי, פשוט ביטאו את עמדותיהם האישיות. וכאשר הופעל עליו לחץ, הארץ תמיד יכול היה להציג את דחיית הציונות שלו כלא יותר מהתנגדות ל"כיבוש", לצורות מסוימות של אפליה, או לבעיית ההפרדה בין דת למדינה.
כך יכול כותב לכנות את ישראל "פרויקט קולוניאלי של מתנחלים", ואז לטעון שהתכוון רק ליהודה ושומרון, ובעבר גם לעזה. באופן דומה, כותב יכול לתקוף את רעיון המדינה היהודית כרעיון מפלה מטבעו, אך לעשות זאת תחת מסווה של ביקורת על מדיניות הרבנות הראשית. או, אם ניקח דוגמה ממאמר של מו"ל הארץ, עמוס שוקן, להעמיד פנים שההצעה להחליף את ההמנון הלאומי בהמנון אחר, שלא יזכיר את היהדות, היא בסך הכול ביטוי לרצון לגרום לאזרחי ישראל הערבים להרגיש יותר בבית כאשר שרים את ההמנון. כותבי הארץ מרבים לעסוק בסוג כזה של פלפול מתחכם, כפי שהעיתון עצמו עושה בקנה מידה רחב יותר כאסטרטגיה מערכתית.
מה, אם כן, גרם להארץ לנטוש את המשחק הכפול הזה ולחשוף את צבעיו האמיתיים? התשובה נמצאת בפוליטיקה הפנימית, והמפתח לפענוחה הוא העיתוי.
***
באמצע שנות התשעים, בשיא ימי אוסלו, החל הארץ לעבור מן הליברליזם המסורתי שלו אל מה שאנו מכנים כיום "פרוגרסיביות". לשינוי הזה היו השלכות מרחיקות לכת על עמדת העיתון ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני, שאותו החל לראות דרך העדשה האופנתית של "פוסט־קולוניאליזם".
בכל העולם, התפיסה הפוסט־קולוניאלית היא אנטי־ציונית מובהקת. האנטי־ציונות איננה רק מסקנה הכרחית מן המתודולוגיה שלה עצמה. היא הפכה לנייר הלקמוס של ההשקפה הזאת, השקפה שהפכה קורבנוּת למעלה מוסרית, וכוח להגדרת הרוע; השקפה שקוראת כל מצב פוליטי דרך עדשת הקולוניאליזם המערבי והעבדות האפרו־אמריקנית.
הגרסה המקומית בישראל של תפיסת העולם הפרוגרסיבית־פוסט־קולוניאלית, שהארץ הוא הקול הציבורי המרכזי שלה, אינה שונה. לכן אין זה מפתיע שהארץ נוטה לראות בציונות מפעל קולוניאלי־מתנחלי לא לגיטימי, ובפלסטינים קורבנות ילידיים תמימים שלו.
עוד כתבות בנושא
באופן טבעי, לפי התפיסה הזאת, רעיון המדינה היהודית נתפס כרעיון גזעני מעצם מהותו. הוא אינו מוצג כיישום של הזכות האוניברסלית להגדרה עצמית למקרה הספציפי של העם היהודי, כפי שהציונים רואים זאת, אלא כביטוי לאמונה ב"עליונות יהודית".
את המסר הזה קשה למכור בישראל. לכן, אף שהארץ הצליח למשוך ליברלים רבים אל המחנה הפרוגרסיבי, באמצעות טשטוש ההבדל בין ביקורת ליברלית על "הכיבוש" לבין דחייה פרוגרסיבית של הציונות, הוא ידע היטב שאין סיכוי ממשי לשכנע בקרוב את רוב הישראלים לוותר על זכותם להגדרה עצמית לאומית.
אולם בספטמבר 2023 ראה אלוף בן הזדמנות לעקוף את התנגדות הרוב: קריסת הניסיון של מפלגת הליכוד השלטת לקדם רפורמה משפטית. כאשר בן פרסם את הצהרתו הפרוגרמטית נגד הציונות, תבוסת הרפורמה כבר הייתה כמעט סופית. גרוע מכך, הניסיון של הליכוד להשיב את הכוח לכנסת, שהיה מטרת הרפורמה, עמד להתהפך עליו באופן חמור.
אלוף בן. | צילום: יונתן סינדל/פלאש90
הרפורמה נועדה להגביל את כוחו של בית המשפט העליון בישראל, המחזיק בהשפעה על הפוליטיקה הישראלית באופן שאין לו מקבילה באף דמוקרטיה מערבית אחרת. בית המשפט, שהוא פרוגרסיבי במובהק, רק התחזק בעקבות כישלון הרפורמה, וכעת נראה היה שיוכל להתקדם, כפי שאכן עשה זמן קצר לאחר מכן, לפירוק המגבלה האחרונה שנותרה על כוחו: חוקי היסוד.
במקור, בית המשפט ביסס את סמכותו לביקורת שיפוטית על חקיקה, על הטענה שמה שיש לישראל במקום חוקה, חוקי היסוד שלנו, הוא למעשה חוקה בפועל. לכן, טען בית המשפט, כל חקיקה שאינה מתיישבת עם חוקי היסוד יכולה להיפסל בידי השופטים. מכך היה אמור להשתמע שגם חוקי היסוד מגבילים את חופש הפעולה של בית המשפט, משום שגם הוא כפוף להם.
אבל השופטים האקטיביסטים בישראל אינם מכירים במגבלות על כוחם. לכן הם אימצו תיאוריה משפטית מפוקפקת, שלפיה גם חוקי יסוד יכולים להיות נתונים לביקורת שיפוטית, על בסיס "עקרונות היסוד" של השיטה הדמוקרטית שלנו. אף שהעקרונות הללו אינם כתובים בשום מקום, לפי בית המשפט הם משתמעים מן השיטה, ותפקידם של השופטים, כמומחים למשפט חוקתי, הוא להפוך את המשתמע למפורש.
דיון בבג"ץ | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
במילים אחרות, "עקרונות היסוד" הם כל מה שהשופטים אומרים שהם. הם המתינו לרגע המתאים כדי להפעיל את נשק יום הדין המשפטי הזה, והרגע הגיע בדמות מה שהם ראו כמצב חירום: מהלכי הרפורמה המשפטית של הליכוד. מאחר שהרפורמה הייתה מבחינה טכנית סדרה של תיקונים לחוקי יסוד, הם שלפו את החרב המשפטית הזאת כדי להנחית עליה את מכת המוות. ובאמצעותה הם ביססו את שליטתם המלאה בכנסת, ובאזרחים.
זה לא היה ניצחון קטן במסגרת תחרות בריאה, מן הסוג שמבטיח איזון בין שלוש רשויות השלטון; זו הייתה ממש החלפת משטר. מכאן ואילך, בית המשפט, שאינו נבחר, ושבו לשופטים פרוגרסיבים יש זכות וטו על מינוי עמיתיהם, יכול לומר בצדק שיש לו, כפי שלפי הדיווחים אמר נשיא בית המשפט העליון הנוכחי יצחק עמית לתלמידי תיכון בישראל, "המילה האחרונה".
ואכן, אם בית המשפט חופשי לפסול את מה שמשמש בישראל כחוקה, אז באמת יש לו "המילה האחרונה" על כל דבר ועניין.
מאמרו של בן פורסם בזמן שבית המשפט נערך לעשות את הצעד המכריע: לפסול לראשונה תיקון לחוק יסוד, כפי שמאמרי המערכת של הארץ דחקו בו שוב ושוב לעשות. כעת אפשר היה לוותר על אופייה היהודי של המדינה באמצעות מהלך שיפוטי. אם זה היה החישוב של בן, הרי שבתוך ההיגיון הפנימי שלו הוא לא היה בלתי סביר.
השריפה בחסימת באיילון של המוחים נגד הרפורמה המשפטית. | צילום: אבשלום ששוני פלאש 90
אופייה היהודי של ישראל מעוגן בחוקי היסוד שלה. אם ניתן היה לגרום לבית המשפט לפסול חוק יסוד, או תיקון לחוק יסוד, הרי שהחלפת המדינה היהודית במה שמכונה "מדינת כל אזרחיה", מדינה לא לאומית, הייתה יכולה להתבצע בלי הסכמת הנשלטים, ובניגוד לעמדת הרוב. הדיבור הכפול המסורתי של הארץ, טקטיקות ההתחמקות והיכולת להכחשה סבירה כבר לא היו מספיקים למטרה הזאת. כדי לדחוף את בית המשפט לכיוון הזה, היה צורך בקריאה מפורשת לפעולה.
אף שבן אולי לא ציפה שבית המשפט ימהר מיד לפסול את חוק היסוד שמגדיר את אופייה הלאומי של ישראל, "חוק יסוד: ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי", אפשר להבין מדוע חשב שזהו עיתוי מתאים לדחוף את השופטים לכיוון הזה.
אלא שהתברר שהעיתוי לא יכול היה להיות גרוע יותר, אף שלבן לא הייתה סיבה לחשוב כך. 7 באוקטובר 2023 היה במרחק של מעט יותר משבועיים.
***
השינוי הפוליטי של העיתון לא התרחש בן לילה. קודם היה צריך להניח את היסודות האינטלקטואליים, ורק אחר כך ליישר לאותו הקו גם את מדורי הדעות והחדשות. לכן, מראשית שנות התשעים, מוספי הספרים, הספרות והתרבות של הארץ החלו להכיר לקוראי העיתון את הזרמים האופנתיים אז: קונסטרוקטיביזם חברתי, אידיאולוגיית מגדר, מרקסיזם תרבותי ו"אפיסטמולוגיה פוסט־מודרנית רדיקלית".
הם הציבו בקדמת הבמה את "המחקר הפוסט־קולוניאלי" ואת הרוויזיוניזם ההיסטורי, כמו אסכולת "ההיסטוריונים החדשים" האנטי־ציונית, מה שכונה "הסוציולוגים הביקורתיים", ושותפים לדרך מתחומים אחרים, ביקורת ספרות, גיאוגרפיה, מדע המדינה ואנתרופולוגיה, בין היתר.
כל אלה קידמו תפיסה שלפיה ישראל הייתה פגומה מבחינה מוסרית כבר מרגע הקמתה. הם סיווגו את הציונות כסוג של קולוניאליזם מתנחלי שנועד לבצע "טיהור אתני", שריד מן הימים הרעים ההם, שנדחק לצד הלא נכון של ההיסטוריה. הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, הוצבו בצד הנכון מתוקף היותם הצד המפסיד. יצירותיהם של אנטי־ציונים ישראלים זכו בהארץ לסיקור בולט, וברוב המקרים אף אוהד. הם גם נעשו קבוצה דומיננטית בקרב המבקרים עצמם.
עוד כתבות בנושא
בעבר היה הארץ העיתון המרכזי החשוב בישראל, ומאז שנות התשעים גם היחיד שהחזיק במה משמעותית לביקורות ספרים. כך, במשך עשורים, האינטליגנציה הישראלית עברה אינדוקטרינציה בידי תלמידיו של אדוארד סעיד.
הסיקור של הסכסוך הלך בדרך הזו, ונעשה מוטה יותר ויותר לפי אותו הקו האידיאולוגי, אף שלמדור החדשות לקח זמן רב יותר להתיישר לפי אותו הקו, וקשה יותר היה לרתום אותו לסדר היום של העיתון. ובכל זאת, כבר בימים שלפני אוסלו, העיתון המעיט בעקביות בחשיבות הטרור הפלסטיני, ובהמשך גם בסירוב הפלסטיני, שהלך ונעשה ברור, להכיר בזכותם של היהודים לקיום ריבוני כלשהו בחלק כלשהו מארץ ישראל. אם הארץ היה מקור החדשות העיקרי שלך, סביר שהיית מאמין שישראל, ולא ההנהגה הפלסטינית, היא זו שמחבלת במה שמכונה "תהליך השלום", שאחרת היה נושא פרי.
בעוד שסיקור חדשותי יכול להסוות אג'נדה תחת יומרה לאובייקטיביות, ואנטי־ציונות אידיאולוגית באקדמיה יכולה להימסר בלשון של ריחוק מחקרי, מאמרי המערכת ומדורי הדעות הפסיקו בהדרגה לטרוח בענייני נימוס כאלה. סוחרי עלילות הדם האנטישמיות החמורות ביותר הפכו לכותבים הבולטים של העיתון. גדעון לוי, אנטי־ציוני חריף שהיה אחראי לסיקור הזירה הפלסטינית ביהודה ושומרון, הוא כנראה המוכר שבהם בזירה הבינלאומית. הוא מחזיק באותו תפקיד מאז שנות השמונים, והפציץ את קוראיו בישראל ובעולם בעדויות ערביות מסמרות שיער על צמאון דם וסדיזם מטורף לכאורה של מתנחלים וחיילים ישראלים. את כל זה עשה תוך הסתמכות על מתרגמים: למרות שנותיו הארוכות בתפקיד, לוי מסקר אוכלוסייה שאת שפתה מעולם לא טרח ללמוד. וכאשר הוא נתפס בשקר, הוא והעיתון פשוט מושכים בכתפיים.
דוגמה ידועה לשמצה במיוחד היא הכתבה על "נוהל החמור". זו הייתה כתבת שער במוסף סוף השבוע של הארץ, שכתב גדעון לוי. היא סיפרה את סיפורו המזעזע של ערבי פלסטיני בשם מחמוד שווארה, שלפי הטענה נקשר לחמורו בידי שוטרי מג"ב. לפי הסיפור, החיילים גרמו לבעל החיים לפתוח בדהרה, ושווארה נגרר אחריו עד שספג פגיעות ראש קטלניות מאבנים לאורך הדרך. לוי הסביר שלא היה מדובר באירוע נקודתי, אלא ב"נוהל" שצה"ל מפעיל כדי להטיל אימה על האוכלוסייה המקומית.
עוד כתבות בנושא
הסיפור הגיע לכותרות ברחבי העולם, ומובן שעורר זעם רב בישראל ומחוצה לה, הן בשמאל והן בימין. אלא שלא זו בלבד שמעולם לא היה "נוהל" כזה, גם המקרה היחיד שעליו דווח לא התרחש בפועל.
עורך מעריב המנוח, אמנון דנקנר, יצא לבדוק את העובדות ולא מצא שום ראיה שתתמוך בסיפור; המחלקה לחקירות שוטרים חקרה את הפרשה ולא מצאה דבר; משפחתו של שווארה הכחישה את הסיפור; וגם בצלם, ארגון זכויות האדם הרדיקלי מן השמאל, הרשות הפלסטינית ועיתון הארץ עצמו לא הצליחו לספק אפילו בדל הוכחה.
ובכל זאת, העיתון מעולם לא הבהיר זאת לקוראיו. מבחינת קוראי הארץ, ייתכן שחיילים ישראלים מוציאים להורג פלסטינים חפים מפשע בדרך המחרידה הזאת באופן קבוע. לפי ספרו של בן־דרור ימיני, "תעשיית השקרים", הפרטים האמיתיים של האופן שבו שווארה הסתבך עם חמורו מביכים מאוד, ואין צורך לפרטם כאן. ספרו של ימיני מקדיש פרק שלם להארץ תחת הכותרת: "במה מרכזית להסתה". ואכן, אם קוראים את הארץ מספיק זמן, סביר להגיע למסקנה שהיהודים הם הנאצים החדשים.
לוי אינו היחיד שמפיץ תעמולה אנטישמית המתחזה לעיתונות חוקרת. כפי שטוען בצדק ימיני, קיימת תעשייה שלמה של שקרים המוקדשת למלאכה הזאת, ובה שותפים ארגונים רבים המכנים את עצמם ארגוני "זכויות אדם". ארגונים אלה זוכים לסיקור נרחב ובלתי ביקורתי בהארץ. אחד הידועים לשמצה שבהם הוא "שוברים שתיקה", האוסף עדויות אנונימיות, ולכן גם בלתי ניתנות לאימות, מחיילים, על פשעים לכאורה שביצעו הם וחבריהם. עדויות אלה כוללות שקרים על כך שצה"ל יורה בערבים וברכושם לשם שעשוע, כאילו מדובר במשחק מחשב.
חלק מן התעמולה האנטי־ישראלית החמורה ביותר מיוצר בידי הארגון הזה, שנתפס שוב ושוב בשקרים. ובכל זאת, יולי נובק, מנכ"לית הארגון לשעבר, היא כותבת רצויה במדורי הדעות של הארץ. נועה לנדאו, סגנית העורך הראשי של העיתון ומייסדת הארץ 21, "פרויקט שמטרתו להגביר קולות וסיפורים שאינם זוכים לייצוג מספק של קהילות ערביות/פלסטיניות בישראל", כפי שמוסבר בביוגרפיה שלה באתר הארץ, היא גם בת זוגו של אבנר גבריהו, שהחליף את נובק כמנכ"ל "שוברים שתיקה" בשנת 2017. עולם קטן.
אבנר גבריהו. | צילום: אבישג שאר ישוב
אלא שלא כל מי שעובד בהארץ, או מפרסם בו, טורח תמיד לעטוף מוטיבים אנטישמיים במעטפת של תחקיר עיתונאי. יש כאלה שפשוט נעזרים בחירות אמנותית. המשורר והמחזאי יצחק לאור היה במשך שנים מבקר הספרים הקבוע של מוסף "תרבות וספרות" של העיתון, שבו פרסם גם שירים רבים בעברית, ובמקביל כתב באופן קבוע גם במדורי הדעות.
בעיני לאור, עצם הציונות היא גזענית, וכך גם מדינת ישראל. "המדינה נוהגת באפליה גזענית נגד הערבים, החל מתחנות טיפת חלב ועד לאקדמיה", כתב במאמר דעה בהארץ, כשהוא רומז, כפי שעשה גם בהזדמנויות אחרות, לקיומה של מדיניות דמוגרפית של מדינת ישראל, הנשענת על הגדלה מכוונת של תמותת תינוקות בקרב ערבים.
"תאי גזים אינם הדרך היחידה להשמיד עם", כתב במאמר שפרסם בכתב העת London Review of Books. "מספיק להרוס את המרקם החברתי שלו, להרעיב עשרות כפרים ולפתח שיעורי תמותת תינוקות גבוהים".
אחד המאמרים שכתב לאור עבור London Review of Books נשא את הכותרת: "כדור אחד לכל ילד פלסטיני". (עורך כתב העת סירב לפרסם אותו, והוא ראה אור באתר Counter Currents). לאור מוכר גם בזכות שיר שכתב על האופן שבו מכינים מצות מדמם של נערים פלסטינים. חשוב לזכור: מדובר בכותב בכיר ובולט בהארץ, ולא בעורך של Der Stürmer.
לאור היה כה מוערך בעיני העיתון, שבמשך תקופה מסוימת הוא המשיך להעסיק אותו גם לנוכח שורה של האשמות בהתנהגות מינית פסולה, כולל אונס. העיתון אף הגן על הטור שלו מפני ביקורת ציבורית באמצעות חסימת האפשרות להגיב לכתבותיו.
עוצמתה של התעמולה האנטי־ישראלית והאנטישמית של העיתון הביאה אפילו ליברל כמו עורך The Atlantic, ג'פרי גולדברג, להפסיק לקרוא את הארץ בשל מה שכינה "ההתקפות מלאות השנאה" שלו נגד המדינה היהודית. כאשר כתב "הארץ" וה"אקונומיסט" אנשל פפר מחה על כך בטוויטר (כיום X), השיב גולדברג: "תראו, כשניאו־נאצים שולחים לי במייל קישורים למאמרי דעה בהארץ שמכריזים שישראל היא מדינה רעה, אני אקח הפסקה, סליחה". לאחר מכן צירף קישור למאמר של גדעון לוי שכותרתו: "הפסיקו לחיות בהכחשה, ישראל היא מדינה רעה".
ג'פרי גולדברג. | צילום: Getty Images
גולדברג לא הגזים. הארץ הפך לעמוד תווך מרכזי של התעמולה האנטישמית ברחבי העולם, ודווקא משום שהוא נתפס כעדות עצמית ישראלית, ויהודית, השפעתו גדולה יותר. אם היהודים בישראל מודים בעצמם, כביכול, בצמאון לדם, בגזענות ובסדיזם שלהם, מי הם הנאצים שיחלקו על כך? אתרים ניאו־נאציים מוצהרים כמו The Daily Stormer מצטטים את הארץ באופן קבוע. חנן עמיאור, עורך אתר ביקורת התקשורת בעברית "פרספקטיבה", ציין כי מצא כ־600 אזכורים של כתבות הארץ באתרים ניאו־נאציים מובהקים. מתברר שקנדיס אוונס אינה הראשונה שהשתמשה בעיתון כהוכחה לכך שישראל היא "מדינה רעה".
***
כאן נדרשת הבהרה אישית. במשך כמה שנים הייתי בעל טור קבוע בהארץ, ופרסמתי מאמר אחת לשלושה שבועות. זו הייתה מערכת יחסים מתוחה, משום שהייתי אחד השמרנים הבודדים שהעיתון הסכים לתת להם במה. כותבים ואנשי מערכת אחרים אף קראו מדי פעם לסגור את הטור שלי בטענה שאני "מפיץ תיאוריות קונספירציה", כמו האמת על המחשב הנייד של האנטר ביידן; החשיפה שפרשת "הקשר הרוסי" של טראמפ היא רק קונספירציה; או ההסבר לכך שלתיק השוחד נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו לא היה בסיס ראייתי (עמדה שבשלב מאוחר יותר גם השופטים במשפטו אישרו).
גם מבחינתי זו מעולם לא הייתה מערכת יחסים פשוטה (והיא גם לא השתלמה כלכלית, שכן כתבתי את הטור ללא תשלום). אבל לנוכח המונופול הכמעט מוחלט שהיה לעיתון בקרב הישראלים המשכילים, ובשל התעמולה האנטי־ישראלית הבלתי פוסקת שלו, המשכתי לכתוב מתוך הנחה שאוכל מדי פעם לנקב חור קטן בנרטיב שלו, ולהביא שביב ממה שאני מאמין שהוא האמת אל קהל שבוי פחות או יותר של העיתון היוקרתי היחיד במדינה.
לעיתים רחוקות בלבד צונזרתי, ורק שני מאמרים שלי נדחו באופן מוחלט. ההסכמה הבלתי כתובה ביני לבין העיתון הייתה שאוכל לכתוב ביקורת נגד מאמרים מסוימים שהתפרסמו בו, אך לא לתקוף את העיתון עצמו. לכן, כאשר רציתי למתוח עליו ביקורת, נהגתי להשתמש בלשון המכובסת "העיתונות השמאלנית".
עוד כתבות בנושא
לזכותו של העיתון אומר לפחות זאת: כאשר התחלתי לכתוב בו באופן קבוע, בדצמבר 2015, עורכיו ידעו היטב שבמשך שנים תקפתי באופן ישיר את האנטי־ציונות שלו. אף שהמסורת הליברלית של העיתון הייתה כבר אז בתהליך שחיקה מואץ, בשנת 2015 הוא עדיין היה מחויב לפלורליזם ולחופש הביטוי. ואני הייתי חופשי להביע עמדות מנוגדות, למורת רוחם של חדר החדשות וקהל המנויים שלו, שהלכו ונעשו "נֵעוֹרים" (Woke) יותר ויותר. המאמר הראשון שפרסמתי כאשר התחלתי לכתוב בקביעות בהארץ נשא את הכותרת: "האמת אסורה: מדוע אובמה מסרב להכיר בטרור האסלאמי".
אולם כאשר הוכרזה הרפורמה המשפטית של הליכוד בינואר 2023, ושלטונו של השמאל על הדמוקרטיה הישראלית באמצעות בית המשפט עמד בפני סכנה ממשית, הושלם בבת אחת תהליך השינוי של העיתון, מליברליזם פלורליסטי לצנזורה פרוגרסיבית. הוא מיהר להשליך מעליו את שרידי המעטפת הליברלית שנותרה ממנו. חריגה מהקו הרשמי כבר לא הייתה מקובלת. המאמר שכתבתי בתמיכה ברפורמה נדחה. (בסופו של דבר פרסמתי אותו באתר השמרני מידה, והטור שלי בהארץ הופסק מיד לאחר מכן.) המו"ל, עמוס שוקן, הכריז בפודקאסט של העיתון כי "העמדה של טאוב אינה לגיטימית", ולכן "אין להשמיע אותה".
אגב, העמדה ה"לא לגיטימית" שלי הייתה עמדת הרוב בכנסת. טענתי שכוחות ההתנגדות לרפורמה לא פעלו כדי להציל את הדמוקרטיה, אלא כדי למנוע את שיקומה, באמצעות הגנה על כוחו המופרז של בית המשפט, שבאמצעותו הם כפו את סדר היום הפרוגרסיבי שלהם מלמעלה.
אבל באותו שלב הארץ היה נחוש להטעות את קוראיו בנוגע לרעות החולות לכאורה של הרפורמה, ולא יכול היה להרשות לעצמו מאמר שיחשוף את הבלוף. מבחינת העיתון, זה היה מצב חירום אמיתי. מאחר שעמדותיו נדחו בעקביות בידי הרוב, הוא תלה את כל תקוותיו בעקיפת הפוליטיקה הדמוקרטית, באמצעות ניסיון לעורר לחץ בינלאומי על ישראל לוויתורים לפלסטינים, ובאמצעות תמיכה בהרחבת סמכויותיו של בית המשפט הפרוגרסיבי, שכבר היו מופרזות ממילא.
מרגע שהרפורמה יצאה לדרך, נחשף בסיס הכוח האמיתי, להבדיל מן הפורמלי בלבד, של בית המשפט. הפעלתם של מוקדי הכוח החוץ־פרלמנטריים שהאליטה הישנה עדיין החזיקה בהם גילתה כי לא משנה מה יניבו הבחירות, ההגמוניה הישנה עדיין רואה את עצמה כבעלת הבית של המדינה.
מפגינים נגד הרפורמה המשפטית חוסמים את נתיבי איילון, יולי 2023. | צילום: יוסי אלוני, פלאש 90
כדי להבין את הביטחון שהוביל את בן להכריז על המשימה האנטי־ציונית של עיתונו, צריך להבין את נחישותן של האליטות הישנות ואת הכוחות שהן עדיין מסוגלות לגייס. הרפורמה הובסה, תחת הדגל האירוני של "הצלת הדמוקרטיה", באמצעות שבירת כללי המשחק הדמוקרטי, ותוך קריעת מרקם הסולידריות הישראלית.
חברי הכנסת של הליכוד, כמו רובנו, לא ראו את זה מגיע. לקואליציה היה הרוב הדרוש כדי להעביר את הרפורמה. ואכן, בתחילה היא הייתה בטוחה שתעשה זאת. זמן קצר לאחר ששר המשפטים יריב לוין הציג בקצרה את הרפורמה במסיבת עיתונאים, אירחתי אותו לשיחה בת שעה בפודקאסט שלי בעברית, "שומר סף", שבה הסביר את כל מרכיבי הרפורמה ואת ההיגיון שמאחוריהם.
באותו שלב המחאה הייתה עדיין בראשיתה, מעורפלת ולא מגובשת. כשעמדנו בפתח משרדו בתל אביב, הממוקם במגדל המשקיף על מוקד ההפגנות השבועיות נגד הממשלה בצומת הרחובות קפלן ובגין, בזמן שהצוות שלי קיפל את הציוד, שאלתי אותו אם המחאה מהווה איום על המדיניות שלו. הוא ביטל זאת במשיכת כתפיים. הוא לא חשב שהמפגינים יכולים לעשות משהו מול רוב יציב בכנסת. גם אני לא חשבתי כך.
בהתחלה אלה היו רק הפגנות. פרועות, אלימות וכאוטיות, כמו מהומות ג'ורג' פלויד בארצות הברית בקיץ 2020, אבל עדיין רק הפגנות. אלא שאז האליטות גייסו את כוחן מתוך הביורוקרטיה, הצבא, העיתונות, האקדמיה וצמרת הכלכלה. הן הוכיחו שהן מוכנות לגזור את התינוק לשניים, כביטוי המוכר ממשפט שלמה. כאשר הם ארגנו סירוב המוני של אנשי מילואים וסיכנו את ביטחון המדינה, וכאשר ראשי זרועות הביטחון הצטרפו למרד כמעט גלוי וסירבו לומר שיצייתו לממשלה הנבחרת אם זו תתנגש עם בית המשפט, הקואליציה החלה להיסדק.
הפגנה נגד הרפורמה ליד בית הנשיא בירושלים, מאי 2023. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ישראל נראתה אז בסכנה ממשית של התפרקות. זה היה הרגע שבו האם האמיתית, בלשון המשל, הרוב השמרני בכנסת ישראל, בחרה להציל את התינוק והניחה את הרפורמה בצד, למעט סעיף חקיקה אחד, סמלי ברובו, שנותר מן התוכנית לרפורמה משמעותית. היה זה תיקון לאחד מחוקי היסוד המעין־חוקתיים שלנו, שניסה להגביל את יכולתו של בית המשפט לפסול פעולות של הרשות המבצעת בשל "חוסר סבירות", כלומר לצמצם את הכוח לבטל כל דבר שהשופטים לא אהבו, גם כאשר פעולת הממשלה הייתה חוקית לחלוטין.
מאוחר יותר פסל בית המשפט את סעיף החקיקה הזה, אף שלחוק היה מעמד של תיקון חוקתי. באותו רגע ביסס בית המשפט את סמכותו על עצם תהליך יצירת החוקה. כפי שטענו כמה חוקרי משפט, זו הייתה החלפה רשמית של הדמוקרטיה ביוריסטוקרטיה, שלטון המשפטנים. שכן אם ריבונות היא הסמכות העליונה בענייני חקיקה במדינה נתונה, כפי שמדע המדינה מלמד אותנו מאז המאה ה־16, הרי שמעתה הריבונות שכנה בבית המשפט.
אבל ההיבט המשפטי הפורמלי הוא רק צד אחד של טלטלה חברתית־פוליטית במהותה: האליטות בישראל שברו את גבם של "הנחותים", ריסקו את גאוותם והבהירו לרוב שהוא חסר כוח. כשהוא מיואש, מזועזע ומפוכח מאשליותיו לגבי הדמוקרטיה, הרוב נראה חלש דיו כדי להשלים עם כל מה שאדוניו יכפו עליו. בלי הכוחות החברתיים שעמדו מאחורי בית המשפט, אפילו לאלוף בן היה קשה לדמיין שבית המשפט יפעל לכפות מלמעלה תהליך דה־יהודיזציה של המדינה.
שר המשפטים, יריב לוין | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
7 באוקטובר שינה את כל זה. קשה היה לחשוב על המחשה ברורה יותר לצורך במדינה יהודית. אבל היה לכך רובד נוסף: אחרי הכישלון המזעזע של מערכת הביטחון ב־7 באוקטובר, זה ממש לא היה הזמן שבו מי ששיחקו בביטחון שלנו כדי להביס את הרפורמה יכלו להמשיך לרמוס את אחיהם המיואשים. הדגל האנטי־ציוני הוחבא במהירות. וכך, הארץ נסוג בחופזה לסיפור הכיסוי הישן שלו: הסתרת דחיית המדינה היהודית מאחורי ביקורת על "הכיבוש".
למשך זמן מה לפחות, אפילו באגף הפרוגרסיבי של השמאל, מעטים היו במצב רוח להאשים את עצם קיומה של ישראל באסון. לכן גם הארץ, ברוב המקרים, נאלץ להסתפק בהאשמת הימין הישראלי, ולא הציונות עצמה. עם זאת, הוא בוודאי לא התכוון לוותר על כל תפיסת העולם הפרוגרסיבית שלו ולהאשים את הפלסטינים. לכן מאמר המערכת הראשון שפרסם הארץ בתגובה לטבח, במהדורת 8 באוקטובר 2023, נפתח במילים האלה: "האסון שפקד את ישראל בחג שמחת תורה הוא באחריותו הברורה של אדם אחד: בנימין נתניהו".
אדם אחד. לא היה מקום אפילו ליחיא סינוואר לחלוק עמו חלק מן האשמה. "ראש הממשלה", המשיך מאמר המערכת, "כשל לחלוטין בזיהוי הסכנות שאליהן הוביל את ישראל במודע, כאשר הקים ממשלת סיפוח ונישול" ו"אימץ מדיניות חוץ שהתעלמה בגלוי מקיומם ומזכויותיהם של הפלסטינים". בעיני הארץ, מבצעי הטבח היו הקורבנות האמיתיים.
יחיא סינוואר. | צילום: EPA
ברור היה שהחלום על עתיד גלובליסטי ופוסט לאומי לישראל יצטרך להמתין. המשימה הראשונה כעת הייתה למנוע את קריסתו המוחלטת של השמאל, יחד עם חלום המדינה הפלסטינית, שהפך לסיבת קיומו.
למחרת בבוקר, ב־9 באוקטובר, כשישראל רק החלה לגלות את היקף צמאון הדם והסדיזם הבלתי נתפס של המחבלים, פרסם הארץ מאמר של עמירה הס, המסקרת עבור העיתון את עזה. הס התקשתה להסתיר את הערצתה לחמאס.
"הדברים התהפכו לפתע, והסיוט של השגרה הפלסטינית פרץ את מעטה הנורמליות המזויפת שאפיינה במשך עשורים את חיי הישראלים", כתבה. "חמאס רמס אותו במכה פתאומית שהנחית, וחשף את התחכום הצבאי שלו ואת יכולתו לתכנן, לשמור את תוכניותיו בסוד וליצור הסחות דעת. פעיליו הפגינו יצירתיות כשהשתמשו בשיטות שונות כדי לפרוץ את חומות הכלא הגדול בעולם, שבו ישראל מחזיקה בשבי שני מיליון נפש. אנשיו החמושים יצאו למסע כשהם מוכנים להקריב את חייהם, בידיעה שרבים מהם ייהרגו. חלקם הרגו ישראלים במה שנראה כאורגיית נקמה, שמפקדיהם לא הצליחו לעצור, אפילו מסיבות טקטיות".
ייתכן שעורכי העיתון לא הזדהו עם הערצתה הנלהבת של הס למסירותו של חמאס להריגת יהודים, או ל"יצירתיות" שלו בכך, אך נראה שהם חשבו שהטקסט ראוי לפרסום, מפני שהדי־אן־איי של העיתון עצמו נשען על ההנחה שהצד הצודק בסכסוך איננו אנחנו. ברור שהדבר האחד שכותבי הדעות בעיתון התקשו לעשות היה לגנות את חמאס. כפי שהתלונן קול תמים ובודד אחד במאמר דעה, חמאס היה "הנעדר הגדול" מתוך מטח המאמרים הזועמים שפרסם העיתון.
אף שהארץ לא חזר על הטעות של הודאה גלויה במשימתו האנטי־ציונית, הוא היה נחוש בבירור להציל את המפה הפוסט־קולוניאלית שבאמצעותה קרא את הסכסוך, באמצעות האשמת היהודים במעשי הערבים. לכן היה צורך להציג מחדש את צמאון הדם, הסדיזם והאנטישמיות הפרועה של הפלסטינים כ"התנגדות".
מחבלי חמאס שורפים טנק ישראלי ב־7 באוקטובר | צילום: גטי אימג'ס
באוקטובר 2024, שנה לאחר הטבח, דיבר המו"ל עמוס שוקן, אדריכל המעבר של העיתון לאנטי־ציונות, בכנס של הארץ בלונדון. שם אמר שישראל כופה על הפלסטינים "משטר אפרטהייד" וכינה מחבלים פלסטינים "לוחמי חופש". הוא גם אמר שהקמת מדינה פלסטינית היא הכרח, ודרש מהקהילה הבינלאומית להטיל "סנקציות נגד ישראל, נגד המנהיגים שמתנגדים [למדינה פלסטינית] ונגד המתנחלים".
במשך כל המלחמה מילא הארץ תפקיד מרכזי כמעט בכל מבצעי התודעה האנטי־ישראליים והאנטי־נתניהו. הוא נתן רוח גבית לקמפיין "Bring Them Home Now!", ארגון פוליטי שמאלי במימון נדיב, שנועד להפיל את קואליציית נתניהו על חשבון החטופים, באמצעות דרישה לכניעה מוחלטת לחמאס. העיתון השתתף בשקר שלפיו נתניהו מחבל בכוונה במשא ומתן לעסקת חטופים, משום שהוא זקוק להמשך המלחמה כדי להישאר בשלטון.
בשלב מסוים כתב אחד מחברי מערכת העיתון מאמר שבו השווה באופן אוהד בין יחיא סינוואר לבנימין נתניהו. אותו כותב, אמיר אורן, צייץ גם על זוהראן ממדאני שהוא "רהוט, מתוחכם ונע לכיוון המרכז". העיתון לא טרח ליידע את קוראיו על חומרת המדיניות האנטי־ישראלית של הנשיא דאז ג'ו ביידן ועל היקף אמברגו הנשק שהטיל; הוא השמיץ את דונלד טראמפ לאורך כל מערכת הבחירות לנשיאות ותמך בקמלה האריס; הוא פרסם מאמרים שהאשימו את ישראל באופן כוזב בפשעי מלחמה; וכמובן, העניק לגיטימציה לעלילת הדם על "רצח העם".
ג'ו ביידן. | צילום: AFP
מאמרים צורמים נגד נתניהו השתלטו על כל חלקי העיתון, חדשות, דעות, ספרות ותרבות, כמו צורה קולקטיבית של הפרעה טורדנית־כפייתית, ולעיתים הופנו גם נגד שותפיו הקואליציוניים הדתיים, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, אורית סטרוק, ונגד המתנחלים והחרדים ככלל. הקריקטורות היומיות של עמוס בידרמן עשו שימוש קבוע במוטיבים אנטישמיים כלפי כל אלה. הזעם המוסרי וההטפות החליפו את החדשות ואת הסטנדרטים העיתונאיים הבסיסיים.
למרות ששמר על פורמט הברודשיט שלו ועל רמת הגהה ללא דופי, העיתון הלך ונראה יותר ויותר כמו צהובון שמטרתו לעורר רגשות ולא לעודד דיון רציונלי. לעיתים הוא הידרדר לרמה של אנטישמיות בסגנון Der Stürmer. כך, למשל, אחד מכותבי הניוזלטרים של העיתון הסביר שלבני משפחות החטופים לא הייתה ברירה אלא להשתמש בתיאורים "כמעט פורנוגרפיים" של הזוועות שעברו הנשים החטופות, משום ש"רק כך אפשר להזיז את ליבם הגס של המחוקקים הימנים".
האונס של הנשים החטופות, נכתב בניוזלטר, מדבר "ישירות אל הרגשות הימניים הראשוניים ביותר של מקבלי ההחלטות", ולא מפני שהם רגישים לאונס, אלא מפני שהוא מאיים על תחושת הבעלות המיזוגינית שלהם, לכאורה: "אלה הבנות שלנו! שלנו!"
אמנם ההודאה הגלויה באנטי־ציונות הונחה בצד, אבל יהיה קשה מאוד להחיות מחדש את העמדת הפנים שלפיה הארץ איננו אנטי־ציוני, אולי מלבד אצל מנוייו האדוקים ביותר. משום שישראל השתנתה. היא זזה ימינה במידה כזו שפוליטיקאים מהשמאל תולים את תקוותיהם בשכנוע בוחרים פוטנציאליים שהם למעשה אנשי ימין.
עוד כתבות בנושא
לאחרונה שידרו בחדשות ערוץ 12 כתבה על קמפיין הבחירות של מי שמסתמן כמועמד המוביל לראשות הממשלה במחנה השמאל, הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. יועצו, דובר צה"ל לשעבר רונן מנליס, הוקלט במהלך ישיבת אסטרטגיה של הקמפיין כשהוא אומר: "תגידו לי מה אני צריך לעשות ועל אילו נושאים לדבר, כדי שיחשבו שאני בימין".
האמת היא שישראל החדשה, שאחרי 7 באוקטובר, הפכה את האידאולוגיה המוסרנית של הארץ ללא רלוונטית. הוולגריות הגוברת של העיתון היא סימן לייאוש הולך וגובר. משום ששום מניפולציה של "ההקשר" שבו בוצע הטבח, שום השחרה של המתנחלים ושום עלילת דם על חיילי צה"ל, לא יוכלו להחזיר את הרעיון לפיו הטובים נמצאים בצד השני של הגדר, ואנחנו הרעים.
הרוב הגדול של הישראלים, כולל בשמאל, נושא בנפשו את זוועות אותו יום. הם כבר אינם יכולים להשתכנע שמחבלים פלסטינים הם לוחמי חופש, או שאונס ילדות עד מוות הוא "התנגדות מזוינת".
העמדה שהארץ נוקט, גם אם היא צורמת בתקופות שקטות יותר, נעשית בלתי ניתנת לעיכול בזמן שהמדינה נמצאת במלחמה. וכך, הרגש שמניע את העיתון נעשה גלוי כאשר החזות המוסרנית שלו מתפוררת וחושפת את הגועל הגס שלו מן הציונות, מן היהדות ומישראל.
ואז הכול מתבהר: אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אולי זה באמת ברווז. והברווז הזה הוא, באופן ברור למדי, לא יותר ולא פחות מן הגרסה היהודית־ילידית של האנטישמיות הפרוגרסיבית הרגילה. כלומר, אנטי־ציונות היא רק תחפושת לאנטישמיות. לכן אין זה מקרה שהארץ הוא אחד המנועים היעילים ביותר להפצת שנאת יהודים ברחבי העולם.
עוד כתבות בנושא
