איראן היא מדינה דתית עם אזרחים חילוניים. לא רק הסרטונים המעטים שמגיעים אלינו מההפגנות באיראן מלמדים זאת, אלא גם נתונים עקביים שאוספים חוקרי איראן. מחקר של מכון GAMAAN מהולנד העלה שרק 40% מתושבי איראן מגדירים עצמם היום מוסלמים. 22% מצהירים שהם "חסרי דת", 6% אגנוסטים (ספקנים) ו-9% מהאיראנים מגדירים עצמם אתאיסטים. לשם השוואה, רק 4% מהאמריקנים הם אתאיסטים. חצי מתושבי איראן דיווחו על ירידה באמונתם הדתית, ושליש דיווחו שהם שותים אלכוהול, למרות האיסור החוקי והאכיפה הנוקשה. אף שהמדינה האיראנית כל כך דתית, החברה האיראנית היא מאוד חילונית. ואולי צריך לנסח זאת אחרת: אולי החברה האיראנית כל כך חילונית דווקא משום שהממשל והמשטרה האיראנים כל כך דתיים; וזה כבר יכול להיות לקח חשוב בשבילנו.
בניגוד למיתוס הרווח, אין כמעט אף ישראלי שרוצה להפוך את ישראל לאיראן. המערכת הפוליטית שלנו הייתה הרבה יותר שפויה לו הכירה באמת הפשוטה, שמלמדים כל סקר ומחקר: גם הימין הדתי רוצה מדינה דמוקרטית, וגם השמאל החילוני רוצה מדינה יהודית. שמעתי במו-אוזניי את הקיצוניים שבחרד"לים בכנסת ישראל מצהירים שאין להם שום כוונה או רצון להפוך את ישראל למדינת הלכה בסגנון איראני. הם עורגים (כמוני) למדינת התורה שיקים כאן משיח בן דוד בקץ הימים וברצות העם, אך מוכנים (כמוני) להמתין עד שהוא יגיע, או לפחות עד שהעם כולו ירצה בשלטון התורה. איש אינו רוצה להקים בישראל מדינת הלכה על כידוני השוטרים.
ובכל זאת, יש לקח שחשוב לנו ללמוד מאיראן גם בנוגע לגוונים מתונים יותר של כפייה דתית. מורי ורבי הרב עמיטל נהג לספר שלפני שנים רבות באו אליו בבהלה כמה רבנים וביקשו ממנו להצטרף למחאה נגד בית חולים הדסה: בית החולים הודיע שהוא יתחיל לשחרר יולדות כבר אחרי שבוע, ולא יחזיק אותן עשרה ימים בבית החולים. הרב עמיטל שאל מה אכפת לו ממדיניות האשפוז של מחלקת היולדות, ובני שיחו הופתעו מתמימותו: היום – כך אמרו לו – כל היולדות עושות לבניהן ברית מילה, משום שזה חלק מהחבילה שמציע להן בית החולים. אם ישחררו אותן אחרי שבוע – לאף תינוק חילוני בישראל לא יעשו ברית מילה. והנה היום, אמר הרב עמיטל, משחררים את היולדות כבר אחרי 48 שעות, ובכל זאת כמעט כל הבנים נימולים. והרב הוסיף ואמר: "יש רק דבר אחד שיגרום ליהודים בישראל להפסיק לעשות ברית מילה, חלילה; אם יחוקקו חוק שמחייב אותם למול את בניהם". בישראל של תשפ"ו הדת משגשגת במקומות שבהם יש לאנשים בחירה וחופש; היא מידלדלת במקומות שבהם מנסים לכפות אותה.
הכי מעניין
ברית מילה. אילוסטרציה. | צילום: מרים צחי
האם זה אומר שאנחנו צריכים להפריד את הדת מהמדינה? חלילה. השיח הישראלי השטחי נוטה להעמיד פנים כאילו שתי האפשרויות היחידות הן "חומת הפרדה" בין דת למדינה – או איראן. אך המודל של הפרדה נוקשה בין דת למדינה הרבה פחות פופולרי ממה שגורמים לנו לחשוב. ברוב המדינות המתוקנות בעולם אין הפרדה כזו. באיטליה מוצב צלב ברוב כיתות הלימוד בבתי הספר. בית המשפט האירופי לזכויות האדם ניסה ב-2009 לכפות על איטליה לבטל את הנוהל הזה, אך חזר בו. חוקת יוון מתהדרת ב"שילוש הקדוש", ומציינת את מעמדה המיוחד של הנצרות האורתודוקסית במדינה. בחוקה הסלובקית מוזכרת מורשתם הרוחנית של קירילוס ומתודיוס, מאבות הכנסייה האורתודוקסית. באנגליה מוגדרת הנצרות האנגליקנית כדת המדינה. המלך העומד בראש המדינה עומד גם בראש הכנסייה. בבתי הספר הציבוריים באנגליה נערכת תפילה משותפת, כחלק ממערכת השעות הסדירה.
המיתוס של הפרדת דת ומדינה
הפרדה בין דת למדינה קיימת בעיקר בארצות הברית ובצרפת, אך גם ביניהן יש הבדל: בארצות הברית ההפרדה רכה יותר. על שטר הדולר נכתב: "באלוהים אנו בוטחים". שבועת האמונים של אזרחים אמריקאים חדשים נחתמת במילים: "כה יעזור לי אלוהים". במילים אלו נחתמת גם שבועת האמונים של כל נשיא אמריקאי חדש (הנשבע על ספר התנ"ך). כל מושב של הקונגרס האמריקאי נפתח בתפילה. הצהרת האמונים לדגל מדברת על "אומה אחת, תחת האל". כמעט בכל מדינות ארצות הברית ההצהרה הזו נאמרת בכל בית ספר מדי יום. בית המשפט האמריקאי קבע שאין כאן כפייה דתית, אלא הצהרה פטריוטית.
כאשר התמודד ברק אובמה על משרת סנטור, תקף אותו יריבו בטענה שהוא אינו נוצרי טוב. אובמה השיב: אני מתמודד על תפקיד הסנטור של אילינוי, לא הכומר של אילינוי. לימים, אחרי שנבחר לנשיא, הודה אובמה שטעה בניסוח זה: "חסידי החילוניות טועים כאשר הם מבקשים מהמאמינים להשאיר את דתם מחוץ לדלת טרם כניסתם לזירה הציבורית".
ברק אובמה. | צילום: גטי אימג'ס
על כל זה נוסיף שברוב מדינות אירופה יש דת-מדינה ממוסדת; וכי כמעט בשום חוקה בעולם לא מוזכרת הפרדת הדת מהמדינה. פרופ' גדעון ספיר ופרופ' דני סטטמן, שכתבו את הספר המוביל בתחום זה בישראל, חותמים את דיונם בנושא זה בקביעה הבאה: המחשבה שבדמוקרטיות ליברליות קיימת הפרדה של הדת מהמדינה אינה אלא מיתוס (דת ומדינה בישראל, עמ' 19).
למה הפרדה קיצונית בין דת למדינה נדירה כל כך? משום שמדינה אינה רק ספקית שירותים, "ועד בית גדול", כפי שהגדיר אותה פעם ח"כ חרדי. מדינה תובעת מאזרחיה להילחם למענה בשעת הצורך, והם עושים זאת רק משום שהמדינה קשורה לזהותם הלאומית ולערכיהם. ומה לעשות, רוב המסורת הלאומית שלנו ורוב המקורות ההיסטוריים שלנו הם דתיים במקורם. אין לנו חגים עתיקים שאינם דתיים ואין לנו כתבי קודש חילוניים. יש המפרשים את המקורות ואת המסורות הללו בפירוש תרבותי-חילוני, וזוהי זכותם המלאה; אך אם מישהו ינתק חלילה את מדינת ישראל מכל אוצרות המסורת הדתיים שלה, יקבל מדינת-שירותים סטרילית, שאין לה סמלים וערכים, שאין לה מורשת וזהות, ושאיש לא יהיה מוכן להילחם למענה.
מה כל זה אומר? מצד אחד, כמו שלמדינה יש זכות לכפות על בתי קפה ובתי קולנוע לנעול את שעריהם בליל יום הזיכרון ובליל יום השואה, כך יש לה הזכות לדרוש זאת גם בליל תשעה באב. זהו חלק מהעיצוב הלגיטימי של הפרהסיה הציבורית. הדת אינה יכולה להתנזר כליל משפת החוק והתקנות, שהיא חלק יסודי מחיינו המשותפים. אך השימוש בשפה הזו צריך להיות זהיר ומצומצם. מעבר לרף מסוים הכפייה מרחיקה הרבה יותר ממה שהיא מקרבת – כפי שגילו מנהיגי איראן. חירות דתית נחוצה לנו לא רק למען החירות, אלא בעיקר למען הדת.
עוד כתבות בנושא
