האם ישראל עומדת להפוך לאיראן? יש שמתדלקים את העלילה הזו מסיבות אלקטורליות, ויש שמאמינים לה בתמימות ונתפסים לחרדה. את הראשונים אי אפשר לשכנע, אבל אולי אפשר להרגיע את האחרונים: ישראל אינה עומדת להפוך לדיקטטורה דתית-אידיאולוגית. אם בכל זאת ממש מתעקשים להשתמש בדימוי האיראני, הרי שהוא מתאים יותר לתקופה אחרת בתולדות מדינת ישראל: לימי מפא"י.
בשנות החמישים שלח בן גוריון את השב"כ (שאז נקרא שין-בית) לרגל אחרי יריביו הפוליטיים. סערה התחוללה כאשר נתפס מכשיר האזנה במשרדו של מנהיג מפ"ם, מאיר יערי. דוד שחם, הפרסומאי של מפא"י, העיד שקיבל דרך קבע דו"חות מהשב"כ על הנעשה במטות הבחירות של המפלגות האחרות.
הכפייה החינוכית הייתה גרועה אף יותר. המדריכים והמורים במעברות כפו על הילדים כנגד רצון הוריהם חינוך חילוני-סוציאליסטי מעורב, בנים ובנות יחדיו. בכמה מקרים נגזזו בכוח פאותיהם של ילדים תימנים. ח"כ דוד צבי פנקס זעק: "זו אינקוויזיציה נגד דת ישראל". פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הוא ולא אחר, כתב אז: "ניצני גישה אינקוויזיטורית של שנאת דת ישראל ודיכוייה נראים במקומות אחדים בהסתדרות". ועדת חקירה ממלכתית קיבלה את מרבית הטענות, ואף קבעה כי "גזיזת הפאות הייתה שיטה ולא מקרה". בן גוריון הודיע שהממשלה מאמצת את מסקנות הוועדה "בכללן", אך סירב לאמץ את הדו"ח במלואו.
הכי מעניין
נחום לוין, שהוביל אז את מדיניות הכפייה בענייני חינוך, נאלץ בסופו של דבר לעזוב את תפקידו. לוין הממורמר התלונן: "להיענש על ידי הרבי על אשר ניסיתי למצות את תורתו עד תומה?!". ה"רבי" הוא בן גוריון, וגם אחרי ש"העניש" את לוין המשיכה המדיניות האנטי-דתית. ביולי 1950 נשלח לתושבי נס ציונה שרשמו את ילדיהם לבתי ספר דתיים מכתב ממועצת הפועלים המקומית: "אנו מניחים כי עשית זאת מתוך טעות, ולכן הנך נדרש לבקש מיד אצל הפקיד הרושם במועצה המקומית את העברת ילדך לזרם העובדים. באם לא תעשה זאת מיד, נראה את חברותך בהסתדרות כמפוקפקת".
האם ישראל הייתה אז דיקטטורה דתית של "דת העבודה"? האם "הרבי" בן גוריון היה המנהיג העליון בנוסח איראני? אני נרתע מהניסוחים המוגזמים הללו. לזכות בן גוריון וחבריו עמדו נסיבות מקלות, ובסופו של דבר זכויותיהם עולות בהרבה על חטאיהם. אבל אם מתעקשים להשתמש באיראן כבסיס להשוואה המסקנה תהיה שישראל של מפא"י הייתה הרבה יותר קרובה לדיקטטורה איראנית מאשר ישראל של הליכוד. ישראל של המאה העשרים ואחת היא מדינה הרבה יותר חופשית מאשר ישראל של אמצע המאה העשרים.
מדינה הרבה יותר חופשית מאשר ישראל של אמצע המאה העשרים. רחוב תל-אביבי | צילום: AFP
ישראל לא תהפוך לאיראן, ולא בגלל התחשבות של הימין המסורתי בשמאל החילוני, אלא משום שהימניים עצמם אינם רוצים זאת. החילוניים והמסורתיים שבימין רוצים את החופש שלהם, הדתיים אימצו את ההיבטים החיוביים של הליברליזם, ואפילו לחרדים אין שום עניין לשלוט באחרים, והם מבקשים רק שיניחו להם לנפשם, יגנו עליהם ויממנו את אורח חייהם (מה שלא יכול לעבוד לאורך זמן, אבל זה כבר נושא לדיון אחר). מדינת ישראל הפכה מסורתית יותר, אך גם ליברלית יותר ממה שהייתה; מי שיבדוק כמה עסקים פתוחים בישראל בשבתות (לצערי) יוכל לראות זאת בבירור.
כדי להמחיש את הסכנה האיראנית הפנימית, מביאים דוגמאות מהצעות חוק מאיימות שהגישו חברי הקואליציה. רובן "הצהרות חוק" שאין להן סיכוי להתקבל, כאלה שמוגשות באלפיהן ביום הראשון של כל קדנציה ונועדו רק למטרות תקשורתיות; אחרות הן הצעות חוק שאפשר להתווכח עליהן, אבל דיקטטורה אין בהן. כך, למשל, לגבי הצעת החוק שנועדה להחזיר לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון בסכסוכים אזרחיים, במקרה ששני הצדדים חפצים בכך. אלו שמנופפים בהצעת החוק הזו כאיום יודעים בדרך כלל שבתי הדין הרבניים נהנו מאז ומעולם מהסמכות הזו; שבג"ץ הפקיע אותה מהם באופן שרירותי; שהחוק נועד רק להחזיר את הסטטוס-קוו לקדמותו; ושהמגבלות שנוספו בו מבטיחות שהדיון בפני בית דין רבני יתקיים אך ורק אם שני הצדדים באמת רוצים בו.
בטווח הקצר, הגזמות רטוריות ואיומים מופרזים יכולים לסייע לתעמולה פוליטית, אך בטווח הארוך הם מזיקים מאין כמותם. הם מוסיפים שנאה וקרע, ובאופן פרדוקסלי הם עלולים לדחוף את הצד השני למקום קיצוני יותר. הימין בישראל הוא ברובו המכריע דמוקרטי ואפילו ליברלי, במובן החיובי של הביטוי. למה שמישהו ירצה לשכנע את הימין שהוא לא כזה?
עוד כתבות בנושא
