כל אחד והאסוציאציות ההיסטוריות שלו: כיבוש הבופור מחדש הזכיר לעיתונאים ותיקים את השאלה האגבית של מנחם בגין לבכירי פיקוד צפון ביוני 82': "היו להם מכונות ירייה?". המצודה הצלבנית שאפילו צלאח א־דין לא הצליח להכניע הפכה לסמל של מלחמות מיותרות כביכול, והשאלה של בגין שימשה כראיה שמאלנית ניצחת לנמהרות ההחלטה על יציאה למלחמה.
מפקד האצ"ל לשעבר השתמש במינוח אמל"חי עתיק משדות הקרב של פעם, ולפיכך נחשד כמי שהמלחמה עצמה מלהיבה ומעסיקה אותו יותר מאשר האילוצים בשטח. "מלחמת שולל", היא כונתה באחד הספרים המפורסמים עליה (מאת אהוד יערי וזאב שיף). ספר מפורסם אחר נקרא "משפחת הבופור" (רוביק רוזנטל). שניהם חתרו תחת צדקת המערכה שברבות השנים נראית הגיונית בהרבה מהנסיגות שבאו אחריה. הספר הראשון התמקד בתרמית לכאורה של שר הביטחון שרון בעניין הגיאוגרפיה של המלחמה, הרבה יותר מ־40 הקילומטרים שהובטחו בהתחלה. הספר השני הוקדש בכישרון ליגון הכבד של שש המשפחות שיקיריהן, לוחמי סיירת גולני ומפקדיה, נפלו בבופור. נרטיב של תוגה ובזבוז חיים אפף את המלחמה כולה.
תסמונת הבופור | צילום: איור: שי צ'רקה
44 שנים חלפו בינתיים, המון זמן, בערך כמו זה שחלף בין פרוץ מלחמת העולם הראשונה למבצע קדש שלנו. אבל כשפתחתי השבוע רדיו או טלוויזיה היה נדמה שאנחנו עדיין בשנות השמונים או התשעים. "מדוע אנחנו כרגע בלבנון?" ו"כמה זמן?", תהו מגישי תוכנית בוקר פופולרית בשידור הציבורי, כמו בימים שבהם קול ישראל פרס חסות על תנועת הכניעה ארבע אימהות. "מצב בלתי נסבל", פסק פרשן אורח. גם הביטויים "חוסר אונים" ו"ברווזים במטווח" זכו לעדנה. חקלאי צפוני נשאל ביומן הצהריים "אז למה אתה לא קם ועוזב?". ברקע הדהדה קריאתו מלפני שבוע של ראש מועצת מטולה, דוד אזולאי: "אין תכלית, תצאו החוצה, אפשר להגן על הליטני גם מתוך שטחי מדינת ישראל, חבל על הנפגעים".
הכי מעניין
בלשון המעטה, אכן חבל על הנפגעים, חבל מאוד. ליבו של כל אחד כאן נחמץ כשדובר צה"ל מדווח על לוחם נוסף שנהרג מפגיעת רחפן, עוד נעורים שבאו פתע אל סופם. עם ישראל לא התרגל מעולם לחדשות מדאיבות שכאלו. זו סגולתו, זו חולשתו. האויב מבין שאין לו צורך להרוס את חיפה כמו שצה"ל הרס את רפיח או את נאקורה כדי לזרוע פה דכדוך, מספיק להרוג חייל ישראלי אחד ביממה כדי לטשטש את רושם המהלומות הכבדות פי כמה שהוא עצמו חוטף, ולהניע אפילו את ראש מועצת מטולה לשאת נאום תבוסתני מופרך, אולי מתוך רצון לרצות את מראייניו.
אחרי כל מה שקרה בדרום ב־7 באוקטובר, ובנס לא קרה גם בצפון, אזולאי באמת חושב שצה"ל יוכל להגן על מטולה מתוך מטולה? האם צריך להזכיר לו כמה אזרחים וחיילים נהרגו אז ביום אחד מפני שמדינת ישראל התקשתה לשאת את מחיר הדמים הקטן בהרבה של המשך האחיזה בעזה? האומנם אין תכלית לעבודות הניקוי היסודי שצה"ל עשה בחודשים האחרונים משני צידי הליטני?
עוד כתבות בנושא
יש המון תכלית, אבל אין יחסי ציבור. בשבועיים האחרונים הזדמן לי לשמוע, בחסות דובר צה"ל, את מפקד האוגדה שכבשה בתחבולה את בינת־ג'ביל, וכן קצין מילואים בכיר באוגדה 146 שלחמה בחריצות בגזרה המערבית. הם לא באו בטענות לאיש, אך בין המילים בצבץ תסכול מהאופן שבו תמונת המערכה מוקרנת לציבור. היחידות שלהם דוחקות את חיזבאללה צפונה, מכאיבות לו מאוד, מחלישות אותו בשיטתיות, אולם לפי החדשות פה חיזבאללה מנצח, ובגדול. בעיית הרחפנים, ככל הנראה בעיה פתירה בזמן הקרוב, מצטיירת כמכשול צבאי בלתי עביר. אווירת נכאים וחוסר תוחלת מקדמת בארץ את פני הלוחמים הסדירים והמילואימניקים, שחתרו למגע מול אויב במנוסה. אפילו ההישג הגדול של כיבוש הבופור בתוך שש שעות מצטייר תקשורתית כאירוע פוסט־טראומטי.
לפי החדשות האחרונות מביירות, מצבו של צבא הטרור השיעי בכי רע. רוב הלבנונים מבחינים בתבוסתו וכמובן בהרס העצום שהוא המיט על ארצם. לכן הוא רוצה הפסקת אש. עוד ארוכה הדרך להכרעתו, אבל היא לא תלויה בשאלה כמה מגדלים יופלו בדאחייה אלא בנחישות הישראלית להמשיך להכות בו, עקב בצד אגודל, תוך נשיכת שפתיים. תקוות ההישרדות היחידה של יורשי נסראללה בנויה על יכולתם לשחזר את הפגיעה המורלית הקשה שהוא פגע בנו בשלהי המאה שעברה, עד שהצליח להבריח אותנו מרצועת הביטחון, אולי גם קצת על שבריריות האופי של דונלד טראמפ.
"אני ודור המפקדים גדלנו על סיפורי רצועת הביטחון", אמר השבוע לכתבים מח"ט גבעתי, וזו בדיוק הבעיה: הסיפורים. כבר שנתיים וחצי צה"ל רושם הישגים דרמטיים בכל החזיתות, אבל רוב מספרי הסיפורים מתמקדים בהישגים של האויב, ושואלים בקול בוכים מה התכלית.
עוד כתבות בנושא
