"אני מפחדת, כל הזמן יש פיצוצים ואזעקות", אומרת לי ילדה קטנה, בת גילה של בתי הקטנה, בכנות שצובטת בלב. היא ומשפחתה חזרו לגור במושב שלנו שעל הגבול, לאחר שנחתם הסכם הפסקת האש, והמציאות שהיא חווה, כמו שאר תושבי קו העימות, מאז נכנס חיזבאללה למערכה היא מציאות משוגעת, שונה מזו של שאר תושבי ישראל. כשאתה גר במרחק מטרים מהגבול, המלחמה נכנסת לך לסלון, למטבח, לחדרי הילדים – וגם לחלומות ולסדר היום; הפיצוצים הם רעש רקע שמלווה את הימים והלילות. "אתמול רצינו לצאת לחצר עם אימא", היא מספרת כשאני שואל אותה איך זה לחיות כאן עכשיו, "אבל לא הספקנו כי בדיוק הייתה אזעקה מפחידה. אחרי שאמרו שמותר לצאת, היה המון מטוסים ותותחים, אז בסוף נשארנו בבית ובכלל לא יצאנו".
היא ומשפחתה חזרו למושב שתולה, אנחנו כמשפחה עדיין לא. במושב אני נמצא כחייל במחלקת ההגנה, לשעבר כיתת הכוננות. את הימים והלילות אני מחלק בין עמדות ההגנה ההיקפיות, החמ"ל התת־קרקעי ובתיהם של חברים. לשמחתי, אלו בתים שלא נצפים ישירות מהצד הלבנוני, ולכן גם לא חשופים לירי בכינון ישיר, ובכל זאת החשש מקנן. אחרי שחטפתי טיל אחד, אני זהיר. אני מוצא את עצמי מעיף מבט מהחלונות שפונים לכיוון לבנון, מחפש איום, מקשיב לקולות שבאים מבחוץ. עד כה אלה רק אזעקות, נפילות בשטחים רחוקים וירי כוחותינו. ברוך ה'.
הימים רועשים פה על הגבול, גם הלילות. לפעמים נדמה כאילו כוחותינו החליטו להלחין סימפוניה לכלי נשק: את הפתיחה האיטית נותנים התותחנים שמשחררים שני פגזים כל עשר דקות – לעבר שטחים שולטים ונתיבי חדירה אפשריים, כדי למנוע התקרבות אויב למוצבים החודרים וליישובים; אחריהם בא המקלע שמנגן במקצב סטקטו מהיר; אליו מצטרפים תותחי הטנקים, ולפעמים גם מסוקי תקיפה בתותחי 30 מ"מ ומטוסי קרב בפצצות חצי טונה. גם הכטב"מים שלנו, ששוב מזמזמים בקול לאורך כל הגזרה, משגיחים מלמעלה, תורמים את קולם לתזמורת הצבאית שעל הגבול. אזעקות מפני ירי רקטות מלבנון ומאיראן או התרעה על חדירות כטב"מי אויב עושות גם הן את שלהן ומקצצות את מה שנשאר משנת הלילה לחתיכות קטנות מדי, שלא משביעות את העייפות של האזרחים והחיילים. בסוף זה נגמר בלילה נוסף שעבר עלינו בלי שינה רצופה של יותר משעתיים כי תמיד יש משהו.
טנקים של צה"ל בגבול לבנון, במבצע "שאגת הארי" | צילום: AFP
לעת עתה, ברוך ה', שום דבר לא נפל בשטח שאנחנו אחראים לו, אבל ביישובים הסמוכים כבר היו נפילות של רקטות ופצצות מרגמות וגם נפגעים. מתישהו, סביר להניח, יגיע גם תורנו. כשזמן ההתרעה הוא מיידי, מה שנשאר הוא לשמור על התושבים בבתים ולהתפלל שהמטח לא יתפוס אף אחד במרחק של יותר מכמה מטרים ממרחב מוגן.
מלחמה שידענו שתבוא
אנחנו במלחמה, שוב. מלחמה שידעתי שתבוא אבל לא רציתי להודות שתבוא. האזעקה בבוקר שבת זכור, שבה נפתחה מתקפת הפתע הישראלית־אמריקנית על איראן, לא תפסה אותי לא מוכן. ידעתי שהמלחמה בפתח, והממ"ד בבית במעלות־תרשיחא שבו אנחנו גרים בינתיים כבר היה מזווד עם מים, אוכל, חטיפים, אפילו סוללות נטענות – וגם רדיו שהשארתי מראש על גל שקט כדי לשמור על קדושת השבת. כשנשמעה ההתרעה, לקחנו את הקטנים על הידיים למרחב המוגן; בעיניים פקוחות למחצה ומבט מבולבל, הם כבר הבינו בגוף לפני שהבינו בראש: המלחמה חזרה. כל השבת הרדיו לא שתק. התרעות ועדכונים. "יש אזעקה בטבריה", חזרו הילדים על הדיווח, "עכשיו סבתא תחת אש". ואז האחים שגרים ביהודה ושומרון, האחות שגרה בגולן, הגיסים מעוטף ירושלים. גם תורה של הדודה שבקריות מגיע. כל הארץ אזעקות, ממטולה ועד אילת, בחוויה כלל־ישראלית.
מלחמה, שוב מלחמה, מלחמה שידענו שתבוא, כי המשימה לא נגמרה, אבל רצינו לחשוב שלא תבוא. הלב לא גילה לפה את מה שידע. מלחמה? לא עכשיו, לא מתאים, עוד לא הספקנו לשקם את הבית. רק ביום שישי, ממש בערב המתקפה, ישבנו עם קבלן לחתום על חוזה לשיקום הבית, הבית שנפגע פעמיים ועדיין עומד במצבו הקודם. "תבוא אלינו במוצאי שבת ונחתום", סיכמנו לבסוף, מתרגשים לקראת היציאה לדרך. ואז פרצה המלחמה. הקבלן לא בא והחוזה לא נחתם. ואולי בעצם טוב שלא הספקנו? נראה שחיזבאללה מכוון את האש שלו ליישובי קו העימות, לא רק לכוחות הצבא, בניסיון לשבור את רוח התושבים ולגרום לפינוי נוסף. הבית עוד עלול להיפגע בשלישית. בינתיים, האויב כושל במשימתו הרעה. הרבה בזכות חיילי צה"ל – שנכנסו פנימה לדרום לבנון, עד לקו הכפרים השני והשלישי, כדי לנסות להרחיק את הסכנה מיישובי הגדר – אבל הרבה גם בזכות התושבים עצמם, שלא מוכנים לקבל פינוי נוסף, לאחר טראומת הפינוי הקודם שטרם החלימו ממנה.
אחד החברים, שבית אימו נפגע בסבב הקודם מטיל נ"ט, סיפר לי שזגג היה אמור להגיע השבוע להתקין חלונות. "אל תבוא עכשיו", הוא אמר לו, "חבל שתבוא פעמיים". כשגרים על הגבול, חשוב לשמור על יחסים טובים עם הזגג. הבית עדיין ריק, פעור חלונות, אבל הזגג עוד יבוא וגם הבית יזכה לדיירים חדשים. חיזבאללה חשב שמולו עומדת אוכלוסייה שבורה וחלשה, אבל העמידה האיתנה של תושבי קו הצפון מלמדת שטעה. אנשים פה לא תמימים. הם יודעים מה עלול לקרות, אבל נאחזים באדמה.
שומר על בתים מלאים
אני שוב על מדים. גויסתי עם פתיחת מבצע "שאגת הארי". את אשתי והילדים השארתי מאחור ועליתי לגבול. לי זה לקח חצי שעה, אבל לרקטה זה לוקח הרבה פחות. בשבת, שבוע אחרי תחילת המתקפה, שמעתי יציאות של רקטות מהרכס הלבנוני שמול שתולה – הרכס הארור שממנו שוגרו בסבב הקודם מאות רקטות, והפעם היו רק שמונה – ואחרי כמה שניות הופיעה התרעה: אזעקות במעלות־תרשיחא. הרקטות לא יורטו ונפלו בשטח פתוח, ממש מתחת לרחוב שבו אנחנו גרים. במערכת ההתרעות שבחמ"ל, האליפסה שמתווה את אזור הנפילה נשקה לשכונה כולה וההדף הורגש בה היטב. אשתי עדכנה אותי: "אצלנו הכול בסדר". "אני כבר יודע", רציתי לכתוב לה – ובמקום זה רק שלחתי לב וצילום מסך של נקודת הנפילה.
הם שם, אני פה. אחרי הרבה חודשים של אזרחות חזרתי שוב להיות חייל. מהרגע הראשון המדים ישבו עליי טבעי, כאילו לא פשטתי אותם למשך 11 חודשים לאחר הסבב הקודם. אני שוב מסתובב עם נשק וציוד לחימה לכל מקום, שוב יש כוננות תמידית ושמירות ליליות, אבל הגוף מסתגל מהר למה שהנפש לא תמיד מסכימה לעכל.
אחרי כמעט שנתיים של צו 8, אני נכנס למוֹד "חיילות" בקלות, כמעט באוטומטיות, ובכל זאת, יש הבדל עמוק בין הפעם הזו לקודמת. לצד העובדה שאז הותקפנו בהפתעה ונאלצנו להגיב, והפעם ההפתעה הגיעה דווקא מצידנו, יש עוד עובדה חשובה: הפעם אין פינוי מיישובי קו העימות. זמן קצר לאחר פתיחת המלחמה, יישובי הגדר פונו. היינו כמעט לבדנו ביישובים. מחלקת הגנה, תנים מייללים ויישובים ריקים מאדם. כך לאורך כל הגזרה, מקיבוץ ראש־הנקרה שבמערב ועד יישובי רכס רמים שבמזרח. הפעם, יישובי הגדר מאוכלסים. אומנם אצלנו בשתולה לאחר הפסקת האש חזרו רק כחצי מהתושבים שגרו כאן לפני פרוץ המלחמה, אבל ביישובים רבים לאורך הגבול חזרו כל התושבים או כמעט כולם. אנשים כמהו לבית אחרי פינוי ארוך. משפחות צעירות חדשות כבר התחילו להיקלט, גם אצלנו, גם בזרעית השכנה, במטולה, בקריית־שמונה ובעוד יישובים רבים לאורך קו העימות.
נוכחות התושבים וההתעקשות של הממשלה שהפעם לא יהיה פינוי, מובילות לכך שהפעם כשאנחנו מגינים על הבית – אנחנו מגינים על כל המשפחות שיש פה. על הילדים, על הנשים, על הקשישים. קל יותר להישאר ערני בלילה ולסרוק את המרחב כשאתה יודע שבמרחק מאה מטרים ממך יש משפחה שישנה בבית שלה וסומכת עליך ועל שאר החיילים; החשיבות של כוננות עם שחר, עיבוי עמדות בשעה מוקדמת שהיא לא יום ולא לילה, נעשית ברורה יותר כשבמעלה הרחוב יש בתים מאוכלסים באזרחים.
אני שומר על בתים של אחרים, אבל לי עצמי עדיין אין בית. אני סורק את עייתא א־שעב השכנה במצלמות, מחפש בה סימני חיים. כמו אצלנו, גם שם בתים רבים עומדים בשיממונם – ריקים, חלקם הרוסים, עדות אילמת לפשע התמיכה בטרור של בעליהם. אני ממקד את המצלמה על מגדל המים של העיירה השיעית. "הושגה שליטה מלאה על הכפר עייתא א־שאב", אני נזכר בהצהרות שליוו סרטון ויראלי שהופץ לאחר כיבוש הכפר בידי לוחמי גולני, "דגל ישראל הונף במעוז חיזבאללה". בתגובות לסרטון כתב מישהו: "כל הכבוד. אחי הקטן נפצע שם ואיבד שני חברים בקרב הצנחנים במלחמת לבנון השנייה". ב־2006 נהרגו בקרבות שם 13 חיילים, ב־2024 – חמישה. והנה – פחות משנתיים אחרי התמרון הקרקעי לדרום לבנון במלחמת חרבות ברזל, כמעט עשרים שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה – וחיילי צה"ל שוב נאלצים להילחם על אותה גזרה. רשמית, עייתא א־שעב ריקה מאויב, אבל היא עדיין מאיימת עלינו ועל המוצבים. משם, ככל הנראה, נורו טילי נ"ט ופצצות מרגמה על חיילינו. אין פלא שהפגזים הולמים שם מדי פעם בקול שריקה מהדהד שאחריו התפוצצות. במרחק משגיח בנו בשתיקה המגדל של כנסיית אום א־נור, "אם האור", בכפר הנוצרי עין־אִבּל הרחוק עשרה קילומטרים מאיתנו. הוא כבר ראה הכול.
מה שלא רואים בחדשות
הגזרה בוערת עם ממוצע של כ־10 התרעות שונות ליום בשבוע האחרון. עם זמן התגוננות מיידי ובלי הודעה מקדימה, קריית־שמונה חוטפת חזק (כ־20 התרעות ליום), כך גם מטולה (כ־18) ושאר יישובי אצבע הגליל, וכך גם היישובים בצד המערבי של הגליל. המספרים האלה הם תזכורת לכך שלא סיימנו. אינני סבור שמישהו באמת חשב שהטיפול בחיזבאללה של נעים קאסם הסתיים כשנחתם הסכם הפסקת האש, כפי שהעידו התקיפות התדירות על הארגון ותשתיותיו לאורך כל 15 החודשים האחרונים, אבל קצת הופתענו לגלות שלמרות כל זה הם עדיין חמושים עד מעל הראש ומסוגלים לירות על תל־אביב ועל מתקנים אסטרטגיים בלב הארץ, וגם להתקרב ולירות בכינון ישיר על המוצבים. כל תושבי האזור ראו בזמן אמת ביום שישי שעבר את ירי הנ"ט שפצע קשה חייל באחד המוצבים ואת חילופי האש שלאחריו, וגם את ירי פצצות המרגמה על הבסיס שבו נפצע בנו של השר סמוטריץ'.
תושב קריית־שמונה שפך באוזניי את הכול השבוע: "אנחנו חזקים כי אין ברירה, לא נשברים, אבל איפה שאר עם ישראל? תעברו בין המקלטים, תעודדו את הילדים הקטנים המפוחדים, תחלקו להם ממתקים, תעשו קניות מרחוק בעיר, משהו שאנשים ירגישו שלמישהו אכפת מהם. עברנו משבר במלחמה, אנחנו מנסים להיות חזקים, אבל המצב לא פשוט. יש חרדות, לא נרדמים, פשוט הזוי. אפילו זמן לרוץ להתמגן אין לך – מי שמספיק מספיק, ומי שלא – נשאר בחדר, וא־לוהים גדול. אני מקווה שנעבור הכול בשלום בלי נפגעים בגוף".
זה מה שלא רואים בחדשות. לא את הנפילות והאזעקות – אלא את הלחץ הנפשי שמצטבר בעקבות הטרור הפסיכולוגי שמפעיל חיזבאללה על יושבי הגבול; כטב"ם אחד שמטייל בשמיים לעומק של כמה קילומטרים מספיק להקפיץ עשרה יישובים לפני שהוא מיורט. המטרה היא לא תמיד פגיעה מדויקת – אלא דווקא יצירת תחושה של כאוס, פחד מתמשך ושחיקה. זו גם המטרה של הודעת ה"פינוי" שהוציאה השבוע זרוע התעמולה של חיזבאללה, שבה שורטטה רצועה אדומה לאורך כל הגבול, נקייה מיהודים, תחת הכותרת "פנו דרומה".
לא פנינו, והתותחים יורים בזמן שהורים שואלים את עצמם אם אפשר לקחת את הילדים לפעילות הפוגה אחר הצהריים. המרחב שבו אמורה להתקיים הפעילות הוא מרחב מוגן תקני, המציאות פחות. המבוגרים כבר לא מתרגשים מכלום, אולי אפילו אדישים מדי – אבל הילדים חיים תחת אש בלתי פוסקת. אני חושב הרבה על מה שנשאר מחוץ למסגור התקשורתי. על המבוגרים והילדים שלכאורה לא נפגעו, שהבית שלהם עומד, אלה שמבחוץ הכול אצלם נראה כמעט רגיל. אלו בסך הכול קצת אזעקות ופיצוצים, לא? לא כשזה כל לילה, לילה אחרי לילה. לא כשבקושי ישנים, כשלא יכולים לצאת מהבית, כשצמודים לקו האש.
להישאר או לעזוב? השאלה הזאת נמצאת על השולחן המשפחתי בבתים רבים לאורך הגבול. ציונות זה חשוב – זה הבית והתושבים חזרו אליו ברגע שיכלו – אבל כשאתה שומע ירי תותחים כל עשר דקות, החוסן המנטלי של הילדים הופך לשיקול מכריע. הבית אולי עומד פיזית, אבל החיים בתוכו רועדים ממש כמו החלונות אחרי כל ירי. ואת הכול מלווה חוסר הוודאות. אולי לא בחרנו נכון? אולי עדיף ללכת למקום אחר עד שיירגע? אבל הקושי האמיתי, אולי מה שהכי מטריף את תושבי קו העימות, הוא לא קולות הירי וההפצצות, אלא חוסר ההכרה בחריגות המצב מצד גורמים רשמיים. משרד החינוך, למשל, מחייב גם את התלמידים שגרים בגבול להשתתף בלימודים מרחוק, במקום לאפשר להם ולהוריהם להחליט על כך בהתאם למצבם השונה. ובכלל, למה לנסות לקיים לימודים מרחוק כשעוד שבוע ממילא יוצאים לחופשת פסח? מצב הביניים הזה – לא לימודים יעילים ולא חופשה – הוא הקושי האמיתי. המורים וההורים נשחקים מניסיון לסמן וי על ימי עבודה שלא באמת יכולים להתקיים.
מתי יגיע המוצר שהזמנו?
בשעות הרגועות יחסית – ויש כאלה – אפשר לשמוע קולות של חיים. כלב שנובח במרחק. ילד שצוחק מבית ברחוב הסמוך. אפילו ציפורים, אם מקשיבים מספיק. השגרה נמשכת. ואז שומעים את ההתפוצצות ואחריה האזעקה, לפעמים גם ההפך, שמזכירים מה השגרה האמיתית לאורך הגבול. אבל איכשהו, למרות הכול, יש תקווה שאנחנו קרובים לסוף, שדווקא בגלל זה העצימות עולה והאש מתגברת – מעין פרדוקס של הסוף. ככל שחיזבאללה מתקרב אל סופו, כך גם הוא נואש יותר. דרום לבנון מפונה, הדאחייה מופצצת יום־יום, וגם בתוך לבנון מתחילים לצאת נגד חיזבאללה שגרר את המדינה למלחמה לא לה, ועכשיו מה שנותר ממנו מנסה לייצר מקסימום נזק לפני שייעלם.
עוד כתבות בנושא
תושבי הצפון מוכנים לשלם מחיר גבוה. עדיף לא בגוף ולא בנפש, אבל בשנת לילה ובשגרת חיים. ובלבד שנקבל בסוף את המוצר שהזמנו: ביטחון אמיתי. לא הסכם עם מועד תפוגה, לא תמרון שיחזור על עצמו בעוד שנה־שנתיים. מחיקה מלאה של חיזבאללה, ואם צריך, גם כיבוש של חלקים נרחבים בדרום לבנון, אולי עד הליטני, לצורכי הגנה.
כי כבר שילמנו את המחיר – בביתי הפגוע שעדיין לא תוקן, בפגיעה בפרנסה, בחודשי לימודים שהילדים איבדו, בפחד מרעש חזק ומצליל שנדמה כמו אזעקה, בחרדות שנדבקו בקירות שרעדו ממאות פיצוצים. את המחיר שילמו גם אלה שלא חיים פה. הורים שגידלו חיילים ואפשרו להם ללכת לקרב, בנות זוג שמחכות בלי לדעת מתי הבעל יחזור, ילדים שהתבגרו מוקדם מדי. מדינה שלמה שילמה את המחיר, גם אם הצפון הוא שחוטף את עיקר האש מחיזבאללה. עכשיו נשאר רק ללחוץ עד הסוף.
בחמ"ל, השעה עכשיו אחת לפנות בוקר. התושבים כבר בממ"דים, מנסים לישון אחרי עוד יום של אזעקות. אני מעיף עוד מבט במצלמות ובמערכת ההתרעות. כרגע הכול שקט, אבל זה כנראה לא יימשך עוד הרבה זמן ויהיו פה ימים לא פשוטים, אבל אני יודע שאחרי שהכול ייגמר והתותח האחרון יחזור לימ"ח, ילדים כבר לא יפחדו לשחק בחוץ, ואז נדע שניצחנו.