למה להתווכח כשאפשר להסכים? כעיתונאי ותיק, וכאזרח ותיק עוד יותר, אני מזדהה לחלוטין עם הטענה ש"בלי תקשורת חופשית אין דמוקרטיה". מישהו מסוגל לחלוק עליה? אבל ביום שלישי היא הייתה כותרת של כנס חירום עיתונאי, אשר עמד בסימן הרושם שבישראל כבר אין תקשורת חופשית ואין דמוקרטיה, ולכן נדרשת פה מחאה נמרצת. עם כל ההערכה המקצועית לבכירי המשתתפים בכנס, לפחות לרובם, קשה לפטור אותם מאשמת דיבורי שטויות.
זה לא רק עניין ברנז'אי. קריאות השבר המתעצמות ל"הצלת התקשורת החופשית" מעיבות על חיי כולנו. הן יוצרות תבהלת שווא לאומית, ומעוותות את סדר העדיפויות של הנושאים המצריכים התגייסות נרחבת. סוגיית התרוקנות הגליל מיהודים, למשל, או המשך ההשבתה של נמל אילת בגלל החות'ים – נדחפות לתחתית סולם העיסוקים הציבורי כשעיתונאית מוכשרת ביותר מכריזה בכנס מתוקשר במועדון צוותא על מצב העיתונות העברית ש"בסרט אימה כזה עוד לא היינו".
| צילום: איור: שי צ'רקה
אלא שבסרט הזה כבר היינו המון פעמים, סרט של הפחדה ממוחזרת על מר גורלה של העיתונות. הוא מוקרן פה ברציפות עוד מאז שממשלת הליכוד הראשונה הזיזה את המפא"יניק הנצחי בלשכת מנכ"ל רשות השידור לטובת איש המרכז טומי לפיד. רק בשלוש השנים האחרונות התקיימו שלושה כנסי חירום שכאלה: בינואר 23', בדצמבר שעבר, והשבוע. הקולות שיוצאים מהם נשמעים תמיד כמו השידור האחרון מרדיו פראג החופשית 1968, אולם כבר למחרת זורחת שוב בשמיים שמש הדמוקרטיה. כל השידורים נמשכים כרגיל והעיתונים יוצאים לאור כסדרם. איש לא חוסם או סוגר אותם. כמעט כולם תוקפים את השלטון באין מפריע, פורסים חסות מתמדת על הפגנות נגדו, ומעניקים זה לזה את פרס סוקולוב.
הכי מעניין
יורים ובוכים, כך נקרא ספרו הראשון של חתן פרס ישראל נחום ברנע, שהשתתף ונאם בכנס השבוע. זהו שם קולע גם לתבהלה העכשווית שהתקשורת הממוסדת מחוללת שוב סביב עצמה. יש לה פתחון פה עצום, בלתי מוגבל, חסר רסן כמעט, אבל כל הזמן היא בוכה שסותמים לה הפה. יורה ובוכה.
מתוך שישה ערוצי טלוויזיה ארציים, ארבעה נשלטים היום על ידי אוהדי האופוזיציה, אחד ניטרלי ורק אחד בעד הממשלה. שתי תחנות הרדיו הארציות היחידות שמשדרות חדשות – רשת ב' וגל"ץ – מתפקדות אף הן כמחלקת טיפול נמרץ בתחלואי הממשלה. אז איפה פה סרט האימה הדיקטטורי? האומנם "העיתונות האמיתית הולכת ונכחדת לטובת שידורי תעמולה ועיתונות מטעם", כפי שטענה דוברת אחרת בכנס בצוותא? האם מישהו מגבוה מכתיב כותרות לעורכי הארץ, ידיעות אחרונות, ישראל היום, מעריב, כלכליסט, גלובס, בשבע או מקור ראשון? מתי לאחרונה נתקלתם בניסיונות הצחקה וגיחוך של "ארץ נהדרת" על חשבון עוכרי הממשלה? מערכוני ההפחדה שם מוקדשים אך ורק לממשלת הימין.
ביום שלישי, שעות ספורות אחרי הכנס ההיסטרי בצוותא, אפילו נרמז ב"זהו זה" שנתניהו מעניק גיבוי משטרתי לג'ק המרטש 2025, עד כדי כך. נשיא המדינה יצחק הרצוג הוצג כחונן פושעים נקלים רק מפני שניאות לדון בכובד ראש בבקשת החנינה של נתניהו. זה כמו הונגריה של אורבן?
נכון, שר התקשורת מכין רפורמת שידורים סבוכה, שספק גדול אם תעבור בשלמותה את כל משוכות החקיקה, אבל עמיתי החרוץ והידען ישי שנרב כבר הוכיח פה שהיא דווקא תוביל להקטנת המעורבות השלטונית בתקשורת. "מי שמספר לכם על חוק שיוביל להשתלטות הממשלה על התקשורת בלי להשוות למצב הקיים בחוק הישראלי – פשוט משקר", כתב שנרב אחרי שקרא את כל 158 עמודי טיוטת החוק. יורשה לנו לפקפק בהשערה שמשתתפי הכנס בצוותא קראו אותו במלואו אף הם, לפני שעלו על הבמה ובישרו על קץ הדמוקרטיה. הדקלומים הכרוניים שלהם על מצב התקשורת הם פולחן תלוש עובדות.
כתבתו של ישי שנרב
ובאשר לגלי צה"ל, אחרי שכבר הבעתי פה לאחרונה הסתייגות מהכוונה לסגור אותה עכשיו, מותר לי לחוות דעה שאם היא בכל זאת תיסגר, לא תהיה לכך כל השפעה על איכות הדמוקרטיה המקומית. גל"ץ הרי מעולם לא הייתה באמת שידור ציבורי, שמתיימר להבטיח שידור אובייקטיבי לכל דכפין. היא שימשה כפס ייצור רב־דורי של אינספור עיתונאים המזהים את הדמוקרטיה עם החופש לשדר את השקפותיהם המסוימות מאוד, ולהדחיק השקפות אחרות. ובכל מקרה, עובדיה העיתונאיים יוכלו להשתלב בכלי תקשורת קיימים או להקים תחנת רדיו פרטית במסגרת הרפורמה של קרעי. אפילו אז, אפשר להניח, הם לא יוותרו על כנס חירום שנתי בצוותא.