אירוע השיא של המתמחים במשרד עורכי הדין שבו התמחיתי, היה המשפט המבוים. שני מתמחים קיבלו תיק ממשי שהמשרד טיפל בו, עמלו על הכנת סיכומים – אחד מטעם התביעה ואחד מטעם ההגנה – ועלו לשאת את נאום חייהם מול "השופטים", השותפים הבכירים במשרד.

כשהגיע תורי הכנתי את הטקסט מראש. ניסיתי לפנות גם לשכל וגם לרגש, לשלב דימויים וטיעוני מחץ. הסתובבתי אל קהל המתמחים ועורכי הדין שהצטופפו בחדר הדיונים, ונתתי את השואו הטוב ביותר שידעתי לתת.

ההערה הראשונה של "השופט" ייבשה אותי במקום. "אדוני ראה יותר מדי סרטי משפט אמריקניים", הטיח בי. "מה אתה פונה לקהל? אתה עורך דין או כוכב רשת? יש באולם הזה רק אדם אחד שאמור לעניין אותך – השופט. הבט בו, הקשב לו, זרום עם קו המחשבה שלו ושכנע אותו. רק אותו. ועוד משהו: כישורי המשחק שלך לא מעניינים. דבר אל חוש הצדק שלו. שכנע אותו שהלקוח שלך צודק".

נזכרתי באפיזודה הזו כאשר עורך דינו של נתניהו, עמית חדד, עלב השבוע בשופטת רבקה פרידמן־פלדמן: "גברתי סנגורית מצוינת, וואו. את יכולה לשבת פה ולהיות סנגורית של התביעה". פרידמן־פלדמן רתחה: "אדוני חצוף! אדוני חצוף! אדוני ישמור על כבודו של בית המשפט. אדוני חצוף, זו לא הפעם הראשונה, אבל זו הפעם הראשונה שאני אומרת את זה".

עורך דין נוסף שנראה כמי שעושה הכול כדי לעצבן את השופטים ולהוציא אותם מדעתם, הוא דוד פטר. יצא לי לצפות בו מייצג בבית המשפט העליון שר פלוני או אלמוני, ובתחילה לא הבנתי מדוע הוא מתאמץ כל־כך להפסיד את התיקים ולהנחיל ללקוחותיו תבוסה משפטית. הוא לא מפסיק לעלוב בשופטים ולפקפק שוב ושוב בסמכותם: "אין לכם סמכות. לא רק שאין לכם סמכות, אין לכם סמכות לקבוע שיש לכם סמכות". חלק מהתבטאויותיו נשמעות כמעט כמו איומים. כך פועל קמיקזה, לא מקצוען המעוניין לנצח תיק.

אילו פטר היה עורך דין פרטי המייצג חברה מסחרית, היא הייתה שוקלת לתבוע אותו על רשלנות מקצועית. אז מדוע עורכי דין כמו פטר וחדד פועלים לכאורה בדרך הפוכה לחלוטין מזו שבה אמור לפעול עורך דין המבקש לשכנע את בית המשפט?

מסתבר שהיא הנותנת. פונקציית המטרה שלהם שונה לחלוטין מזו של עורכי דין "רגילים". כאשר שר המשפטים יריב לוין או השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר שולחים את פטר לבית המשפט העליון, מטרת־העל שלהם איננה לנצח בתיק. הם רוצים להפיק חומר גלם לטיקטוק. הקרקס משרת אותם, הקרנבל מביא להם קולות, והסיפור כלל איננו משפטי אלא נרטיבי. כשהם מפסידים משפטית הם מנצחים ציבורית, כי החישוב שלהם לא קשור בכלל לעולמות המשפט: הציבור ישנא את השופטים וגלי הזעם יומרו לקולות.

באולם המשפט הישן, עורך הדין היה דייג. הוא היה יושב בשקט על גדת מחשבתו של השופט, משליך חכה מדויקת, ממתין לתנועה קטנה במים, ומושך בעדינות את הטיעון ברגע הנכון. באולם החדש, הפופוליסטי, עורך הדין הוא פירומן. הוא לא מבקש לדוג את השופט אלא להצית את המזח. האש עצמה היא ההישג. הצעקה היא הסיכום. הנזיפה היא פסק הדין שהוא רצה לקבל.

הכעס של השופט הוא חומר הגלם של הסרטון, והוויראליות ברשתות היא הישג פוליטי חשוב יותר מההישג המשפטי. הלקוחות אינם מתעניינים בתוצאות אלא בדימויים, ועורכי הדין נשכרים כדי לצלם סצנות. זהו היפוך עמוק של מקצוע עריכת הדין: מן האומנות העתיקה של שכנוע אדם אחד, אל המלאכה החדשה של שלהוב ההמון. בית המשפט הופך מאולם הכרעה לסט של צילומי קליפ. והשופט, בעל כורחו, מלוהק כניצב בדרמה שנכתבה מראש.