בטור שפורסם במקור ראשון השבוע ("ממשלת הדממה" מאת יהודה יפרח), עלו טענות קשות על התנהלותם המקצועית של עורכי דין פרטיים המייצגים את הממשלה ושריה. עיקר הקצף יצא על עורך הדין דוד פטר שייצג את הממשלה במספר הליכים, כשהמפורסמים בהם הם הניסיון של הייעוץ המשפטי להפקיע את סמכות מינוי הנציב מידי ממשלת ישראל לוועדת איתור בשליטת משפטנים, וכן ההליך בו עותרים משמאל, חלקם בעלי הון, דורשים לפטר את השר בן גביר בצו שיפוטי.
עוד כתבות בנושא
המתקפה על עורך דין פטר איננה חדשה, אם כי בעבר היא הגיעה בעיקר מצד שמאל של המפה הפוליטית. כך למשל ברשת ה-x בה מתנהל מרבית השיח המשפטי-פוליטי בארץ, הותקף פטר מספר חריג ביותר של עשרות פעמים בידי כתב המשפט של ערוץ 13 אביעד גליקמן, שנחשב בעיני רבים דוברה הרשמי למחצה של מערכת המשפט. כמו כן בתחקיר שערך לאחרונה "שומרים", גוף עיתונות "ליברלי", נטען כי עורכי הדין הפרטיים המייצגים את המדינה כשהייעוץ המשפטי לא עושה כן, מקבלים משכורת על עבודתם, רחמנא ליצלן. כותרת הכתבה ב"שומרים" היתה "עורכי דין מקורבים לשלטון ומיליוני שקלים", והיא לוותה, כמיטב המסורת, בגרפיקה משחירה ומכוערת, של עורכי שייצגו את המדינה באופן פרטי, מדוד פטר ועד רז נזרי(!).
יפרח, חשוב לומר, תוקף את הסוגיה בכיוון ואופן אחר לגמרי. ליבת הטענה בטור שלו הייתה שפטר נראה "כמי שעושה הכל כדי לעצבן את השופטים ולהוציא אותם מדעתם". כותב הטור טען שפטר "מתאמץ כל כך להפסיד את התיקים", ש"חלק מהתבטאויותיו נשמעות כמו איומים", ולסיכום טען שפטר "פועל כמו קמיקזה, ולא כמקצוען המעוניין לנצח את התיק". כדי לענות לטיעון הזה ועל מנת להסביר עד כמה תמונת המציאות היא הפוכה בתכלית, יש להסביר מהם האתגרים הניצבים בפני פטר, וכיצד הוא מתמודד עימם.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
ראוי לפתוח בדוגמה המרכזית: יפרח הלין בטורו על כך שפטר אמר לשופטים כי "לבית המשפט אין סמכות, ואין לו סמכות לקבוע שיש לו סמכות, לפטר שרים". הטור ראה באמירה הזו, כאמור, ניסיון להוציא את השופטים מדעתם. אלא שלא מדובר בעתירה תמימה, אלא בעתירה לפיטורי השר בן גביר, כלומר עתירה ישירה לגריסת הפתק של האזרחים, הלוחמים, המילואימניקים והנופלים, שהצביעו לרשימת "עוצמה יהודית-הציונות הדתית". מדובר בעתירה שלא הייתה צריכה להיות מוגשת, ומעת שהוגשה היה עליה להידחות בידי השופטים ללא צווים, ללא דיון ואף ללא תגובת משיבים. במקום זה היועמ"שית הצטרפה לעותרים, העתירה קיבלה טיפול מתעדף במיוחד, היא הועברה להרכב הסניוריטי הבכיר, והוצא בעניינה צו על תנאי לפני דיון חתום פה אחד. בין החותמים, לצד ראש ההרכב יצחק עמית והשופטת דפנה ברק ארז, נמצא גם השופט נעם סולברג, חתימה שנותנת לגיטימציה "שמרנית" לעוולה האנטי דמוקרטית הזו.
לפטר, המייצג של בן גביר בעתירה, הייתה מן הסתם דילמה: מחד הוא היה צריך למחות על עצם העתירה, להגן על הזכויות הפוליטיות של אזרחי ישראל, ולהבהיר שקידום העתירה איננו לגיטימי. מאידך, הוא היה אמור להגן על הלקוח שלו מול הרכב הסניוריטי שהורחב לתשעה שופטים, כל זאת לאחר שהובהר בעצם החתימה על הצו על תנאי, שבית המשפט פועל בעתירה שלא ביושר, בלשון המעטה. זו נקודה שיש לתת עליה את הדעת: הטור משבת קרא למייצגי הממשלה הפרטיים "לשבת על גדת מחשבתו של השופט" ולכוון ל"חוש הצדק שלו". הרעיון שובה הלב לפיו השופט הוא נחל זורם עם לב פתוח ונפש חפצה, אינו הולם מצב בו בית המשפט מוציא צו על תנאי לפני דיון, ובכך מבהיר עד כמה דעתו נעולה. בדומה, כל מי שראה את דפנה ברק ארז בדיון עצמו בעתירה הפוליטית בכסות משפטית, יודע עד כמה הרעיון לכוון לחוש הצדק שלה לא מתואם עם המציאות. ברק ארז פועלת בעניינים אלו, בגסות, בבוטות ולעיני כל, כאחרונת היושבים בספסל העותרים.
עוד כתבות בנושא
טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח ידך, כתב החכם באדם. עורך דין פטר, פעל בעוצמה, חדות ורגישות בשתי החזיתות: מצד אחד הוא נגע בסוגיית הסמכות ולא הסכים לנרמל אותה, ומצד שני הוא הפריך עד אחת, את צבר הטיעונים המגוחכים נגד בן גביר, שגם אם הם היו נכונים (והם לא, כפי שהוכח בדיון), הם ענין ליום הבוחר, לא ליום העותר.
אכן, שופטי ישראל יוצאים מדעתם כשאומרים להם שמשהו אינו בסמכותם. האם זו סיבה לוותר על הטיעון שכל כולו אמת? להפקיר את הזכויות הפוליטיות של אזרחי ישראל? האם נלך בדרך ההכרה בסמכות שלא קיימת, אותה דרך שנירמלה למשל ביטולי חוקים, ונעשה אותו דבר גם לפיטורי שרים?
פטר נזהר גם נזהר בכבוד השופטים, ולא סנט בהם בעקיצות ראויות עד מאוד, אך שאינן חיוניות להליך המשפטי. כך בהליך על מינוי נציב שירות המדינה, כאשר עמית וברק ארז היתממו "למה לא ועדת איתור", פטר לא הזכיר את ועדת האיתור ליועץ המשפטי בראשות השופט תיאודור אור מ-2009, שפעלה בחוסר מקצועיות, ניגוד עניינים, פסלה את סולברג והכשירה את ברק ארז. הוא בטח נמנע מלהזכיר את ההמלצה החמה, אך המפוקפקת בואכה כוזבת, שנתנה ברק ארז למיארה בועדת האיתור שמינתה את היועמ"שית ב-2021. גם בהליך לפיטורי בן גביר, פטר נמנע מכמה עקיצות נאות ביותר שהיו באמתחתו.
הנה כי כן, האסטרטגיה המשפטית עולה מאליה: התייחסות חדה ועניינית לסוגיית הסמכות, מענה מקיף לכל העובדות, ובה בעת הימנעות מעקיצות אישיות או אף מוסדיות, גם כשמדגדג מאוד להשתמש בהן.
השופטים נועם סולברג ודפנה ארז ברק אחרי ישיבת הוועדה שבה נבחר יצחק עמית לנשיאות העליון | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
נכון, יש נתיב שפטר נמנע מללכת בו – הנתיב האפולוגטי. בנתיב האפולוגטי הפרקליט מודה שהעתירה אכן מוצדקת, והסמכות אכן נתונה לבית המשפט, אך מבקש שבאופן חד פעמי, בגלל המלחמה, ממשלת ישראל תמנה זו הפעם האחרונה את נציב שירות המדינה בעצמה, והחל מהפעם הבאה הסמכות תעבור להגמוניה המשפטית. באפיק זה, מקבלים שלבג"ץ הזכות והסמכות לפטר את בן גביר ושהוא באמת שר רע, נורא ואיום, אבל מתחננים לצ'אנס אחרון. פטר לא הלך בנתיב ההוא, כי הוא לא מאמין בו וחשוב מכך - ממשלת ישראל לא מאמינה בו.
למעלה מו הצורך יוער, כי הנתיב האפולוגטי לא יעיל יותר מול הנתיב שבו פטר צועד, אפילו בראייה הצרה של הטווח הקצר מאוד. בניגוד למה שמשתמע מן הטור, פטר לא הפסיד בכל העתירות בהן ייצג, להיפך: אל מול הרכבים לעומתיים ולא ישרים, פטר הוביל לניצחון, שיהדהד עוד שנים רבות, בענין מינוי נציב שירות המדינה, ניצח בענין רואי כחלון לממלא מקום נציב שירות המדינה (אכן, היועצת לא צייתה לפסק הדין, אבל היא משלמת מחיר ציבורי כבד על התנהלותה בפרשה), ובלם לעת עתה את פיטורי בן גביר. ספק אם כל זה היה מושג בנתיב האפולוגטי.
עוד כתבות בנושא
בעניין הייצוג הפרטי, מעז יצא מתוק: סירובה של היועצת המשפטית, בחוצפה שלא תיאמן (ובלי לשלם על כך שום מחיר) לייצג את ממשלת ישראל הנבחרת, אכן הוביל למספר מקרים שבהם הממשלה נהנתה, למעשה לראשונה, לייצוג אותנטי ואיכותי בידי עורכי דין פרטיים. הייצוג הזה היה לצנינים בעיני גורמים בפרקליטות ובבתי המשפט, וזה חלק ממה שהוביל לגל הפרסומים הנרחב נגדו.
למותר לציין, מי שבאמת רוצה שהלקוח שלו יפסיד, הם אנשי מחלקת הבגצים שאמורים לייצג את הממשלה בערכאות. מישאל חשין נהג לומר שפרקליט מדינה מופיע למען הצדק, לכן הוא תמיד זוכה. "כשאני זוכה אני זוכה. כשאני מפסיד, הצדק ניצח, והרי אני בעד הצדק". האתוס המוזר הזה, שהוא הנחיל למחלקת הבגצים בראשה עמד, הפך מאדישות לרצון עז להפסיד לעותרים ציבוריים בכל תיק, והתגלגל בשלב שני לסירוב מתמיד לייצג את המדינה. דוד פטר הוא תמונת הראי: הוא מאמין בזכויות הפוליטיות של אזרחי ישראל, מייצג את הממשלה והוא הוא שחפץ בניצחונה. מבקריו של פטר היו מעדיפים שהוא יכיר בסמכות שלא קיימת, יודה בעובדות שלא היו, ויתחנן לרחמי וויתורי השופטים בפסה"ד הסופי. אכן, את הסחורה הזו, פטר לא יספק.
עוד כתבות בנושא
