נפתח במובן מאליו: מלחמה זה רע. נהרגים בה, נפצעים בה, מאבדים בה. מלחמה היא חרדה ומבטים מבוהלים על הילדים ושאלות קיומיות. מלחמה מלחיצה ומרעידה את האדמה ומביאה בכי וכעס וטיל עצום על השגרה שלך ומשברים בזוגיות וריבים מיותרים. מלחמה זה פויה, ואיכסה וטפי וגועל נפש ואין לי כוח וכל מה שרע בעולם הזה. אבל מלחמה היא גם עניין נחוץ. יש מלחמות שעשו יותר שלום בעולם מהרבה הסכמי שלום שאני מכיר.

נמשיך במה שאמור להיות מובן מאליו: מלחמת ישראל־ארה"ב נגד איראן היא מהחשובות במלחמות ישראל. בגלל הברית המשותפת עם ארה"ב, בגלל המטרה המוצהרת של הסרת איום גרעיני והמטרה המוצהרת למחצה להעיף את המשוגעים האלה מהשלטון, ובגלל העובדה שהיא יכולה להשפיע רבות על החיים שלנו, ושל ילדינו ונכדינו.

המובן מאליו השלישי בטור הזה: המלחמה הזאת חושפת רמות פינוק שלא נחשפנו אליהן מעולם. אני לא מדבר על משפחה עם ארבעה ילדים שצריכה לרדת למקלט בלילה ולחלוק חלל עם זוג סטלנים, שלוש פקאצות בפיג'מות נמר ששוכרות דירה יחד, וסבא שנרדם וצריך להעיר אותו במשך עשר דקות עד שהוא מואיל בטובו לחזור הביתה. הם מסכנים. אבל באולפני הטלוויזיה אנו חוזים ברמות פינוק שהיו יכולות לפרנס יפה מלא אנשים שמתפרנסים מפינוקים. סליחה, לא הייתה לי מטאפורה.

ימים של שקט

מצעד הפינוקים נפתח באמירה שמייצגת את דוקטרינת ישראל זיו של העולם ותוהה, ארבע דקות אחרי פריצתה של כל מלחמה, מהי "אסטרטגיית היציאה". הישראל זיוים של העולם בעצם אומרים: אין שום רוע בעולם ששווה להתעמת מולו בלי שברור מהרגע הראשון ובוודאות גמורה איך זה ייגמר ומה יהיו התוצאות. אומרים לך החבר'ה: יש לך התקף לב, אבל אם לא ברור שאפשר להציל אותך, אל תטרח לנסוע לבית החולים.

שכלול של דוקטרינת ישראל זיו ראינו השבוע בציוץ של מיכאל האוזר־טוב. ‏"זו האזעקה ה־70 בתל אביב", הוא כתב. "מי שחושב שהבעיה היא בחוסן של האזרחים לא מבין שאנחנו יכולים לסבול עוד 700 אזעקות במקלט - אם היינו בטוחים שאחריהן יהיה פה שקט. מטרת המלחמה חייבת להיות 40 שנות שקט. אסור לקבל מציאות של מלחמה פעם בשמונה חודשים או הנהגה שתנסה לנרמל את זה".

בפילוסופיה ההאוזר־טובית, אין שום מלחמה ששווה לצאת אליה. לא מלחמת השחרור, לא מבצע קדש, לא ששת הימים ולא כל אלה שבאו אחריה. אולי הציוץ הזה הוא רק ניסיון לנרמל את הטיעון שהממשלה מנסה לנרמל מלחמה. אף אחד לא מנסה לנרמל טילים, אבל המציאות היא שהטכנולוגיה והיכולות של המדינה הקטנה והמופלאה הזאת מצליחות אשכרה לאפשר חיים נורמליים גם כשמשוגעים איראנים יורים אותם. אם אתם לא רואים את זה, אתם זקוקים קצת לנרמול בעצמכם.

מלך הפינוקים הבלתי מעורער רביב דרוקר צייץ השבוע כמה פינוקים שלא היו מביישים פרזנטור של שמפו פינוק. "העולם הזה יותר טוב בלי חמינאי, הלוואי שהמשטר הזה ייפול - אבל האם החלום הציוני לא כלל גם הבטחה לכמה חודשים של שגרה?", הוא תהה ברשת. ובכן, לא. החזון הציוני מעולם לא הבטיח כמה חודשים של שקט, בטח בשכונה הזאת. הוא כן הבטיח משמעות, מטרה, יכולת להגן על עצמנו כעם שחזר לאדמת אבותיו, וכבונוס - הימנעות מרצח עם ופוגרומים מתמידים בניכר.

נדמה לי שבציוץ הזה טמונה הרבה קונספציה. לפני 7 באוקטובר התפארו פה כולם, מנתניהו ועד הדרוקרים למיניהם, ב"עשור הביטחוני השקט ביותר". דרוקר, עזוב כמה חודשים, היה לך עשור - יש יותר חזון ציוני מזה? אבל כשאתה חגגת את השקט, האויבים שלנו תכננו הרבה רעש. אם שקט כאן, זה סימן שצריך לנעול את הדלת ולהשקיף מהחלון כדי לראות שלא מתקרב אליך פלסטיני עם מצ'טה או איראני עם פצצת אטום.

הפינוץ (שילוב כושל בין פינוק לציוץ) השני של דרוקר שאני רוצה להתייחס אליו הוא ‏"רוצים חוסן לאומי? תפסיקו להתייחס לחיים שלנו כאל מטרד שצריך לנהל בזמן שאתם עושים דברים חשובים, ותתחילו להשקיע אנרגיה גם בטכנולוגיה שתדאג לא לשלוח אותנו שש פעמים ביום סתם למקלטים. הפוליגון גדול, הסבלנות של האזרחים קטנה".

הבנתם את זה? הוא מתלונן על מערכת התרעה שהאנגלים בבליץ על לונדון היו מוכרים כליה בשבילה. מתריעים בפניו יותר מדי פעמים בלילה. הוא דורש התרעה ספציפית לכל בניין ובניין. אלה נותנים להם אצבע, רוצים את כל פיקוד העורף.

השאלות הקשות

ברמה נוספת של פינוק חזינו בעת הדיווחים הבלתי פוסקים מהחניון התת־קרקעי המוגן בטירוף והמגניב לאללה מתחת לרחבת הבימה. בכל פעם שנשמעת אזעקה במרכז, שלושת הערוצים עוברים לשידור חי מהמקלט שהוא גם במקרה המסיבה הכי טובה בעיר. זר לו היה נקלע לשם היה בטוח שהמלחמה הזאת היא מזימה דמוגרפית של שקמה ברסלר שנועדה להתמודד עם ריבוי הילדים המשיחיים ואוכלי המוות באמצעות קידום פרו ורבו בתל־אביב. בחייאת, אפשר להפסיק לשדר ברצינות תהומית במקום היחיד בארץ שבו מאחורי השדרן הרציני עוברים איש עם גיטרה, צעירה על חד־אופן ודוגי ווקר עם עשרה כלבים ושרקן.

בין לבין צפו ברשת גם הטיעונים המפונקים "למה לא חוזרים ללימודים", "למה כן חוזרים ללימודים", "למה לא חוזרים לעבודה", "למה כן חוזרים לעבודה", "למה הרגנו את חמינאי אם הבן שלו כל כך קיצוני" (במקום להאריך את חיי הצורר באמצעות ניתוח ראש מורכב כמו שעשינו לסנוואר, כנראה), "למה צליל ההתראה מבהיל כל כך", "למה לא אומרים לנו מתי זה ייגמר", "למה לא מראים לנו יותר תמונות מאיראן", "למה לא ניצחנו כבר בעם כלביא" ועוד.

מדי פעם מופיע בכל זאת נוה מדבר של היגיון. כשהפסיכיאטר יורם יובל הטיח השבוע באברי ושרקי שהם מתפנקים מהצד והתפלץ משיח הפרימדונות שניצת לפניו, הרגשתי שיש מישהו שמבין אותי. ובעצם, זה עוד סוג של פינוק: זו הפעם הראשונה שמדינה במלחמה מרשה לעצמה ללכת לביקור אצל פסיכיאטר. שיהיה לנו לבריאות.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il