תלמידי הצפון מתמודדים עם עוד מלחמה: "כוחות החיים חזקים"

במשרד החינוך מדברים על חזרה הדרגתית ללימודים באזורים שונים בארץ כבר ביום ראשון, אך יישובי הצפון עדיין חיים במלחמה בעוצמה גבוהה. חלק מבתי הספר באזור "הולאמו" לצורכי המלחמה; פעילות חינוכית בלתי פורמלית מתקיימת במינון נמוך במקלטים, ושיעורים מתקיימים בין האזעקות. על אף העומס הרגשי, אנשי החינוך בצפון מספרים על ההון האנושי, העורף החזק והשימוש בניסיון ובידע שצברו בסבבי הלחימה הקודמים.

אסנת רון־רסקי, מנהלת אגף החינוך בקריית־שמונה, שוחחה איתי אתמול אחרי לילה ללא שעת שינה רצופה. "תדמייני מה זה אומר ללמוד או ללמד בבוקר הזה", היא מספרת. "הצוותים מלאי מוטיבציה, אבל ככל שעובר הזמן זה נהיה מורכב. עם הכניסה של חיזבאללה לזירה הלילות הפכו להיות ממש בלתי נסבלים, כי אין זמן התרעה, אין כמה דקות כדי להגיע לממ"ד או למקלט. לפעמים שומעים את האזעקה עם הנפילה או עם היירוט, או אפילו כמה שניות אחרי הבום". 

המציאות הזאת משפיעה על קבלת ההחלטות ברשות המקומית, לדבריה. "אנחנו לא מקיימים שום פעילות הפגה, כי הסכנה במעבר בין מקלטים גדולה", היא אומרת. "אנחנו מצמצמים את התנועה בעיר למינימום. זה מורכב, כי אנשים סגורים בבית והוא הופך לסיר לחץ, כשגם ככה הכוחות שחוקים. בסוף האוכלוסייה פה הייתה מפונה מהבית שנה וחצי, והחוסן שלה נפגע מאוד. אז אנחנו מנסים ליצור מענה בתוך הסד הזה, בלי שמוציאים את הילדים החוצה בכלל.

"למשל, יש לנו מתנדבים ותומכות חינוך שמגיעים אל הבתים של תלמידי החינוך המיוחד לפעילות הפגה. יחידת הנוער מגיעה אל המקלטים, אבל לא מודיעה מראש כדי שאנשים לא יתקהלו. כמו כן פועלת הלמידה מרחוק, אבל היא לא מאוד רלוונטית. צריך להבין שהילדים לא ישנים בלילה, וגם במהלך היום אין הרבה רגעי שקט".

תלמידים לקראת מבחני הבגרות, היא אומרת, משתדלים ללמוד ככל האפשר. אבל בחטיבות הביניים מעטים התלמידים שמשתתפים בלימודים מרחוק; בחינוך היסודי, ככל שהגיל עולה מספר התלמידים יורד. "אחד הדברים שמדאיגים אותנו הוא מה יקרה אם זה יימשך זמן רב", אומרת רון־רסקי. "יש לנו בעיית קריאה - 28 אחוזים מתלמידי כיתות ב' עד ו' הם 'מאותגרי קריאה', ובחטיבות הביניים 12 אחוזים. הכנסנו לבתי הספר את עמותת ניצן, שהמורות שלה מלמדות קריאה בקבוצות קטנות". אבל כעת הלמידה הזאת נחלשה, ואתגר הקריאה מחמיר. 

שיקום המבנים והכיתות בצפון טרם הסתיים, אבל "זה החלק הקל. השיקום הנפשי והרגשי הוא תהליך ארוך, ואנחנו נמצאים בחסר גדול של מטפלים. מכל השירות הפסיכולוגי הענף שהיה פה נשארו חמישה פסיכולוגים. יש לנו פרויקט, 'לגעת בכל ילד', שמטרתו להביא לכל ילד הביתה ערכה להפגת הלחץ, שיש בה משחקים כמו בועות סבון שעובדות על הנשימה ובובות אצבע ליצירת שיח עם ההורים".

בהשוואה לתקופת הפינוי, מה מורכב יותר?

"לעובדה שהילדים ספונים בבית ללא מפגש חברתי יכולים להיות מחירים גבוהים מאוד. אבל גם לפינוי יש מחירים. נער גר בקומה 16 במלון עם חברים, וההורים שלו היו בקומה 12 – כשאין קשר ביניהם והוא עושה מה שהוא רוצה - אפשר להבין איזה קונפליקטים זה מייצר". 

למרות זאת, מנהלת אגף החינוך אופטימית מאוד. "כוחות החיים פה חזקים, ובכל פעם אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש ומוצאים פתרונות חדשים", אומרת רון־רסקי. קרו דברים מדהימים בקריית־שמונה בתקופה הזאת – תהליכים פדגוגיים חשובים, הקמה של מרכז מצוינות, פתיחת גן אנתרופוסופי אזורי.

"יש כאן רוח התנדבות מטורפת, חמ"ל הסעות, אנשים משבצים את עצמם בכל משימה. כרגע אסור להפעיל בני נוער, שזה בעייתי כי תחושת משמעות מוסיפה המון לחוסן".

100 שעות טיפול בחרדות

אולפנית אמית צפת הגיעה מוכנה למלחמה. "תרגלנו תרחישים וגם הכנו תוכניות מגירה למקרה של המלחמה. זה לא כמו 7 באוקטובר שלא היינו מוכנים", מספרת מנהלת האולפנית יפה שמש. "זה באמת לא ייאמן, היכולת הבלתי נגמרת שלנו לנהל שוב ושוב שגרת חירום. העומס הרגשי מקשה גם על הצוות. בשנים האחרונות יש לנו יותר ממאה שעות שבועיות של טיפולים לבנות בעקבות חרדות מוגברות שנובעות ממצבי החירום. אבל מבחינה טכנית, הפעם הרבה יותר קל לנו. בלחיצת כפתור עברנו ללמידה איכותית מרחוק". 

את רואה את הלמידה מרחוק כאפקטיבית?

"לבנות התיכון הלמידה ממש ממוקדת, ויש לזה יתרונות משמעותיים לקראת הבגרות. בחטיבה הצעירה זה מאתגר יותר. דאגנו לפני כן לתשתית, כך שלכל התלמידות יהיה מחשב בבית ולמורות יהיה הציוד הטכני הנדרש".

שמש מסבירה שיציבות נקנית בפעולות פשוטות ויומיומיות. "למשל, יצרנו מערכת שבועית, ככה שלא צריך להמציא הכול מחדש בכל יום. זה יוצר ודאות. צמצמנו את שעות הלמידה: שיעור הוא כחצי שעה, כי ראינו שזה זמן המיקוד האפשרי לתלמידות. אבל בזמן הזה אנחנו דורשים מהן להיכנס לשיעורים בזום לבושות, ולא בפיג'מה, עם מצלמה דלוקה".

וכפי שכוחות הביטחון נעזרים במוסדות ומבני ציבור שונים בצפון, הם נעזרים גם במבנה האולפנית, שכבר קושט כולו לשוק פורים. "בנות י' עבדו על זה שבועיים, וברגע שמסרנו את המפתחות הבנתי שהעבודה שלהן תרד לטמיון – למרות שאני עובדת בשיתוף פעולה מדהים עם המפקדים, והם מחזירים את המבנים מסודרים יותר ממה שהיו. התלמידות הכינו משלוחי מנות לחיילים בסביבה, וגם הצוות המשיך בתוכניות המקוריות, כולל העשרה ובית מדרש".

לא תמיד קל, היא מודה. "אתמול היה יום סיוט, כל שנייה הייתה אזעקה", היא מספרת על ליל מתקפת הרקטות של חיזבאללה. "זאת תחושת חרדה לא פוסקת שמעוררת את השאלה איך אפשר ללמוד ככה, אבל כבר ברור לנו שזה מה שמחזיק את החוסן ובריאות הנפש.

"אנחנו עושים בשמחה מה שצריך, כי אנחנו מבינים שקורים פה דברים גדולים וזה לא הזמן להתקרבן, אנחנו מגויסים למשימה. אני מאמינה שנעבור את זה, והאביב יביא איתו את בשורת החירות. והתלמידות מדהימות ומבינות. במהלך הבגרות בתנ"ך היו 7 אזעקות, כולל נפילות בצפת. רציתי לשחרר אותן, אבל הן ישבו במקלט והמשיכו לכתוב". 

אריזת מצרכים מחזקת

גם החינוך הבלתי פורמלי נותן לעיתים מענה. אברהם מנדלוביץ', רכז מחוז צפון בבני עקיבא, מאמין שהמקום של תנועות הנוער כרגע הוא דרמטי. "לפעילות הבלתי פורמלית יש היתרים לפעול לפי מגבלות. אנחנו מנצלים אותם עד תום, וקורים דברים מופלאים. אנחנו רואים שבמערכה הזאת הרבה יותר ברור לכל הגורמים שצריך לצאת לעשייה כלשהי, בפעמים הקודמות היה יותר מקום לשקוע בתוך עצמך עד שהכול יעבור, עכשיו רוצים למשוך לכיוון השגרה.

"כבר יש מנגנונים שערוכים לזה. גם בתנועות הנוער בנו מנגנוני שגרת חירום, והיום היכולת שלנו להגיע במהירות לחניך בקצה הרבה יותר טובה. אני מזהה שיש הרבה יותר רצון לשותפות מצד קהילות, מדריכים וחניכים. בסבבים קודמים היו מקומות שמאוד חששו להגיע לפעילות למרות שהיא לפי הכללים, הפעם גם שם רצו שהילדים יצאו".

בעזרת עמותות השירות הלאומי הם החזירו את הקומונריות לסניפים כבר בשבוע הראשון ללחימה, והן מפעילות את החבר'ה במרחבים מוגנים. "הם מתנדבים בניקוי מקלטים, עזרה למשפחות או אריזת מצרכים. זה לוקח אותם למקום טוב כי משמעות בונה חוסן. זה נוסף על פעילויות חינוכיות בכל יישובי הצפון. אתמול במועצה אזורית מרום גליל היו במקלטים פעילויות חינוכיות לילדים שיצאו לראשונה מהבית. אלה סניפים שהקימו תלמידי ישיבת ההסדר 'טפחות' ממש לאחרונה". 

גם המדריכים עצמם הם בני נוער, איך הם מתמודדים עם המצב?

"העוגן המשמעותי הוא שהקומונריות חזרו לסניפים והתחילו להבין מה קורה עם המדריכים. עוד לא חזרו מאה אחוז מהם, כי גם למדריכים לא תמיד קל ולא מתאים להם להדריך חניכים עכשיו. למשל, יש כאלה שמעדיפים לצאת להתנדבויות עם החבר'ה שלהם".