לקח לי זמן להירגע מהמפגש המפעים עם קבוצת הטכנאים של טייסת אף־35 בבסיס נבטים בתחילת השבוע. לא על קשיי העבודה שלהם היה חשוב להם לדבר, רק על השליחות. חבורה מסורה של ישראלים, בקבע ובמילואים, שכל טיפול שהם מעניקים למכונת המלחמה המעופפת, זו שיוצאת להפציץ באיראן, מביא אותם לחוש חלק ממשק כנפי ההיסטוריה.
שעה קלה לאחר מכן - כשנכנסנו לרכב, הדלקנו את הרדיו והפלגנו צפונה - נחבטנו בחזרה אל עולם אחר. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מגובה השמים אל מי האפסיים. בין גדרות הבסיס - מפיו של מי שממריא לאיראן ומפיו של מי שמאפשר לו לעשות את זה - שמענו על שיתוף הפעולה עם האמריקנים, על המודיעין המדויק ועל ההישגים הבלתי נתפסים. ברדיו, ביקום המקביל, לא הצלחנו להימלט מזמזומם הטורדני של רעשי הרקע. "למה" ו"כמה", ו"עד מתי" ו"לאן הולכים", ו"מה האסטרטגיה" ו"האם לא הגענו מוקדם מדי לשלב הדשדוש". עיתונות, תפקידה לשאול שאלות, אבל אלה לא שאלות. זה ניסיון מתמיד למשוך אותנו למטה.
הרב חיים דרוקמן זצ"ל הסביר לפני שנים מה כוונת הפסוק מספר תהילים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". "עומד מורה בכיתה ונותן שיעור, והוא רואה לנגד עיניו תלמיד יושב וחולם. התלמיד הזה לא ישן. עיניו פקוחות, אבל בכל זאת הוא חולם. אם תשאל אותו אחרי השיעור מה היה, הוא לא ידע. הוא ישב בכיתה, אבל הוא היה מנותק מהשיעור. לפעמים אנחנו כמו אותו תלמיד", המשיך הרב, "לא שמים לב לגודל האירוע, ולמציאות האדירה שזכינו לה. במקום לחוש את ההתרחשויות, אנחנו 'מתבשלים במיץ של עצמנו', ולא שמים לב למהלך העצום שעובר עלינו". או במילותיו של המשורר יהודה עמיחי: "מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה נֵס / אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ. / אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיָם סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם / רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמֵּזִּיעַ / שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו / וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
התיאור המדויק הזה הולם עד מאוד את ימינו אנו. אנחנו נמצאים בעיצומם של ימים גדולים, אנחנו נוטלים חלק באירועים עצומים, וניכר שחלקים נכבדים בקרבנו מתקשים להבחין בכך. הפתענו עם הצי המעופף שלנו את גדולת המדינות האויבות לנו - זו שהשקיעה במשך שנים את כל הונה כדי לבנות מכונת מלחמה שתוכל להשמיד אותנו - ואנחנו מפרקים לה את הצורה. חיסלנו את המנהיג העליון שלה, חיסלנו רבים מבכיריה, וממפקדיה, וממדעניה, ומשריה, ומאנשי הממשל שלה, ומבכירי משמרות המהפכה שלה. אנחנו פוגעים בכלי משחית ובמשגרים, בטילים ובבניינים, במִפקדות ובמפקדים, בתשתיות ובמפעלי תעשייה צבאית. את רוב מערכי הטילים האיראניים כבר השמדנו, וטייסינו מסתובבים בשמי טהרן ומבצעים סיכולים ממוקדים כאילו הם משוטטים מעל דיר־אל־בלאח. הבאנו את ראשיה של מדינת הענק הזו לנוס על נפשם מפנינו, במדינתם שלהם. מפלצת חזקה, עמוסת כלי משחית, התעוררה יום אחד לעולם שבו מפקד תחנת משטרה שרוצה להיפגש עם הסגן שלו בחניון תת־קרקעי רועד מפחד שמא טיל ישראלי יצא מפתח האוורור וירדוף אחריו.
כדי שיהיה לנו קל להבין במה מדובר, בואו ננסה לדמיין לרגע מציאות הפוכה. מציאות שבה איראן תוקפת את מדינת ישראל בנחיל של מטוסי קרב, מיירטת דרך חלון המשרד, השירותים או חדר השינה את ראש הממשלה, את הנשיא, את שר הביטחון, את הרמטכ"ל, את סגן הרמטכ"ל, את מפכ"ל המשטרה, את מפקד מחוז ירושלים, את מח"ט גולני, את ראש אמ"ן ואת שני הרבנים הראשיים, ולצידם עוד ארבעה פקידים בכירים, חמישה ראשי ערים ושישה מדענים מדימונה ומנס־ציונה. על הדרך, מטס איראני מוריד לנו את חברי הקבינט ואת משתתפי הדיון המיוחד של ועדת החוץ והביטחון, מפוצץ את מפעלי התעשייה הצבאית, את בסיסי חיל האוויר בפלמחים ובנבטים ואת בסיס חיל הים באשדוד, וכל זה כששמי המדינה מכוסים 24 שעות במטוסים איראניים, וברחובות הערים שלנו מטיילים כטב"מים ומחסלים שוטרים.
הדאחייה בביירות לאחר הפצצות חיל האוויר, מבצע שאגת הארי | צילום: EPA
אתם מצליחים לדמיין לאיזה בוקר היינו מתעוררים אם זה היה המצב? ובכן, כך פחות או יותר נראים הבקרים של האיראנים בשבועות האחרונים. אתם מבינים כמה מטורף המבצע הזה, שכמותו לא ראו ספרי ההיסטוריה של מלחמות העולם? הרי בסיבוב הקודם הכינה מערכת הביטחון את שרי הממשלה לתגובה איראנית שתגבה את חייהם של אלפי ישראלים. איפה זה ואיפה אנחנו? העולם כולו משפשף את עיניו בתדהמה ואנחנו, כאן, מדליקים את הרדיו ורצים למרוח משחה נגד מרמרת ונגד דכדכת. בתוכנית אחת שואלים האם חיסול לריג'אני, שבא אחרי חיסול חמינאי, הוא לא "עוד מאותו הדבר". בתוכנית אחרת מסבירים שהאיראנים עומדים על הרגליים, שהם לא נשברים, שהם מצליחים להתארגן יפה, שהמשטר שלהם מחזיק מעמד, ובכלל – שהקצב שלנו נמוך מזה שציפינו לו.
להפסיק להתפנק
ביום הראשון שמענו את הממורמרים האלה מסבירים ששעון החול אוזל במהירות ושסביר שאוטוטו טראמפ יעצור אותנו לפני שנספיק לעשות משהו. עכשיו עברו הקוטרים לקצה השני והם מתלוננים שלא יכול להיות שטראמפ יגרור אותנו למערכה ארוכה רק בגלל האינטרסים שלו בנפט, ושלא רואים את הסוף. סליחה, למה למהר אל הסוף? האם לא כדאי לקלף מהאויב הרצחני הזה עוד קצת יכולות? הרי בעקבות ההתקפות שלנו, איראן של היום חלשה יותר מאיראן של אתמול, וזו של אתמול חלשה מזו של שלשום. אז למה להפסיק כבר עכשיו? האם זו לא בדיוק הגישה שהביאה אותנו ל־7 באוקטובר? האם לא נשבענו ש"לעולם לא עוד"?
להבות עולות ממתקן אחסון נפט מדרום לבירה טהרן לאחר תקיפות במבצע "שאגת הארי" | צילום: AP/Vahid Salemi
אז כן, מלחמה היא לא תמיד עניין נוח, אבל מכיוון שאין לנו ברירה כדאי להפסיק להתפנק. אנחנו צריכים לחיות לפרק זמן מסוים בהשלמה עם חתונות שאי אפשר לקיים אותן ברוב עם, ועם לוויות שמתקיימות בנוכחות דלה של בני משפחה, ועם ריצה הלוך ושוב לממ"ד באמצע הלילה, ועם ילדים שסגורים בבית ולא לומדים. למה? כי יש משהו גדול בהרבה שאנחנו עסוקים בו עכשיו. אויב שמאיים להשמיד את כולנו – גברים ונשים, אוהדי איתמר בן־גביר ויאיר גולן, תומכי פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ושולליו - בנה במשך שנים מכונת מלחמה שייעודה לא להשאיר מאיתנו פירור, ואנחנו מתמקדים עכשיו בהשמדת החלומות שלו. נכון, זה מבאס שכמה ישראלים נתקעו ברומא למשך שבוע ושהילדים לומדים בזום, אבל מול הימים הגדולים שעוברים עלינו זה לא אמור לעניין יותר מדי. ובנסיבות הללו, הבכיינות שנשמעת מעל גלי האתר לא מדגדגת בשום מזג אוויר את המהלכים החשובים שאנחנו בעיצומם.
מלחמה דה־לוקס
יממה אחת בלבד עברה מרגע פתיחת המערכה עד שכמה מערוצי הטלוויזיה התחילו לתהות "מה אסטרטגיית היציאה". בהסכם אוסלו הבאנו ארצה ארגון טרור, והענקנו לו סל קליטה לפני שהמיזם כולו טבע בנהרות של דם. מישהו יודע מה הייתה אסטרטגיית היציאה שם? בהתנתקות ברחנו מגוש קטיף על סמך הבטחה שהמהלך יסייע לביטחוננו. מישהו זוכר מהאולפנים של אז דיונים על אסטרטגיית היציאה? כשנמלטנו מלבנון, שמאז הלכה והתעצמה עד שהתפוצצה לנו בפרצוף, התקשורת רקדה עם אהוד ברק על הכתפיים. הייתה לנסיגה ההיא אסטרטגיית יציאה, או שהשאלות האסטרטגיות הללו שמורות רק למקרים שבהם אנחנו מנסים לתקוף ולהכריע את האויב?
"מי הבטיח לנו שאחרי המתקפה שלנו המשטר האיראני ייפול", שבה וחוזרת השאלה. האמת, אף אחד. נכון, שום אדם הגיוני לא חשב שאחרי כמה ימי הפצצות אנשי משמרות המהפכה ייגשו לאפסנאות ויזדכו על הציוד, אבל כדי להיות ישרים חשוב לדעת שאין שום ערובה שזה יקרה גם בהמשך. למה כן יש ערובה? לכך שאיראן של אחרי המערכה הזו תהיה חלשה בהרבה מאיראן של לפני חודש. יודעים מה? נניח, רק לטובת הדיון, שבסוף הסיבוב הזה יתברר שהחלשנו את איראן "רק" ב־40 אחוז. אני סתם זורק מספר. לא שווה? הייתם מעדיפים לשבת בבית ולחכות? למה בדיוק? שהאיראנים יתעצמו? שהם ימשיכו להתחמש? שהם יירו ראשונים? מאיפה מגיעה הרטינה הבלתי פוסקת הזו, שיוצאת לדרך רגע אחרי שנפתח כל מהלך צבאי, בעזה, בלבנון, באיראן או בכל מקום אחר?
עוד כתבות בנושא
קשה לכם? תשאלו את עצמכם מה האלטרנטיבה. האם במקום לרוץ למקלט בשתיים בלילה אתם מעדיפים את איראן עם 60 אלף טילים בליסטיים ועם פצצה גרעינית? חוץ מזה, קחו עצה טובה: בכל פעם שיש לכם חשק לקטר על משהו, תחשבו על מה שמתרחש ברחובות טהרן המופצצים ותבינו איזה בני מזל אנחנו. יודעים מה? עזבו את טהרן. תראו מה קורה בלבנון בשבוע האחרון, כשהרשויות מדווחות שם על כאלף הרוגים מאש כוחותינו, וכשמיליון אזרחים מדלגים ממקום למקום לפי החליל של דובר צה"ל, בהתאם לתוכנית ההפצצות שלנו. אז על מה אתם מייללים? אנחנו במלחמה דה־לוקס. כשרואים את הקניונים המלאים, את בתי הקפה ההומים, את הכבישים העמוסים, את הרחובות השוקקים ואת תוכניות הריאליטי בטלוויזיה, קשה לזכור שמדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה עצימה רחבת היקף.
"אז מה? כל כמה שנים, ולפעמים גם פחות מזה, נצא לעוד מלחמה?". התשובה פשוטה: אם צריך, אז כן. אין ברירה. סבא של אשתי שעלה לארץ ישראל ב־1926, ועיבד את אדמתה עד יומו האחרון, נתן למדינה הזו בן שנפל במלחמת השחרור, נכד שנפל בשלום הגליל ונין שנפל בחרבות ברזל, וצאצאיו הרבים משרתים היום בכל מקום אפשרי בצה"ל. אין מה לעשות. מי שרוצה לקיים פה מדינה יהודית, צריך להילחם עליה.
אז מה עומד מאחרי החמיצות שעולה מחלק גדול מכלי התקשורת? הניסיון להעביר את המסר - לפעמים בטקסט, לפעמים בסאבטקסט – שמלחמות הן עניין רע, ושאי אפשר באמת לנצח. עדיף לוותר, עדיף לסגת, עדיף לחתום על הסכם עם כל מי שרק מוכן. וכן, יש גם הפוליטיקה הקטנה. איך תזהו אותה? תעברו על רשימת הקצינים הבכירים בדימוס שתמכו בסרבנות ערב המלחמה - נקרא להם, לענייננו, דן חלוץ את קומפני - ותראו אותם הראשונים לככב עכשיו בשידורי הטלוויזיה והרדיו כשהם מעקמים את האף נוכח המלחמה.
מִספרים וסיפורים
מנגינת ההחלשה הזו שנשמעת עכשיו ביחס לטהרן נשמעה שוב ושוב גם ביחס למערכה הקודמת. "אין סיבה לכבוש את הרצועה", "אין בשביל מה להיכנס לרפיח", "שום דבר לא קדוש בציר פילדלפי", "לא ברור למה צריך את ציר מורג", "זו תהיה טעות להיכנס ללבנון", "מבצע מרכבות גדעון יעלה מיליארדים", "אין תכלית למלחמה" ועוד ועוד. ספירת ימי הלחימה במבצע שאגת הארי, ממש כמו ספירת ימי הלחימה במלחמת חרבות ברזל, איננה עניין טכני. זו ספירה שמטרתה לסמן לכולנו "נו כבר, זה יותר מדי, בואו נחתור לסיום".
עוד כתבות בנושא
השבוע, כדי להבהיר איזה מהפך עברנו, הזכיר מישהו בטוויטר כיצד נראתה המדינה בעקבות חיסולו של אחד, בהא אבו־אל־עטא, איש הג'יהאד האסלאמי, בשנת 2019. כמה מבוהלים היינו בימים ההם מההחלטה לחסל מחבל אחד. פיקוד העורף הורה אז באופן מיידי על הפסקת הלימודים ועל השבתת מקומות העבודה מתל־אביב דרומה. משרד החינוך פתח חדרי מצב. תנועת הרכבות בין אשקלון לבאר־שבע הופסקה, ותחנות שדרות, נתיבות ואופקים נסגרו לשירות. מערכת הביטחון הודיעה על איסור עצירה בשולי הכביש במהלך נסיעה באזורי העוטף, ודובר צה"ל מיהר להרגיע ש"אנחנו לא חוזרים למדיניות הסיכולים הממוקדים" וש"מדובר באירוע נקודתי" בלבד. רוצים לראות את ההבדל הכי גדול בין אז להיום? ובכן, אז, מיד אחרי החיסול, עדכנה לשכת ראש הממשלה שהרמטכ"ל וראש השב"כ המליצו על ביצוע הפעולה, וזו הובאה בפני הקבינט המדיני־ביטחוני שאישר אותה. שלשום הודיע שר הביטחון שצה"ל הוסמך לחסל באיראן כל בכיר שהוא מזהה, בלי להרים טלפון לדרג המדיני ובלי לבקש אישור מוקדם. כל הסיפור על רגל אחת.
וכמו הקיטורים על החזית האיראנית, כך אלה שמול החזית הלבנונית. "לא הבטחתם שנתנו מכה ניצחת לחיזבאללה בסיבוב הקודם? אם כך, איך הם יורים עלינו עכשיו?". תגידו, אתם רציניים? זוכרים שעד לפני שנתיים וחצי חששנו שכוח רדואן יפלוש באלפיו לשטחנו ויכבוש את יישובי גבול הצפון? איפה כוח רדואן היום, ואיפה יישובי הצפון? זוכרים כיצד במשך שנים למדנו שחיזבאללה מתכונן ליום פקודה עם מאה ומשהו אלף קנים שמכוונים אלינו, ושברגע שתיפתח חזית בין ישראל לאיראן, הוא יקריס בניינים בתל־אביב בזה אחר זה? מה קרה לכל הסיפורים האלה? הם נעלמו. כי חיזבאללה של היום הוא לא חיזבאללה של לפני המבצע הקודם. אז כן, הוא עדיין יכול לירות, ומי שחשב שנצליח להעלים את הפעיל האחרון התבדה. אבל איך אפשר בכלל להשוות בין זה ובין הארגון שהיה פה ערב 7 באוקטובר?
אתם מקטרים על הכמות הקטנה – כן, קטנה – של הרקטות שארגון הטרור הלבנוני יורה עלינו? תבדקו אם לא הפגנתם במקרה בכיכר החטופים לפני שנתיים, כשעלתה משם הקריאה לממשלת ישראל להפסיק את המלחמה תמורת עסקה "עכשיו". כי הפסקת המלחמה אז, משמעותה הייתה הקפאת המצב בלבנון, והשארת חיזבאללה כפי שהוא. עם נסראללה, עם עשרות אלפי רקטות, ועם כוח רדואן על גדרות זרעית ושתולה. אם היינו עוצרים בתנאים ההם, לא היינו יכולים לתקוף את איראן - לא בעם כלביא ולא בשאגת הארי - בלי לחטוף מטחי ענק בלתי נגמרים של טילים בכל רחבי המדינה. גם את זה כדאי לזכור.
עוד כתבות בנושא
