האקדמיה ללשון צבאית העניקה למטוס החמקן F35I את הכינוי העברי אדיר. זה היה כבר לפני עשרה חורפים. השבוע, בבסיס הבית שלו, נבטים, חשבתי שהולם אותו יותר הכינוי אציל. כשהוא גולש במתינות לנחיתה אפשר לשכוח לרגע שמדובר במכונת מלחמה אימתנית. המנוע רועש פחות ממטוסי הקרב המיתולוגיים של צה"ל, מיראז' ופנטום, כמעט ערב לאוזן. בדת"ק, הדיר התת־קרקעי שבו הוא נח קצרות בין גיחה לגיחה, כולו ענווה ועדנה.

צבעו אפור, ממדיו קצרים בכמה מטרים מאלה של אחיו הקשיש F15. שתי כנפיו האחוריות מלוכסנות, מזכירות חרגול מלכותי. תא הטייס קטן, לא בדיוק מקום להתמתח בו כדבעי בטיסה ממושכת. היא עשויה לארוך בין שלוש לשש שעות, תלוי היכן תוקפים – במערב איראן או במזרחה. רק הטילים המוכמנים בבטנו הפעורה זמנית, לקראת משימה נוספת, אולי הפעם בלבנון, מסגירים את ייעודו הלוחמני. הם דקיקים למראה, אך כל אחד מהם שוקל טון. בתוך שעות אחדות יתבקעו הרחק מכאן. אי־שם במחנה מטכ"ל יימתח קו על עוד שורה בטבלת היעדים הארוכה של כוחותינו במלחמה הזו. בוצע.  

מתחם הדת"קים של טייסת 140, נשר הזהב, נקי כמו אולם מבואה של מלון פאר בערב פסח. אין בו זכר לאבק מהסופה האביבית בשבת, ודאי לא לנזקי הטילים הבליסטיים שפגעו קלות בבסיס ב־2024. שום בורג לא נשכח על הרצפה. היא חפה מכתמי שמן. הצוות הטכני נקבץ לכבודנו למרגלות המטוס שאינו יכול בלעדיהם. כולם חייכנים, אפופי גאווה מקצועית, מהמוצדקות בתולדות ישראל. הקצין א' מספר בשמם: "לא משנה כמה דברים עשית עד היום, פתאום נופל לך אסימון מה אנשים עושים פה. אף אחד לא יוצא הביתה וגם לא מבקש לצאת, כי מבינים שזהו אירוע היסטורי. כל הזמן מטוסים נוחתים ועולים".

לחיל האוויר, זה לא סוד, יש כבר 48 מטוסים חמקנים. בעתיד הלא כל־כך רחוק צפויים להגיע עוד 27. תקציב המדינה יממן, בית הספר לטיסה של חיל האוויר יספק את כוח האדם. עם תחילת המלחמה פורסם שטייסי החיל יצאו לשתיים־שלוש גיחות הפצצה ביממה, לפעמים אחרי נטילת תרופות ערנות, כך שלא קשה לשער את סדר הגודל העכשווי של מצבת כוח האדם ליד הגאי האדיר. הם אינם הלוחמים היחידים שטסים עכשיו מדי יום לאיראן, יש גם טייסי F15 ו־F16, ועדיין זו חבורה קטנה הנושאת במאמץ סיכון עילאי למען שלום ישראל. סיכון וסיכול.

למנהיגי איראן, אלה שעוד נותרו בחיים, נותר רק להצטער על ההחלטה להשקיע עשרות שנים בתעשיית גרעין ובליסטיקה במקום בבניית חיל אוויר קטן וחכם. לנו מותר לשמוח שחיל האוויר שלנו שרד את מלחמות היהודים לפני המלחמה. ב־7 באוקטובר 23' הוא לא היה במיטבו, אבל ב־28 בפברואר 26' הצליח להדהים שוב את האויב, ולמען האמת גם את עם ישראל. הילת המצוינות, שנקשרה סביבו עוד בששת הימים, הצטללה מחדש. 

מיד עם פרוץ המלחמה התנפלו הטייסים על תשתיות הטילים הבליסטיים במזרח, טק"ק. הן עמדו במוקד המאמץ הלכתחילאי של צה"ל, ראשית חוכמה, כדי למנוע מטהרן יכולת תגובה משמעותית למתקפה הישראלית. כידוע, גם הצמרת האיראנית חוסלה ברובה באותה הזדמנות מבצעית. בכירים אחדים שרדו, אך חוסלו השבוע. זרוענו הארוכה נחתה עליהם משמיים, כשהיא מצוידת ברשימת הכתובות העדכנית להפליא שמזרימים לה אמ"ן והמוסד.

אגב, רוב הטייסים שנטלו חלק בתקיפה הראשונה הוכנסו בסוד המבצע פחות מיממה לפני שעת השי"ן. לא כולם ידעו היכן יפגעו הטילים שלהם, למשל אלה שחיסלו את חמינאי. סודות מהסוג הזה נחשפים לפעמים רק אחרי הנחיתה בארץ. העובדה שהאיראנים הופתעו למרות כל ההכנות הגלויות פה למלחמה, מעידה שבחיל האוויר יודעים גם לשמור על חשאיות, לא רק להפציץ בדייקנות מעבר לפרת ולחידקל. כשמטוסי האדיר המריאו מכאן בשבת זכור בסביבות שש בבוקר, לפי הנחיית הדרג המדיני, היה אפשר לטעות ולחשוב שהם בדרך לעוד הפצצה שגרתית בלבנון. אני מודה שזה מה שאני חשבתי כששמעתי את נהם המטוסים, שעה ארוכה לפני האזעקה. 

"כאשר משמרות המהפכה מסתכלים למעלה הם רואים שני דברים: כוכבים ופסים, ומגן דוד", התפעם שר ההגנה האמריקני לפני שבוע. בטייסת נשר הזהב ראינו השבוע את המגן דוד בלבד, ליד המספר הסידורי של המטוס, אבל גם בה עוברים לפעמים לאנגלית, למשל כדי לתקשר עם המטוסים המתדלקים מאמריקה. אפשר להניח ששני הצדדים חולקים בזמן אמת את המודיעין שהאדירים הישראליים אוגרים באוויר. זוהי אחת הסגולות הייחודיות של המטוס הזה, לאו דווקא יכולתו להפיל מטוס צבאי איראני מיושן לפני שבועיים.  

כיצד נראית טהרן מהאוויר אחרי יותר משבועיים של מלחמה, שאלנו בנבטים אחד שראה. היא עיר גדולה מאוד, נענינו, רובה הגדול עומד על תילו, אבל יש בה בהחלט אזורי חורבן. אזרחי איראן יכולים לראות אותם מגובה פני האדמה, ולהתרשם עמוקות.  

ובינתיים בעורף

בדקתי: בתא הטייס של האדיר אין אפשרות לשמוע רדיו, אפילו לא גלגלצ, ומוטב כך. צריכת התקשורת המשודרת בישראל יכולה לעשות רק רע לטייסים ולכל שאר הלוחמים. בדרך לנבטים שמעתי פרשן ותיק ברשת ב' קובע ש"זה נראה כמו מבוי סתום". כלומר, המלחמה. ביום שלישי, שעה קלה בלבד אחרי בשורת חיסולו של עלי לריג'אני, נאמר באותה רשת ציבורית, בנימת האנחה המסורתית השמורה שם למלחמות ישראל, ש"זה האיש שהיה צריך להיות מחוסל, אבל לאן זה לוקח אותנו?"

ובכן, חיסול לריג'אני ודאי לוקח אותנו למקום טוב. כשיש לך אויב מר ומטורף כמו איראן, הדרך היחידה להביס אותו היא להכות בו ממושכות, עד רדתו. זה מה שבעלות הברית עשו לנאצים, זה מה שארצות הברית לא עשתה בעוד מועד לצפון קוריאה של שושלת קים, אך מתאמצת לעשות עכשיו יחד עם ישראל, כי אם לא עכשיו, אימתי? כשלטהרן תהיה פצצה אטומית ורבבת טילים בליסטיים? כאשר במקום טראמפ שוב יישב בבית הלבן דמוקרט נוסח ברק אובמה?       

החל מהשבוע השני למלחמה רוב התקשורת הממוסדת פה מתמסרת לנרטיב המייאש, כאילו דווקא איראן מנצחת. לריג'אני נראה צועד חופשי ומאושר בחוצות טהרן במסגרת חגיגות יום ירושלים האיראני, ואצלנו מיד תיארו את זה כסוג של מצעד ניצחון. "המצעד בטהרן ממחיש ביטחון גובר של הדיקטטורה האסלאמית", הוסבר לנו. זהו פירוש אווילי של האירועים, ולא רק מפני שהאיש התבקש בינתיים לישיבה של מעלה. המצעד בטהרן נועד לצורכי ההסברה הנואשים של משטר האייתוללות, שכמעט כל מזימותיו המוקדמות השתבשו. הוא חסר אונים לחלוטין מול הנחישות של טראמפ ונתניהו, ולכל היותר מסוגל עדיין לכמה תעלולים פסיכולוגיים, אשר נועדו לגרום ליהודים ולאמריקנים להרפות ממנו. הוא רוצה שהמלחמה תיפסק, ולפיכך זו סיבה טובה מאוד להמשיך בה.  

בחיל האוויר משוכנעים שככל שהמלחמה נמשכת, איראן נחלשת. גם השבוע הטילים היו ליבת העיסוק של טייסינו וכטמ"מינו. יש תוכנית, יש מאגר מטרות, וצריך עוד כמה שבועות. אף פעם לא נגיע למאה אחוזי השמדה, אך לא רחוק משם. הרעיון המבצעי היסודי אומר שאפילו אם משטר האייתוללות ישרוד איכשהו, הוא יזדקק לשנים לצורך שיקום אמצעי הלחימה שלו. כבר עתה הוא נזקק לאלתורים כדי להמשיך לשגר הנה טילים בודדים מדי יממה ולהטריד אותנו כמידת יכולתו, אבל היכולת הזו הולכת ומתכרסמת. מבצע עם כלביא שיבש את התכוניות השטניות שלו, המלחמה הנוכחית נועדה לפצוע אותו קשות. אם היא לא תסתיים בטרם עת, כמו מלחמות עבר אחדות, גם משך הטיפול בבעיית חיזבאללה יתקצר מאוד, אולי אפילו בלי צורך לכבוש את חצי לבנון.