"לבעלי ולי יש הסכם", מתארת מ', אשתו של סגן־אלוף ר', טייס קרב שמשתתף בימים אלה בתקיפות חיל האוויר באיראן. "בכל פעם כשהוא מסיים עוד גיחה, אני מקבלת ממנו אימוג'י של מטוס שנחת. כשאני לא שומעת ממנו כמה שעות ויודעת שהוא בשמיים אני נכנסת למצב של דריכות, אבל מכוונת מחשבה חיובית גם מול הילדים שהכול ייגמר בקרוב. הוא מספר שאיראן היא מדינה יפהפייה, ולפעמים כותב לי 'חזרתי מעוד לקוח מרוצה'. יום אחד הוא כתב: 'נחַתי מטהרן'. שאלתי אם הוא הביא לי שטיח פרסי, אבל מה שחשוב זה שהוא הביא את עצמו".
סא"ל ז' הספיק אפילו לעשות גיחה קצרה הביתה ולמצוא את עצמו מהצד השני - עם משפחתו בממ"ד בזמן אזעקה - עקב שיגורי טילים מאיראן. "הוא נחת מאיראן בארבע וחצי לפנות בוקר, נכנס לאוטו, הגיע הביתה בשש ומיד הלך לישון", מתארת מ'. "אחד הילדים שלנו שמע אותו נכנס, ומיד רץ אליו והתכרבל איתו במיטה".
"היכולת הזו, רגע אחד להיות בשמי איראן בפעולה מבצעית ושעה אחר כך לתת קפיצה הביתה, היא לא תמיד קלה או בריאה, לא לטייס ולא לבני המשפחה", משתפת נ', אשתו של סא"ל ה', נווט בשירות קבע באחד מבסיסי הדרום. "קשה מאוד להכיל את הפער הזה. לפעמים אחרי שהוא מגיע והולך שוב כל כך מהר, הילדים רק יותר מתגעגעים. אנחנו מנסים להוציא מהביקורים הקצרים האלה את המיטב".
מטוס של חיל האוויר בדרך לתקיפה, השבוע | צילום: דובר צה"ל
"להתחתן עם טייס או נווט זה כמו להתחתן עם הצבא", אומרת ע', רעייתו של הנווט סא"ל ש'. "לא מעניין את המדינה אם יש לך תינוק אחד בבטן ותינוק אחד על המותן. טלפון אחד ובעלך מיד נוסע לטייסת, נכנס לזון שבו הוא זוכר מספרים של איך הוא נכנס לאיראן ואיך הוא יוצא, ואת יודעת שאת לא יכולה להציק לו עם דברים אחרים.
"כל המראה וכל נחיתה מפחידות אותי. אני רואה על הילדים שכשאבא לא פה הם אוספים את עצמם, הם למדו להבין את המצב. בני הזוג שלנו התכוננו לתקיפה באיראן כל החיים, מאז שאנחנו מכירות אותם, ועכשיו הגיע ה'מאני טיים'. ולמרות ההכנה הארוכה שעברו, זה לא מוריד בכלום מהלחץ שלנו. להפך, אולי זה אפילו יותר מלחיץ. אנחנו כמשפחה מרגישים שזו זכות גדולה, ומודות להורים שלהם שגידלו אנשים כאלה. בהזדמנות זו אני רוצה גם להגיד תודה לאנשי המושב שלנו שהכינו משלוחי מנות לטייסת, כדי לתמוך גם בהם".
ל', הנשואה לנווט סא"ל י', מספרת: "בעלי ואני תמיד צוחקים על זה שאין בי פחד, אני אחת כזו שלא רואה סיכונים. זה שמדובר על תקיפה באיראן הפגיש אותי קצת יותר עם הפחד, אבל אני עסוקה כל הזמן בילדים שלי שהם קטנים מאוד, ואני גם בהיריון מתקדם, אז משתדלת להתנתק כמה שאפשר. אני גם לא צורכת תקשורת ולא מחוברת לפושים של הודעות. הפעילות עם הילדים היא השפיות שלי בתקופה הזאת".
שיחת עיבוד
הריאיון נערך בזום בשל אילוצי לו"ז ומרחק; המרואיינות מתגוררות באזורים שונים ברחבי הארץ, ואינן ששות לנוע בדרכים עם ילדים צעירים. כולן מטפחות גם קריירה משמעותית במקביל לאחריות בלעדית על הבית, שגברה מאז 7 באוקטובר, וביתר שאת מאז התקיפות באיראן. לחלקן היכרות קודמת, והכינוס המקוון הזה מאפשר להן לעצור לרגע את המרוץ ולהיות חלק משיחת עיבוד עם נשים אחרות שעוברות חוויה זהה: חיים של שותפות־סוד מתמדת בימים מתוחים וגורליים במיוחד.
נדמה שקולם של בני משפחות הטייסים כמעט לא נשמע בשנתיים וחצי האחרונות מאז החלה המלחמה. זאת אף שיקיריהם נמצאים רוב הזמן בטייסת, לקראת תקיפה נוספת באחת החזיתות או אחריה. בזמן שבת או בן הזוג החליפו חיתולים או הכניסו את הילדים לשיעורים בזום, הטייס של הבית הטיל חימושים שבכוחם לחדור בונקרים תת־קרקעיים וחיסל מן האוויר את בכירי איראן, חיזבאללה וחמאס. אגב, לא תמיד מדובר בהכרח ב"נשות הטייסים"; מאז בג"ץ אליס מילר יש גם כמה טייסות קרב, ובעיקר נווטות בחיל האוויר. חלקן שותפות במערכה באיראן, בעוד בן הזוג ממתין להן בבית.
תוך כדי הריאיון מתקבלות הודעות על תקיפה נוספת באיראן; מדי פעם חלקן עוזבות את המסך, בעקבות אזעקה. רק אצל נ' (39), אם לחמישה ילדים המתגוררת ביישוב בדרום, אין כמעט אזעקות. כמנהלת מרכז טיפולי היא נחשבת לעובדת חיונית, והדבר מקל עליה. היא משוחחת איתנו ממשרדה, בשעה שילדיה הצעירים משחקים בשמרטפייה שאורגנה במקום העבודה שלה, ושניים מילדיה הגדולים נמצאים בבית.
מ' ובן זוגה סא"ל ז', טייס קרב במילואים בבסיס רמת־דוד, בני 52, מתגוררים במושב בשרון ולהם שלושה ילדים: בת 11 ותאומים בני 9. למ' גם שני בנים בוגרים יותר מנישואיה הראשונים, שהצעיר בהם, בן 19, משרת ביחידת יהל"ם. היא מעצבת תכשיטים ומשרתת כקצינת נפגעים במילואים. ר' הוא טייס ותיק במיוחד בטייסת. "חברות שלי כל הזמן אומרות לי 'די, תגידי לו שיפרוש, הוא כבר לא חייב לסכן את עצמו', אבל אני יודעת שאין על מה לדבר. כל חייו הכשירו אותו ליום הזה של לתקוף באיראן, והוא רוצה לתרום כמה שהוא יכול", אומרת מ'.
סא"ל ש', נווט במילואים, משרת גם הוא כאיש מילואים בטייסת ברמת־דוד. הוא ורעייתו ע' מתגוררים במושב בצפון, והם הורים לארבעה ילדים; הבכור כמעט בן 16, הצעירה בת 5 וחצי. ע' היא מטפלת אלטרנטיבית, ובמסגרת עבודתה בעמותה למען נפגעי המלחמה היא מטפלת באנשי מילואים, בחטופים ששבו ובבני משפחותיהם.
ואילו סא"ל י' (39), נווט בשירות קבע, ורעייתו ל' מתגוררים בדרום הארץ. הם הורים לילדים צעירים, שהבכור שבהם בן 6 והצעיר בן שנתיים. ל' לומדת הומאופתיה ועובדת כדולה, והיא צפויה כאמור ללדת בקרוב את ילדתם הרביעית. "אני חילונית במקור ובעלי מבית דתי", היא מספרת. "התגלגלנו לזוגיות מעורבת, וכך אנחנו מגדלים את הילדים".
בני הזוג שלהן השתתפו בתקיפות באיראן גם במסגרת מבצע עם כלביא ביוני האחרון, שנמשך 12 ימים. "מבצע עם כלביא תפס את בעלי בחו"ל במסגרת קורס של העבודה שלו", מספרת מ'. "לקח כמה ימים עד שהוא הצליח לחזור לארץ. הוא חולץ מחו"ל במטוס של חיל האוויר, והצטרף למבצע לאחר שלושה ימי לחימה. בשבילי זה היה קצת מרגיע, כי ידעתי כבר שהטייסים עושים את עבודתם וחוזרים בשלום לבסיסם.
סא"ל ה', בעלה של נ', קורא מגילת אסתר בפורים בין הגיחות לאיראן | צילום: דובר צה"ל
"כשהתחילה המתקפה הנוכחית עברתי כמה ימים קשים מאוד של מתח וחרדה שאף פעם לא חוויתי כמוה", מוסיפה מ'. "אולי הרגשתי כך גם בגלל שאני קצינת נפגעים כיום, ונמצאת כל הזמן בהתבוננות קרובה במשפחות שכולות, כולל ליווי של אלמנות עם ילדים בגיל של הילדים שלי. לפעמים הכול מתערבב".
שותפות סוד
הן ידעו שמועד התקיפה החוזרת באיראן הולך ומתקרב, אבל גם בני הזוג שלהן לא ידעו לומר מתי בדיוק זה יקרה. כשכבר היה ברור שמדובר בעניין של ימים, אפילו שעות, המתח בבית הלך וגבר. ע': "הוא כל הזמן בא והלך, והיה ברור שיש פתאום יותר הכנות. אחרי שבוע הוא הגיע לעשות כביסה כי לא היו לו תחתונים, גופיות וסרבל נקי. הוא נשאר בבית עד שהמייבש סיים לעבוד, ואז 'טס' בחזרה. מאז הוא הגיע שוב לעוד שעה הביתה, וזהו, ככה עד עכשיו".
"ביום שישי האחרון שלפני המתקפה עוד חיכיתי שהוא יגיע פתאום לארוחת ערב", משתפת מ'. "חשבתי שאולי זו שוב הכנה לקראת משהו שלא יקרה. קשה לנו מאוד להיות חשופות לדברים בלי שאנחנו יכולות לשתף בזה את הסביבה הקרובה שלנו. כל הזמן קיבלתי הודעות ששואלות אם הוא בבית או לא, כי אנשים רואים בנו צינור ידע והם לחוצים. ידעתי שאני לא יכולה לשתף אפילו את החברות הטובות שלי. אם כל אחד יגיד רק לעוד מישהו אחד, זה עלול לסכן את החיים של הטייסים. ממש נקרעתי בתוכי עם הלחץ של להחזיק הכול בבטן לבד ולהדוף בצורה נעימה את כל מי ששואל, אפילו לשקר. לפעמים כתבתי לאנשים 'כן, הוא בבית', כשהוא לא היה בבית".
נ': "ראיתי אנשים שבאו להסתכל בחניה של הבית שלנו, לראות אם הרכב שלו נמצא או לא. השבועות שלפני המתקפה היו לי קשים יותר, כי זה להחזיק דריכות גבוהה מאוד, והרבה שיחות שלנו איך זה יהיה ומה יהיה. מאז שהתחיל המבצע זה לא שאין מתח, אבל יש יותר תחושה של גאווה, של מסוגלוּת. אני מאוד שמחה בשבילו שאחרי היערכות כל כך ארוכה זה קורה, וזה קורה טוב".
נ' מספרת על שיחות כבדות־ראש שניהלה עם בעלה ערב התקיפה באיראן. "היה לו מאוד חשוב שנוכל לדבר בפתיחות על מה שעלול לקרות כדי שהוא יוכל להגיד מה עקרוני לו, ואיך הוא היה רוצה שנתנהל בכל מיני סיטואציות. דיברנו על שבי, על היעדרות ועל מוות חלילה. יש משהו בזוגיות שלנו שאנחנו יכולים לדבר על הכול, ואני גם חושבת שזה הוריד ממנו איזשהו משא ואִפשר לו לצאת למשימה, להיות חד ולדעת שכל הדברים האלה מופקדים אצלי".
עד כמה הילדים שלכם יודעים מה קורה כרגע עם אבא שלהם?
ל': "עד השנה, הילדים שלי, כצעירים ממש, לא היו חשופים יותר מדי, אבל הבכור שלי עלה לכיתה א' והוא שומע כל מיני דברים בבית הספר. בגלל שיש יותר אזעקות, הוא גם שואל יותר שאלות. הוא שאל למשל אם גם אבא נכנס לממ"ד, ובזמן של עם כלביא הוא שאל 'מה נעשה אם לא יהיה לנו את האבא הזה יותר כי הוא לא יחזור'. זו הייתה השאלה הכי מטלטלת שחוויתי בימי חיי".
ע': "לפני כמה ימים שכן עצר את הבן הגדול שלי ואמר לו 'נו, אתה גאה באבא? אתה לא מפחד?' לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ככל שהזמן עובר אני מבינה שהבן שלי מתחיל לקלוט מה יכול לקרות, ושזה גם עלול חלילה להיגמר לא טוב".
הטייסים המשתתפים במבצע "שאגת הארי" מבַצעים לא אחת כמה תקיפות בזו אחר זו, ונדרשים לרמת ערנות גבוהה במיוחד. בתקשורת פורסם כי הם נעזרים בכדורי מרץ בשם מודפיניל, כדי להישאר במצב דרוך וערני לאורך שעות התקיפה המרובות. חלק מהמרואיינות מודות שלא היו מודעות לכך. "את מחדשת לי, שיביאו כדורים כאלה גם לפה בבקשה", אומרת ע' בחיוך, ול' מוסיפה: "כשראיתי את זה בתקשורת זה הפתיע אותי, וכששאלתי הבנתי שלא כולם לוקחים, רק מי שרוצה ומרגיש צורך".
מ': "אני אומרת לבעלי 'שנים שאתה סאחי ולא מוכן לגעת בשום תרופה, שלא לדבר על חומרים משַני־תודעה, והנה בשביל המדינה פתאום הכול לגיטימי?' הבנתי שזה ממש חיוני להם ושזה היה חשוב במיוחד בהתחלה, כשהם היו חייבים לשמור על ערנות מסביב לשעון. אנחנו מקבלות את העובדה הזו כחלק מהצורך במקצוע שלהם".
וכשהם באים הביתה, הם עם שאריות מרץ שמקשות עליהם להירדם?
נ': "אני לא יודעת אם בעלי לקח כדורים כאלה, לא הספקתי לשאול אותו. עוד לא הייתה סיטואציה שהוא בא הביתה לנוח, הוא הגיע רק לשלוש שעות. בכל מקרה מאוד מאתגר לדעת ברגע אחד להוריד את האדרנלין ולהצליח להירדם בכל מיני שעות ביום, לפני הגיחה הבאה".
ומה עוזר לכן להירגע?
נ': "בימים הראשונים זה באמת היה לקבל את ההודעה שלו 'נחַתי'. בהתחלה ממש הייתי על הלו"ז שלו, אבל יום אחד עברו יותר מדי שעות והוא לא עדכן שהוא נחת, ודאגתי מאוד. רק בהמשך הבנתי שהיה עיכוב בהמראה ולא התאפשר לו לעדכן אותי כי הוא כבר ישב במטוס. מאז אני מעדיפה לא לדעת כשהוא ממריא. כשהוא יכול, הוא כותב לי מדי פעם שהוא בסדר".
הבטן הרכה
הן מספרות כיצד ב־7 באוקטובר בני הזוג שלהן לבשו סרבלים והתייצבו בטייסות. בנה הבכור של מ', שהוא שגם הוא לחם ביהל"ם, הוקפץ לקיבוץ בארי. "בשעה שבע בערב קיבלתי הודעה שהבן שלי נפצע", היא משחזרת בקול רועד. "הוא חטף בגב צרור של קלאץ'. בעלי היה בגיחות, בזמן שאני הייתי עם הבן שלי בבית החולים, ושאר הילדים היו אצל סבא וסבתא. היום הוא בסדר, אבל זו הייתה תקופה קשה ומורכבת במיוחד".
עוד כתבות בנושא
ערב מתקפת הפתע של חמאס התמודדה מדינת ישראל עם קרע חברתי עמוק בעקבות הוויכוח סביב הרפורמה המשפטית שקידמה הממשלה. המחאה חלחלה ליחידות צה"ל, ובין המוחים בלטו טייסים ותיקים שהצהירו כי לא יתייצבו לשירות אם הרפורמה תקודם, צעד שרבים ראו בו גילוי סרבנות. ברגע האמת כל הטייסים התייצבו בטייסות, אך המשקעים בהקשר הזה טרם התמוססו.
"הדבר הזה פגש אותנו בבטן הרכה", מודה נ', המשתייכת לציונות הדתית. "הייתה תחושה שהרֵעוּת עלולה להיפגע ואפילו כבר נפגעה. בסוף הם צוות, וכשמישהו אמר שהוא לא יבוא להילחם זה גרם לתחושות קשות מאוד בטייסת. זו הייתה תקופה נוראית, סוערת וכואבת, ואני מאוד מקווה שלמדנו כחברה את הלקח ושזה לא יחזור לשם לעולם".
מ': "בעלי היה אז בדיוק בתקופה שהוא לא טס כי הוא היה חלק מהמחאה, אבל ב־7 באוקטובר, בשנייה שהבנו מה קורה, הוא עלה על סרבל ורץ לטייסת, ושם העלו אותו על טיסת ריענון כי זה היה אחרי כחודשיים שבהם הוא לא התאמן. הייתי גאה בו כי הוא נלחם בשביל עתיד המדינה הזאת, וכל הזמן היה ברור שברגע שתהיה איזושהי קריאה לדגל, הוא מיד יתייצב, וכך היה", וע' מוסיפה: "המדינה היתה אז מחוץ למסילה. גם מי שבחר לסרב מסכן היום את החיים בשביל להגן על תושבי ישראל".
בעקבות הכאוס ששרר בשעות הראשונות של מתקפת הפתע, חיל האוויר ספג ביקורת קשה על כך שלא הצליח לתת מענה הגנתי ביישובי העוטף. ע': "כולם התייצבו מיד בטייסות, אבל נראה לי שמשם פשוט לא הייתה היערכות נכונה. מה שקרה בשטח לא מספיק זרם אליהם. הם עלו ועשו את מה שהם עושים תמיד – ללכת להפציץ בעזה ובלבנון. כיום הם רואים במה שקורה באיראן הזדמנות היסטורית לשנות את המציאות הביטחונית שלנו".
"אין חולק על זה שחיל האוויר לא היה מספיק רלוונטי בשעות הראשונות של 7 באוקטובר", אומרת נ'. "ה' נסע תחת טילים כדי להגיע מהר לטייסת, וכמוהו כולם, אבל חיל האוויר לא נערך בכלל לאירוע כזה, אז הוא גם לא תפקד כמו שצריך. מה שקורה עכשיו בשמי איראן הוא תמונת מראה. האיום לכאורה יותר קשה, אבל כזה שהתכוננו אליו עשרים שנה, לעומת איום שלא התכוננו אליו, בטח לא בהיקפים האלה, ולכן גם המענה היה מאוד לא מספק".
נראים חזקים
לא אחת הן נתקלות באמירות על כך שלהן אין מה לדאוג, שהרי הטייסים נלחמים מלמעלה ומוגנים יותר מחייל חי"ר שנלחם בשטח. ע': "מישהי אמרה לי 'את לא צריכה לדאוג, זה לא שהוא רואה להם את הלבן בעיניים'. זה נכון, אבל זה קצת עצבן אותי. הסכנה לא לחזור משם, שלא נדע, בהחלט קיימת, אבל אני משתדלת לא לחשוב על הדברים האלה".
"בסופו של דבר", מחדדת נ', "בני הזוג של השכנות ושל הגיסות שלי נמצאים כבר בסבב שביעי או שמיני של מילואים בעזה, בלבנון ובסוריה. הן מחזיקות קושי שהוא לפעמים יותר מורכב מהקושי שלנו. בעיניי יותר קל לטוס לאיראן ולעשות משהו היסטורי, מאשר לצאת לעוד סבב בעזה. מדינת ישראל צריכה לא פחות גם את ההחזקה היומיומית והשוחקת הזו בגבולות".
לתחושתן, צה"ל לא מעניק לטייסים ולבני משפחותיהם מעטפת רגשית מספקת. נ': "בחילות הירוקים, ימי עיבוד אחרי סבב לחימה הם דבר שנכנס לתוך השגרה. בחיל האוויר זה פחות קורה, ואם קורה זה בעיקר ביוזמת הטייסים או ביוזמתנו, עבור בני המשפחה. התחושה היא שבקושי יש התייחסות להיבטים מנטליים. אולי גם המערכת מספרת לעצמה שטייסים תוקפים מרחוק ושזה לא כמו חיילים שנלחמים בעזה, בלבנון או בסוריה. לי ברור שגם הטייסים זקוקים לעיבוד הזה. הלוואי שזה ישתנה אחרי המערכה הזאת".
עוד כתבות בנושא
ל': "הרבה פעמים אני שואלת את י' איך ייתכן שאחרי הסבב הקודם באיראן לא כינסו אותם עם גורמי טיפול כדי לדבר על הדברים ולעבד את מה שחוו. הם נראים כאלה חזקים ושהכול עובר לידם, אבל זה לא באמת. קודם כול חשוב שיעשו להם שיחות, ורק אחר כך לנו".
הן גאות בכך שבני זוגן נלחמים בשיתוף פעולה עם טייסים אמריקנים ורואות בכך דבר מרגש והיסטורי. "ממה שאני שומעת ומבינה מדובר ממש בלחימה כתף אל כתף, וזה מדהים", אומרת נ'. לצד זאת, הן נחרדו מהפרסומים בראשית המבצע על שלושה מטוסי F15E אמריקניים שהופלו בכוויית עקב טעות. מ': "ממש החסרתי פעימה כששמעתי את זה. זה גרם לי לחשוב שדברים כאלה באמת עלולים לקרות, ושזה לא דמיוני. כשדיברתי על זה עם ר' בטלפון הוא אמר לי 'סַפרי לי על זה, אני חי עם המחשבות האלה כל הזמן, זה חלק מהמקצוע".+
הן מדמיינות חופשה משפחתית ארוכה אחרי שהכול ייגמר, אבל יסתפקו גם בשגרה מבורכת שבה הן לא היחידות שמפנות מדיח. "אני ממש מחכה לו ללידה, אני יודעת שהוא יהיה איתי", אומרת ל'. "מי שמכיר אותו יודע שהוא האדם הנכון בזמן הנכון. כבר כמעט שבועיים אנחנו לא בבית - התקרבנו לטייסת כדי להיות במרחק סביר ממנו. כל מה שקורה גרם לי להעריך את הרגעים הקטנים של השפיות – לראות אותו מקריא סיפור לילדים, משכיב אותם לישון. זה מחזיר אותי לחיים הפשוטים, ויש בזה משהו מקרקע".