ההסכתים (פודקאסטים, בלועזית צחה), מילה שלפני עשור בכלל לא הכרנו, הפכו בתוך שנים ספורות לחלק בלתי נפרד מחיינו. הסכתים רציניים וקלילים עוסקים בכל דבר, ממדע כבד וכלכלה למתקדמים ועד מוזיקה והומור, וגם בתחום הפוליטי הם הולכים ומתרבים. הם משפיעים על השדה הציבורי ואפשר לראות בהם סוג של תקשורת אלטרנטיבית.
"לא סוג של", מתקן תמיר דורטל, "ובעצם גם לא אלטרנטיבית. פודקאסטים הם כבר המיינסטרים. 90 אחוזים מהראיונות של בנט הם במה שמכונה 'התקשורת האלטרנטיבית', וגם נתניהו התראיין דווקא אצל 'אבו עלי אקספרס' ואצל גדי טאוב".
רבים מכירים את דורטל, שהפך כמעט לבדו למעצמת פודקאסטים: בקצב של פרק ביום הוא מארח בערוץ "על המשמעות" אורחים שמדברים איתו על כל נושא שאפשר להעלות על הדעת – פוליטיקה ומשפט, פילוסופיה ויהדות, צבא וחינוך. חלק ניכר מהפרקים המושמעים והנצפים ביותר שלו הוא ויכוחים רעיוניים בין מומחים בתחומם או דמויות בולטות בחברה הישראלית. אף שהוא עוסק כמעט בכל נושא שנמצא על סדר היום, הוא מעיד שאקטואליה ממשית היא לא התחום שלו: "אני לא כל כך אוהב את הג'וס הפוליטי - איזה חבר כנסת רב עם מי, למי הוא חייב מה, ושהוא בעצם חבר באיגוד מגדלי התותים. גם אם אני נוגע בסוגיה אקטואלית, זה כדי לדון בסוגיות לא אקטואליות. אני רוצה שהפרקים שלי יהיו ירוקי־עד, רלוונטיים גם שנה אחרי ההקלטה. אני חושב שאם תאזין היום לפרק מ־2019, מ־2022, לפני המלחמה, רוב־רובם יהיו עדיין רלוונטיים. מי שדן רק באקטואליה, בלי לדבר על המערכת ועל המבנה, עושה מוצר שבעוד שבוע אפשר לעטוף איתו דגים. לפעמים אפילו כבר היום אפשר לעטוף איתו דגים".
תמיר דורטל | צילום: נעמה שטרן
"על המשמעות" התחיל הכי רחוק מאקטואליה שאפשר. "ההשראה שלי הייתה מכון מאיר", נזכר דורטל. "יש להם יותר מעשרת אלפים שיעורים ברשת, וכשחזרתי בתשובה נהניתי מאוד להאזין להם. חשבתי שחבל שבתחום האידאולוגי־פוליטי אי אפשר ללמד את הציבור. הציבור לא קורא את ספרי היסוד במחשבה פוליטית. למשל, אנשים יודעים שיש דבר כזה הפרדת רשויות, אבל לא קראו את מונטסקייה (שארל לואי, מנסח תורת הפרדת הרשויות, א"א), לא פתחו את הפדרליסט (ספר ההגנה וההצדקה על עקרונות החוקה האמריקנית שחיברו ג'יימס מדיסון, אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי, א"א), לא קראו את החוקה האמריקנית בחיים שלהם. אם אעשה חמישה פרקים על הפדרליסט ואראה כמה זה רלוונטי לנוכח חקירות ראש הממשלה, לאור היכולת של בית משפט לפסול חוקים וכן הלאה, זה מאוד יחכים את הציבור.
"התחלתי עם הרב חיים נבון, עם שמחה רוטמן שהיה אז עורך דין, ועם עוד כמה דמויות שאני מעריך מהזירה הציבורית - פורום קהלת והאזור האידאולוגי הזה. זה הצליח מהיום הראשון. אנשים עוד לא הכירו את תחום הפודקאסטים, הייתי כמעט לבד שם, והמאזינים התחילו להגיע ולהכיר את הפורמט. באופן כללי פודקאסטים עוברים מפה לאוזן, לא דרך שיווק. פודקאסט מתפרסם כשחבר אומר לחבר: שמעתי את הפרק הזה וכדאי גם לך לשמוע. אתה בעצם הופך את הקהל לסוכן: אם התוכן טוב, הוא יפיץ אותו. עם הזמן הגעתי גם למקבלי החלטות, אני יודע שמאזינים לפרקים שלי חברי כנסת, פרופסורים באקדמיה ועוד".
בשלב ההוא הפרקים היו מוקלטים בלבד, ללא וידאו, ולכן החשיפה העיקרית הייתה דרך יישומוני האזנה ולא ביוטיוב. דורטל ערך את הסאונד לבד ומימן הכול מכיסו. היום יש לו צוות של חמישה אנשים ואולפן ביתי רחב ידיים, כולל ספרייה ענפה ובובות קטנטנות של דמויות היסטוריות שאפשר לזהות ברקע. הוא מספר על שלושה מיליוני צפיות בחודש ומדגיש בסיפוק: "אלה לא רק אנשים שמקליקים ונוטשים את הפרק אחרי כמה רגעים. 70 אחוז מהמאזינים בספוטיפיי נשארים עד סוף הפרק".
מה הכוח של הפודקאסטים?
"המרקסיסטים אומרים שהמדיום הוא המסר. הם צודקים, לא רק במובן שאם כלי התקשורת הוא ימני הוא ישאל את השאלות הימניות ולהפך. קודם כול השאלה היא הפורמט. במדיום ארוך, גם האנשים הכי פופוליסטים יגידו מסרים יותר עמוקים ויותר מעניינים. אם המדיום הוא של דקה, זה ישפיע על התוכן: כמה שאתה רציני, אתה לא יכול לקחת מסר עמוק באמת ולהעביר אותו בדקה.
"הפוליטיקאים באים דווקא למדיום הזה, כי בפודקאסט אתה יכול להיות אותנטי. אבל הם לא מבינים שיש כאן גם מלכודת. פודקאסטים הם הדבר הכי נורא שיכול לקרות לפוליטיקאי, כי אחרי חצי שעה דף המסרים נגמר. התנאי הכי חשוב של קמלה האריס בראיונות לפני הבחירות לנשיאות היה: לא יותר משעה. היועצים יכולים להכין אותך לשאלות הנפוצות, אולי לארבעים שאלות, אבל בפודקאסט אפשר להגיע למאות שאלות. אתה לא יכול לשקר לאנשים במשך שעה ושעתיים בלי הפסקה. וזה מה שהופך את הפורמט למה שהוא – אין הגבלות על הזמן, כי זה לא שידור חי, אפשר לשמוע מתי שרוצים. והציבור מצביע באוזניים".
גם ד"ר גדי טאוב, מגיש ההסכת "שומר סף", חושב שכוחם של הפודקאסטים הוא משכם הארוך. "השיח הציבורי בנוי כפירמידה", הוא מסביר. "בפסגה נמצאים האקדמיה, מכוני המחקר, הוגים עצמאיים, מקומות שעוסקים ברעיונות במקצועיות אבל באופן שאינו נגיש לקהל הרחב. השכבה הבאה היא זו שמתרגמת את הרעיונות המופשטים לציבור, שהוא החלק הרחב של הפירמידה. במשך שנים זו הייתה עיתונות גבוהה, תקשורת איכותית כמו רשת ב' והארץ וכדומה. אבל כלי התקשורת האלה התנוונו והשאירו חלל ריק.
"לחלל הזה נכנסו הפודקאסטים, לטוב ולרע. זה התחיל בארצות הברית והגיע גם אלינו. חלקם לא רציניים, אבל חלקם עוסקים לעומק בנושאים שהתקשורת כבר לא עוסקת בהם. הם תפסו את מקומה של העיתונות הגבוהה ושינו את השיח – בזמן שהטלוויזיה דרשה לדבר בסיסמאות, הפודקאסטים דורשים גם מנבחרי הציבור שלנו לנסח רעיונות באופן מעמיק. הם מדיום עם יותר סבלנות – גם בגלל האורך וגם בגלל הקהל שמחפש העמקה, ודורש מהפוליטיקאים שלו להיות מנומקים ורציניים. אומרים שהרשתות החברתיות צמצמו את הקשב לשניות בודדות, אבל כתגובת־נגד אנחנו רואים שאנשים מחפשים משהו ארוך יותר".
הטלוויזיה לא יכולה לעשות את המלאכה הזאת?
"מבחינת ההעמקה, הטלוויזיה יכולה לעשות את העבודה בתוכניות תחקירים, שיש להן הרבה יותר אמצעים. אבל הפודקאסטים הם המקום לשיחות עומק. תחשוב על תוכנית אולפן שעוסקת בנושא מסוים ובאמת מתכוונת לדון בו לעומק, מביאה את מיטב המומחים. כמה זמן יקצו לאייטם כזה, 15-20 דקות? ובזמן הזה כל אחד מהמומחים צריך להביע את דעתו. בפודקאסט המומחה מקבל שעה.
תמיר דורטל, אורי מלמד | צילום: נעמה שטרן, תומר יקותיאל
"היום פוליטיקאים מרגישים שהם חייבים לבוא לפודקאסטים, אני יכול להרכיב קבינט מהשרים שמתארחים אצלי. האינסטינקטים הפוליטיים שלהם אומרים שבתחרות הדמוקרטית על הקול של הציבור, הם צריכים לתת דין וחשבון ולהוכיח רצינות לציבור. במובן הזה, הפכנו לכוח הרבה יותר גדול מסך הצפיות".
"שומר סף" נולד לפני שש שנים, ובכל פרק טאוב ראיין אורח במשך כשעה. בדומה לדורטל, הפרקים הוקלטו בהתחלה מהבית, "על רקע ארון כביסה ועם מצלמה שולחנית". אחר כך צוות הפקה היה מגיע אליו לסלון. היום "שומר סף" הוא כבר חברת הפקות בפני עצמה, שמקליטה בשלושה אולפנים שונים ומוציאה כמה פרקים בשבוע – מלבד הפודקאסט המקורי, יוצאים היום גם "משמורת משותפת" לסיכום השבוע עם המגישים המתחלפים יותם זמרי ועירית לינור, "חלון אוברטון" של ארז תדמור, "בלתי סביר בעליל" המשפטי בהגשת עו"ד מיכאל דבורין וערן בן־ארי שעוסק בתחום המשפטי ועוד רבים.
כשאני שואל את טאוב למה הז'אנר הזה פורח בימין לאחרונה, הוא צוחק. לדבריו, הוא דווקא היה מצפה להרבה יותר הסכתים מימין. "אנחנו הרוב. הלפיד אצלנו", הוא אומר. "לימין יש יתרון אינטלקטואלי עצום על השמאל, שנמצא במשבר אידאולוגי חמור כבר שנים ושרוי בשקיעה רעיונית מתמדת. האוריינות הפוליטית של הימין גדולה מזו של השמאל, בפער מדהים. שקמה ברסלר לא קראה את חוקי הרפורמה שהיא התנגדה להם. הזבן בחנות הבגדים בקינג ג'ורג' יודע לגבי הרפורמה או ההסכם בלבנון הרבה יותר מהכותבים השחצנים ביותר של השמאל בטוויטר.
"השמאל ממשיך לחשוב שהוא נעלה אינטלקטואלית. אנשים אומרים ש'בערוץ 14 רק משקרים', בזמן שעיתונות השמאל התנוונה לתעמולה. כשפרשנים פוליטיים מנסים לשכנע אותך שהשב"כ הזהיר את נתניהו מ־7 באוקטובר, בשמאל קונים את זה ובימין לא". הוא מדגים באמצעות התגובות להתפתחויות ממשפט נתניהו ביום שיחתנו: בית המשפט המליץ לתביעה לרדת מסעיף השוחד, ו"גם עכשיו, בשמאל לא מבינים מאיפה זה הגיע, אבל בימין עקבו אחרי המשפט וידעו הכול על מצב האישום הזה".
דורטל: "אנחנו בימין עוד לא השכלנו ליזום איזו יוזמה מסחרית שהיא בית של הרבה פודקאסטים, כמו 'הפודיום'. 'הפודיום' אומנם לא מזוהה, אבל אין שם תוכנית ימנית ויש שם הרבה תוכניות שמאלניות. בימינו, תוכנית שמאלנית לא תצבע את הגוף כשמאל, אבל תוכנית אחת ימנית תיצור בלגן".
"קו השבר היה 7 באוקטובר, שגרם לי להפסיק לחשוש לדבר", אומר אוֹרי מלמד, סטנדאפיסט, מסעדן והבעלים של רשת ההמבורגרים "ממפיס", שההסכת שלו נושא את השם המתוחכם "הפודקאסט של אורי מלמד". "היה לי מה להגיד גם במהלך הרפורמה ומרד קפלן; עברנו תהליך מרד, ואפילו כלי התקשורת של הימין התנהגו כאילו לא היה פה אירוע. היה פער בלתי נתפס בין מה שחשבתי, ונראה לי מובן מאליו, ובין התקשורת שאף אחד בה לא אמר את הדברים החשובים. אבל חששתי מפגיעה בפרנסה, ואת מה שהיה לי לומר העדפתי להגיד רק בבית.
"בתחילת המלחמה הבת שלי, שהייתה אז בת 23, רצתה לעשות פודקאסט פוליטי. היא הקליטה פרק ביתי או שניים והחליטה שזה לא מספיק טוב. אבל היא חשבה שהתכנים האלה צריכים להישמע. אז היא שאלה: 'אבא, למה שאתה לא תעשה את זה?'. אמרתי לה שאם היא מארגנת – אני בפנים. הילדה עשתה סקר שוק, פתחה ערוץ יוטיוב וליוותה את הפרויקט בחודשים הראשונים. בהמשך הכנסתי לתמונה צוות מקצועי של אנשים שעוקבים ומבינים את המספרים".
לכמה מאזינים ציפית להגיע?
"לפני שהתחלתי אמרתי: אם יהיו שני אנשים שיקשיבו – זה בסדר. לא חשבתי שאני פותח כלי תקשורת, לא היה לי מושג אם מישהו בכלל יקשיב. אני מופתע לטובה. כבר אחרי הפרק הראשון ידעתי שזה מוצר מוצלח, כי יש לי מספיק פרספקטיבה על עצמי והבנה בתקשורת כדי להבין שיצרנו משהו כיפי. אחרי הפרק מישהו הגיב לי: ככה לא עושים פודקאסט. הייתי ממש מרוצה מזה כי אף פעם לא צפיתי בפרק שלם של פודקאסט, ולא רציתי לעשות משהו שדומה לשום דבר קיים. אני בא ליהנות, לצד זה שחשוב לי להגיד דברים. בתוך חודש בערך הבנתי שזה באמת מצליח". עם הזמן הוא התחיל להעלות לרשת שני פרקים בשבוע, אחד עם אורח ואחד באולפן ביתי. "הייתי שמח לעשות את זה במשרה מלאה, אבל צריך גם להתפרנס".
לפודקאסטים יש סכנה להפוך למערב הפרוע - כלי תקשורת של אדם אחד, בלי עריכה ובלי מחויבות לכללים.
"זה לא מערב פרוע, זאת תקשורת. הישראלים גדלו והונדסו על ברכי הבולשביזם: יש 'רשות השידור' ויש 'גלי צה"ל', כלי תקשורת רשמיים, כאילו אנחנו בצפון קוריאה. כל מי שאתה שומע ורואה וממומן מ־900 מיליון שקלים של כספי מיסים – הם המערב הפרוע. התקשורת הממוסדת היא זרוע תקשורתית של צד פוליטי. אני לעומתה באמת מאמין בחופש ביטוי ובריבוי דעות, מבחינתי שכל אחד יפתח מיקרופון ויהפוך לכלי תקשורת, כל עוד הוא לא ממומן בכסף זר".
בתוכנית של מלמד יצא גם לי להתארח, באולפן שכור במגדל עסקים בקצה רמת־גן. לצידו בתוכנית יושב אבי סגל שזורק הערות סרקסטיות, ובעבר השתתף גם הקריקטוריסט דניאל שפייזר שאייר בזמן אמת נקודות שעולות בדיון. בשונה משתי התוכניות הקודמות, מלמד מדגיש שהוא לא מראיין את האורחים שלו אלא מזמין אותם להתארח. ואכן, רוב הזמן הוא מדבר את אשר על ליבו. הטונים שלו חריפים, ולצד ההומור הוא עוסק בעיקר במערכת המשפט, ב־7 באוקטובר ובאתגרים הביטחוניים. הוא לא מבקש לייצר ויכוח או להציג דעות אחרות ("עברתי את השלב הזה בחיים, זה לא המוצר"), ומתנה את ההגעה של האורחים שלו בהסכמה לכמה עקרונות: ארץ ישראל כולה שלנו, טרנספר הוא הפתרון המוסרי ביותר לערביי עזה, וראשי מחאת קפלן צריכים לעמוד לדין על המרדה.
"יש אנשים שהעמדות שלהם כל כך שגויות בעיניי, שאין לי עניין לדבר איתם", הוא אומר בנחרצות. "יש לי קשרים חבריים ומשפחתיים עם אנשים שאני לא מדבר איתם על פוליטיקה, וגם לא אזמין אותם לפודקאסט, הם לא רלוונטיים אליו. מי שנשאר אחרי אירועי השנים האחרונות בעמדה של שמאל, מרכז, אפילו ימין רך – זה בזבוז זמן לדבר איתו, יש לו טעות יסודית בבוחן המציאות, ומעבר לזה העמדות שלו מושמעות גם ככה בכל המקומות". מצד שני, הוא מציין, "לא היה אורח שלא היה לי ויכוח איתו".
דורטל מציג את הגישה ההפוכה: "לראיין אנשי שמאל מובהק זה חשוב, בשביל הציבור. הזמנתי את יריב אופנהיימר ואת נאור נרקיס, שהם בעיניי אנשים מאוד מסוכנים, כי רציתי שהציבור ילמד איך מתמודדים עם אנשים כאלה. אני לא רוצה לתת להם במה, אלא להציג את האינטראקציה בינינו". הוא לוקח את העיקרון שלושים צעדים קדימה: "אני אראיין את היטלר, את צ'ה גווארה, את פידל קסטרו, את סטלין, את מאו דזה־דונג. את כולם. במקרה של דמויות כאלה, אני לא אראיין אותם אחרי הפרישה שלהם, כשהם כבר לא רלוונטיים, לאיזה ריאיון סיכום על החיים שלהם, אבל בהחלט הייתי רוצה לראיין את היטלר ערב ליל הבדולח, כדי להזהיר יהודים: תראו את הסכנה. הייתי מראיין את יחיא סינוואר בספטמבר 2023, כדי להשפיע על דעת הקהל. אולי הדבר הכי קשה בריאיון כזה הוא לחיצת היד, את זה לא הייתי עושה, אבל אם אני יכול להציל חיים של יהודי אחד? הייתי מביא אותו כאורח".
כלומר, כשאתה מביא מישהו ימני אתה רוצה שהוא ייתן את המופע שלו, וכשאתה מביא מישהו שמאלני זה בשביל המופע שלך?
"לא בדיוק. כמעט אין אדם שאני מסכים איתו על מאה אחוז מהדברים, ותמיד נדבר גם על נקודות המחלוקת. את כולם אני אשאל שאלות קשות".
טאוב: "אני שמח לארח שמאלנים ופונה אליהם לא פעם. רבים מהם מסרבים לבוא, בודדים באים. אבל יש גבולות גזרה: אני לא מראיין נוכלים שאני לא מאמין לשום דבר שהם אומרים, כמו בנט, או דמגוגים ברמה נמוכה מאוד כמו שקמה ברסלר או משה רדמן. ויש אנשים שהם רעילים מדי. לא הייתי נותן במה לרונן צור".
מלמד, דורטל וטאוב מציעים לקהל לתרום להם, כדי להחזיק כלכלית את הערוץ. "תנו לנו שקל אחד ביום – וניתן לכם כלי תקשורת עצמאי", מתנוססת הכתובת בראש ערוץ היוטיוב של "שומר סף". שלושתם מספרים לי שההכנסות מהמנויים מספיקות כדי לכסות את העלויות, ולשלושתם כבר יש צוותים מקצועיים. תוכניות המנויים מבוססות על רצון טוב והפרקים פתוחים לציבור הרחב, אם כי אצל חלקם המנויים זוכים לשמוע את הפרקים לפני כולם או יכולים להציע שאלות למרואיינים הבאים.
"אני מאוד רוצה להשפיע על דעת הקהל, ולכן בהתלבטות בין הכנסה כלכלית לתפוצה אני מעדיף את התפוצה. לכן אני לא חוסם את התוכן רק למי שמשלם", מסביר דורטל. "אלה מנויים אידאולוגיים. לצורך העניין, אם זה היה עיתון - אלה לא בהכרח מנויים שקוראים את העיתון במלואו בכל שבת, ויכול להיות שהם אפילו זורקים אותו ביום ראשון בלי לפתוח, אבל אומרים: עשיתי את המעשה הנכון כדי לקדם את תקשורת הימין".
גדי טאוב | צילום: תומר יקותיאל
לאחרונה התפרסם שביקשת תשלום תמורת אירוח בפודקאסט.
"את המרואיינים ברוב הפרקים אני מזמין, וכמובן לא מבקש כסף. דרישת התשלום היא קודם כול דרך למנן, כי פונים אליי יותר מעשרה יח"צנים ביום שרוצים שאזמין לקוחות שלהם. ועדיין, תנאי הסף הם העניין שלי. אנשים דורשים שאתן גילוי נאות על פרקים ממומנים, אבל זו דרישה לא הוגנת: בכל תוכניות הבוקר, בכל הערוצים, מתארחים עורכי דין וקוסמטיקאיות ומומחים לכל נושא אפשרי ששילמו כדי להגיע לתוכנית, ואף פעם אין שם גילוי נאות. גם בעיתונים יש כתבות שנדחפו בתשלום בידי גורמים כאלה ואחרים. אם כולם יעשו גילוי נאות גם אני אעשה, אבל אני יכול להבטיח שלא תוכל לזהות אילו פרקים היו בתשלום. את כולם אני שואל את השאלות הקשות".
שלושתם מספרים על תגובות אוהדות מאנשים רבים שמרגישים שאין להם פתחון פה בכלי התקשורת הממוסדים. "אנשים רוצים שנשמיע את קולם", אומר טאוב. "אני מסתובב בתל־אביב, ומתחילת המלחמה אולי ארבעה אנשים ניגשו אליי להגיד מילה חריפה או קללה, ובערך 15 אנשים ביום ניגשים אליי לומר: כל הכבוד, תמשיכו, אתם הפה שלנו. אלה באסטיונרים בשוק ומוכרים בפיצרייה, לא כולם בהכרח מאזינים אבל כולם הבינו שתקשורת המיינסטרים טעתה לאורך כל הדרך, מאוסלו ועד היום. אנחנו מספקים עורף אינטלקטואלי ורעיוני לדעות האינסטינקטיביות של הקהל הזה".
מעניין ש"העורף האינטלקטואלי" הזה גדל בשמאל: שלושת המרואיינים צמחו במפא"י בואכה השומר הצעיר, ועברו ימינה בבגרותם. למה שמאלנים לשעבר יוצרים פודקאסטים ימניים מצליחים? טאוב מציע ש"לשמאלנים יש יותר ניסיון תקשורתי", אך דורטל מציע הסבר חריף יותר: "ראינו את חוסר תום הלב שיש בשמאל, שהמטרה מקדשת את האמצעים. לציונות הדתית עלול להיות תסביך נחיתות מול השמאל, אבל אני הייתי שמאלן, ראיתי עד כמה זה חסר תוכן, עד כמה הדרך הזו מובילה לתוצאות הרות אסון, וחזרתי בתשובה. אין לי שום כבוד אידאולוגי לשמאל. העמדה שלהם ריקה. היא נכשלה באוסלו ונכשלה במהפכה הקומוניסטית, ונכשלה באלף ואחד מקומות".
דורטל, לדבריו, קורא את כל התגובות המופיעות מתחת לסרטונים שלו ביוטיוב – יותר מעשרת אלפים בשבוע. "זה כמובן ממש לא טוב לדופמין שלי". מלמד אומר שהתגובות שהוא מקבל ברחוב מתחלקות לשניים: חציין על הפודקאסט וחציין על סרטוני טיקטוק שקשורים להמבורגרים שלו. "זה התחיל מזכות הצעקה", הוא מסביר. "יש פה שליחות. יש ציבור שאומר לי: יש לנו קול, אתה נותן לנו אוויר. זה מאוד מרגש ומאוד מחזק. הרבה קולות נשמעים בספירה הציבורית ואת הקול שלי אף אחד לא משמיע, עד שמישהו יחליף אותי".
ויש גם יוצרים ימנים שבורחים מהאקטואליה, וחותרים להעמיק בתחומים אחרים - מבינה מלאכותית ועד נבכי הנפש
"הנקודה המרכזית היא לא ימין או שמאל, אלא היותי דתי", אומר רועי יוזביץ', דוקטור להנדסת אלקטרוניקה ומדעי המחשב, מרצה באוניברסיטת אריאל, חוקר בינה מלאכותית, אוחז בעמדות ימין - ויוצר ההסכת "העולם של יוזביץ", שדווקא לא עוסק בפוליטיקה הבוערת. "אנשים אומרים לי: אתה מדבר עם המדענים שנמצאים בטופ העולמי, ועושה את זה עם כיפה גדולה ובאינטליגנטיות, בלי להתנצל, לפעמים אפילו נכנס לך ניגון של גמרא בתוך המתמטיקה, וזה דבר גדול – גם אם אנחנו בכלל לא מדברים על סוגיות של דת ומדע".
בטרם מגפת הקורונה עסק יוזביץ' בתחום שאינו דת ואינו מדע: טלפתיה. הוא בדיוק חזר ממופע גדול בווינה וחשב שהוא בדרך לסיבוב הופעות עולמי, אך אז השמיים נסגרו. "בבת אחת הכול נגמר, לא היה לי מה לעשות בבית, לא היו הופעות ולא היה שום דבר. אשתי תמיד אמרה לי: אתה מדבר כל כך הרבה עם החברים המעניינים שלך, תקליט את זה. כך הכול התחיל", הוא מספר. אשתו, אגב, היא היום המנהלת של הפודקאסט.
רועי יוזביץ | צילום: באדיבות המצולם
בניגוד לשלושת המרואיינים הקודמים, אף שעמדותיו של יוזביץ' ימניות הוא מתרחק מהאקטואליה. "אני לא אוהב פוליטיקה, היא פחות מעניינת אותי", הוא מודה. "אני נפתח לדברים רחבים יותר מפוליטיקה, משמרנות ומבית המשפט. אנשים צמאים למשמעות ולתוכן עמוק". ב"העולם של יוזביץ" הוא מראיין מדענים, פילוסופים ואנשי רוח משלל תחומים: ביולוגיה והיסטוריה, בינה מלאכותית ויהדות. "אני מנסה להכין את הפרקים כמה שיותר טוב מראש. אם ראיינתי מומחה לתחום מסובך, והצלחתי לגרום לציבור הרחב להבין את תחום ההתמחות שלו, עשיתי דבר גדול".
אבל בשנתיים וחצי האחרונות הוא כן עסק באקטואליה מדי פעם. "כשהתחילה המלחמה הרגשתי שאני חייב לדבר על מה שקורה. הסרטון הראשון היה על הפיצרייה בחווארה, אחרי זה היו פרקים שעסקו באסלאם". הוא אירח בהם את ד"ר אפרים הררה, שכתב ספר על ג'יהאד, ואת המזרחן ד"ר דן שיפטן – שני פרקים שזכו לעשרות אלפי צפיות ולתגובות רבות. השיחה הנצפית ביותר שלו הייתה עם ההיסטוריונית רבקה שפק־ליסק, שחקרה את השאלה מתי ולמה הגיעו הערבים לארץ ישראל. קטעים חתוכים מהפרק השיגו יותר ממיליון צפיות. "אבל גם בפרקים האלה אני מנסה לדבר על נושאים כלליים, לא על אקטואליה".
יש מישהו שלא תזמין, על רקע אידאולוגי?
"יש אנשים שאני לא חושב שיגידו את האמת או שידקלמו דברים שהם כבר אמרו אלף פעמים במקומות אחרים, אז לא מעניין אותי להזמין אותם. אבל זה לא עניין אידאולוגי. אין לי בעיה להביא חוקר בינה מלאכותית מהשמאל הקשה. רציתי להביא את פרופ' עודד גולדרייך. זה לא הסתדר מסיבה מסוימת, אבל מבחינתי אשמח להביא אותו.
"קרה שאנשים משמאל לא רצו לבוא, גם כשרציתי לדבר על נושאי המחקר שלהם – מתמטיקאים, פיזיקאים, חוקרי מוח. היו כאלה שלא רצו להגיע כי אני מקליט בשומרון, וזאת בזמן שהאוניברסיטה שלהם סופגת חרמות מארה"ב כי היא ישראלית. שני חוקרים בכירים מאוד במדעי הטבע לא הסכימו לבוא בטענה שהערוץ שלי מדיר נשים. בלי קשר להנחה שאם מישהו עם פודקאסט מוסלמי היה מזמין אותם הם כנראה היו באים בשמחה, זה טירוף מוחלט – היו אצלי נשים, ובכלל אני חושב שספירת הנשים הזאת היא רעיון גרוע. אחד מהחוקרים הללו קשור לאקדמיה הלאומית למדעים, שיש לה מפעל של ראיונות עם חברי האקדמיה. עברתי על הסטטיסטיקה של השיחות שלהם – יחס הנשים שם כמרואיינות ומראיינות הרבה יותר נמוך מאשר אצלי. וכמובן, השאלה היא לא כמה נשים הגיעו, אלא כמה הזמנתי. הרבה נשים סירבו לי. דיברתי עם מומחית גדולה לבלשנות שלא רצתה לבוא לדבר כי לא רציתי לדבר על התחום המדויק שלה".
המודל הכלכלי של יוזביץ' שונה משל טאוב, מלמד ודורטל. "אני מציע את האפשרות לתרום ויש אנשים שתורמים, אבל היום אני מוזמן להרצאות בזכות הפודקאסט", הוא מספר. "בקהל שלי יש מנכ"לים וסמנכ"לים, והרבה פעמים מזמינים אותי - בעקבות פרקים - להרצאות וסדנאות על תחומי המומחיות שלי, בעיקר בהכשרת בינה מלאכותית לעובדים. ביקשו שאצטרף למועצות מנהלים של חברות. סטודנטים לדוקטורט שהכירו אותי מהפודקאסט הגיעו אליי, ויש שיתופי פעולה אקדמיים".
מי המאזינים שלך?
"אנשים משכילים. אני יודע שיותר דתיים, אם כי הפרק על 'קצות החושן', שהגיע ל־15 אלף צפיות ביוטיוב, קיבל כניסות גם בשבת. המנעד גדול מאוד – מחרדים ועד אתאיסטים מושבעים. מה שכן, הרוב המוחלט הם גברים. בהתחלה אלה היו 90 אחוזים, כשהקהל התרחב היחס השתנה ל־80-20, אולי 70-30".
שיראל אלמליח, יוצרת תוכן ומעבירת סדנאות שמגישה את ההסכת "מה בליבא", מסבירה שנשים נרתעות מתוכן פוליטי מדי. "הפוליטיקה היא חור שחור", היא אומרת. "אני לא מבינה כלום בעולם הזה, והשיח הפוליטי מאוד לא נשי. יש הרבה סכסוכים, מריבות, פוליטיקות קטנות, לא דברים שמלמדים אותי עליי, על הדברים החשובים באמת. פוליטיקה לא נותנת כוח, לא מחזקת אותך, לא פותחת לך את הראש. היא שייכת לעולם גברי, טכני, פחות רגשי. כנשים אנחנו מתעסקות בדברים עצמם – בתים, כביסות, ילדים".
"מה בליבא", שנולד לפני כמעט שנתיים, הוא חלק מז'אנר גדל והולך של הסכתים שיוצרות נשים דתיות, שמארחות בעיקר נשים ומאזינות להם בעיקר נשים ("אם כי אני יודעת שיש גם כמה מאזינים"). "יצרתי את הפודקאסט בשביל משהו שהיה חסר לי", מספרת אלמליח. "אני מאוד אוהבת לשמוע פודקאסטים ומחפשת תוכן שירחיב את הרוח, שהוא לא אירועי היומיום. אני שומעת בעיקר דברים שקשורים לנפש, מדברים על התמודדויות. בחברה הדתית לא היו כאלה.
שיראל אלמליח | צילום: צילום מסך
"ההסכת עוסק בדברים שקורים לנו בחיים עצמם – שינויים פיזיים, לידות, הורות, רווקות, זוגיות, דימוי גוף. ברוב הפרקים יש אורחות, לקראת החגים אני עושה פרקים לבד. אני מרגישה שמיום שאנחנו עוברות את האולפנה אנחנו מגיעות לחגים כשאנחנו קצת מנותקות. למשל, לקראת תשעה באב אני לא מרגישה את החיסרון של בית המקדש, אבל אם אני מבינה לעומק את הנושא הזה, אולי אצליח להכניס את התורה הגדולה לעולם שהוא מבולבל ומהיר מדי. בפרקים האלה אני חוקרת את הנושא, מכינה מקורות, יושבת ומדברת את מה שאני עוברת בחיים שלי. המון נשים מצליחות להתחבר".
מי האורחות?
"רוב האורחות שלי דתיות, לא מתוך מחשבה שרק דתיות יכולות להביא תוכן עמוק, אבל אלה הנשים שיותר עוסקות בעולם שמעניין אותי ובשפה שמדברת אליי. חשוב לי להביא שיח שמתאים לשפה שלנו – נקי, עמוק, שמבין את העולם שלנו ואת האתגרים שלנו".
יש סיכוי שתזמיני פוליטיקאית?
"זה לא מעניין אותי אישית ואני לא רוצה להתעסק במחלוקות בחיים שלי, זה רק מגדיל את השסע".
מי קהל היעד?
"בעיקר נשים דתיות. יש מאזינות בכל הגילים, אולי לא ממש צעירות אבל מגיל 18-20 ומעלה. גם החברות של אימא שלי מאזינות ונותנות לי פידבק".
מה המודל הכלכלי?
"הפודקאסט הוא רק הוצאה. אין לי תוכנית עסקית, וזה הפרויקט שאני הכי משקיעה בו, גם כלכלית וגם מבחינת זמן, לא רק בהקלטה עצמה אלא בהכנת הפרקים ובמחשבה עליהם. אחרי שההסכת הצליח השגתי שיתוף פעולה, וכרגע אני במצב שהוא לפחות מכסה את עצמו. הקהל ברשתות החברתיות גדל, אז אולי זה קצת עוזר שיזמינו אותי לסדנאות, אבל המטרה היא לא כלכלית. זה עניין של להביא שיח אחר, יותר רגשי ומחבר".