למרות שהפסקת האש מול לבנון הוארכה בשלושה שבועות בידי הנשיא טראמפ, קו העימות בצפון נמצא בפועל תחת אש חיזבאללה. בין היתר, בימים האחרונים נשמעו אזעקות בשל ירי טילים וחדירת כלי טיס עוינים בזרעית, אדמית, אילון, גורן, גורנות הגליל, חניתה, יערה, ערב אל עראמשה, מלכיה, יפתח, מנרה ויישובים נוספים בקו העימות.
עוד כתבות בנושא
בתגובה, פורום ראשי רשויות קו העימות הודיע על החלטה משותפת להפסיק את פעילות מוסדות החינוך וההסעות ביישובי קו העימות שתחת איום ירי חיזבאללה, ולמעבר עצמאי למדיניות כתומה החל ממחר (שלישי). "לא נמתין לאסון כדי לקבל החלטות מצילות חיים", אמר משה דוידוביץ, ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות, "המדיניות ה'ירוקה' בישובי הגדר היא יריקה בפרצופם של התושבים. האחריות הישירה והעליונה לשלום ילדינו מונחת על כתפינו ראשי הרשויות".
לצד זאת, בכמה רשויות בקו העימות, ובהן מעלה יוסף ושלומי, הורים רבים החליטו עצמאית שלא לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך כבר החל מהבוקר (שני). ואכן, הבוקר נשמעו בגליל המערבי אזעקות בזמן פיזור התלמידים בבתי הספר, ותועדו ילדים שנאלצו להצטופף במיגוניות או לשכב במסדרונות לא ממוגנים.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
מבחינת ניסן זאבי, תושב כפר גלעדי שבאצבע הגליל והורה לילדים במערכת החינוך המקומית, הפער בין הדיבור על "הפסקת אש" לבין מה שמתרחש בשטח כבר הפך לבעיה בפני עצמה. "התחושה כרגע היא שמנסים להסתיר את הסיטואציה הקשה בצפון", הוא אומר. לדבריו, דווקא ההפוגה האחרונה במלחמה בצפון הביאה לנסיגה: "לצערי, הלכנו אחורה ביחס להפסקת האש הקודמת של נובמבר 2024. אם אז חיזבאללה נמנע מירי וצה"ל פעל בחופשיות יחסית, עכשיו הם יורים ואנחנו בלי חופש פעולה".
זאבי, כמו תושבים רבים בקו העימות, חושש מ"עוטפיזציה" של המציאות בצפון, שבה הירי לקו העימות יהפוך לשגרה וכבר לא יצליח לעבור את סף הקשב של התקשורת והמערכת הפוליטית. "קצת יורים פה, קצת יורים שם, וזה כבר לא פוגש את הסייקל החדשותי ולא את המערכת הלאומית", הוא אומר, "בזמן שהמרכז חוזר לשגרה, קו העימות נותר לבד עם האזעקות".
פעילות כוחות עוצבת הקומנדו בדרום לבנון | צילום: דובר צה"ל
הניתוק הזה מקבל ביטוי גם במאבקים יומיומיים מול הרשויות. זאבי מספר שבערב יום העצמאות הוא נאלץ להתעמת עם דובר צה"ל שהוציא הודעה רשמית על כך שאזעקה שנשמעה בקו העימות הייתה "אזעקת שווא" כביכול, בזמן שהוא עצמו צפה ביירוטים שהתרחשו מעל ראשו. "אנחנו במאבק שלא לנרמל את הסיטואציה הזו", הוא מדגיש, "שכבר כרגע היא סיטואציה רעה מאוד".
בתוך המציאות הזאת, השאלה הבוערת ביותר היא שאלת הלימודים. החשש של הורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר מרוחקים – שהנסיעה אליהם אורכת לעיתים חצי שעה או יותר בשל האופי הגאוגרפי המבוזר של הרשויות בקו העימות – מתנגש עם הרצון לשמור על שגרה ולהחזיר את התלמידים ללימודים לאחר שבועות ארוכים של השבתה בשל המלחמה.
זאבי עצמו מסתייג מהשבתה גורפת של מערכת החינוך, אבל מבין את הרצון לשמור על חיי הילדים. "יש פה משפחות שמאוד חוששות על הילדים שלהן", הוא אומר, "הירי ממשיך, ואנחנו לא באמת יודעים מה יקרה בעוד שעה. אני עצמי שלחתי את הילדים לבית הספר, כי אני גר בקיבוץ ובית הספר קרוב אלינו, אבל אני מבין את ההורים שחוששים לשלוח ילדים בהסעות לבית הספר. אתה לא יכול לשכנע מישהו לא לפחד כשיש ירי לתוך שטח ישראל".
מבחינתו, הבעיה היא היעדר מענה מערכתי: "תלמידים לא צריכים להיות תחת אש ואזעקות, אבל המדינה לא מספקת את המשאבים כדי להוריד את החשש. אף אחד לא מדבר איתנו. במקום זה, שר החינוך עסוק בפוסטים פוליטיים ואומר שלא על כל רקטה צריך להגיב כי אנחנו באירוע אסטרטגי. יש פה משבר אמון גדול".
עוד כתבות בנושא
גם כשהוא מנסה לחשוב קדימה, זאבי מתקשה למצוא אופק ברור. "נניח שמשביתים את מערכת החינוך לשלושה ימים – מה קורה אחר כך?", הוא שואל. השאלה הזו, שכרגע אין לה תשובה, משקפת את התחושה הרחבה יותר שתושבי קו העימות נשכחו מאחור. "אתה לא אמור לקבל מצב שבו יש ירי בתוך שטח ריבוני ואין תגובה", הוא אומר. מבחינתו, זהו קו אדום שנחצה – לא רק ביטחונית, אלא גם ציבורית: "השאלה היא מי יותר חשוב כרגע, ילדי קו העימות או ה'דונט' של נשיא ארצות הברית? והתשובה שהמדינה נותנת מאוד מדאיגה".
יערה אשחר-שיר, תושבת חדשה בקריית שמונה ואמא לשלושה תלמידים במערכת החינוך, מזכירה שבקריית שמונה לא למדו במשך 51 ימים במלחמה: "לנו, ברמה האישית והמשפחתית, התקופה עברה בטוב. יש לנו מקלט בבית וזה היה הבדל משמעותי. אמנם לקח קצת זמן להסתגל והייתה דריכות לאורך כל התקופה, אבל בסוף עברנו את המלחמה באנרגיה טובה. למי שלא היה מרחב מוגן זמין, לעומת זאת, זו הייתה תקופה קשה מאוד. ממש קו פרשת מים. לאורך ימי הלחימה היו כמעט 300 אזעקות בקריית שמונה לבדה, והסיכוי של מי שאין לו מקלט נגיש להגיע בזמן למרחב מוגן היה אפסי. זו חוויה מפחידה ומתמשכת. גם לא פשוט לישון בלילה כשאתה יודע שעוד רגע אתה עשוי להיאלץ לרוץ למקלט לבד או עם ילדים קטנים. זו חוויה קשה".
משפחת אשחר-שיר | צילום: באדיבות המצולמים
"גם משפחות ותיקות רבות, שבחרבות ברזל היו מפונות, חוו את המלחמה בצורה קשה", אומרת אשחר-שיר, שעברה עם משפחתה מירושלים לעיר הצפונית לפני שמונה חודשים, "אנשים פונו בעל כורחם, אמנם מתוך רצון להגן עליהם, אבל זו הייתה מבחינתם תקופה ארוכה של חוסר ודאות. אחרי שהם חזרו, הם חשבו שהכול ייראה אחרת, אבל בפועל התחושה היא שלא השתנה יותר מדי, ותחושת האמון נפגעה. בסוף, אנשים שילמו מחיר כבד, ישבו במקלט במשך שבועות, והם מרגישים שזה היה לשווא".
את עצמך תשלחי את הילדים לבית הספר?
"כן, וגם אמרתי את זה לאורך כל התקופה. בית הספר הוא לא בייביסיטר אלא מקום שבו יש לילדים שלנו תחושת שייכות, שגרה ומפגש עם אחרים בני גילם. לא להיות בסביבה חינוכית זה לא בריא, וחלק מהיכולת שלנו להתמודד עם תקופה קשה היא השייכות לקהילה. זה נותן כוח להתמודד. מאוד הייתי רוצה שהמדינה לא תכיל שום דבר, שתהיה אפס סובלנות לירי, אבל אני יודעת שזה מורכב. הסיטואציה הפוליטית בזירה הבינלאומית היא כזו שמדינת ישראל מחושקת והיכולת של הממשלה לפעול מוגבלת. ישראל לא יכולה לעשות כרצונה. זו הסיטואציה. בביטחון אני לא מבינה הרבה, אבל אני יודעת שאין פתרון של זבנג וגמרנו, והשאלה איך מגיבים לסיטואציה הזו כתושבים היא מורכבת. ברור לי שהשבתת מערכת החינוך נועדה להגן על הילדים שלנו, אבל יש לזה מחיר משל עצמו, שבעיני הוא מחיר כבד יותר מאשר המשך הפעילות של מערכות החינוך. לרשות מקומית יש אחריות על כך שתושבים ירגישו בטוחים אבל גם לזה שתהיה להם שגרה. ההכרעה לא פשוטה, אבל הייתי שמחה אם היו מאפשרים להורים לבחור מה הם עושים. זה לא קל, אבל זה הדבר הנכון".
עוד כתבות בנושא
