נשיא העליון לשעבר, השופט בדימוס אשר גרוניס, הוא ללא ספק משפטן מוערך, שאף הטביע חותם מסוים על בית המשפט העליון בשנים שעמד בראשו. גרוניס נחשב, במידה רבה של צדק, למי שניסה להוביל בתקופת נשיאותו, פחות משלוש שנים בסך הכול, קו של פסיקה מתונה. כשופט וכנשיא הוא ניחן בצניעות מבורכת בכל מה שנוגע לתפיסתו את מקומו של המשפט בחברה, ובהבנתו החדה את מגבלות כוחו של השופט - תובנות שניסה להנחיל בהצלחה מוגבלת לעמיתיו בערכאה העליונה.
דווקא משום ההערכה שזכה לה כשופט מקשת רחבה של גורמים, מאכזב כל כך תפקודו כיו"ר הוועדה המייעצת למינוי בכירים סביב שאלת מינוי האלוף רומן גופמן לראש המוסד. דומה ששופטי בג"ץ ניסחו זאת היטב כאשר קבעו בהחלטתם שלשום ש"עבודת הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים... לקתה בחסר, ובכלל זה באי חשיפה למסמכים רלוונטיים מזמן אמת ולעדויות ישירות של גורמים שהיו מעורבים בדבר". השופטים לא הסתפקו בביקורת ובדרישה כללית מהוועדה להשלים את עבודתה. בהבעת אי אמון הבהירו השופטים לגרוניס ולשאר החברים ברחל בתך הקטנה את מי עליהם לזמן ולשמוע טרם קבלת ההחלטה המחודשת, ואף כיצד לעשות זאת.
עוד כתבות בנושא
הצל העיקרי המעיב על מינוי גופמן לראש המוסד הוא כזכור פרשת אורי אלמקייס, הנער שהפעיל ערוץ טלגרם חדשותי ונעצר בחשד לפרסום ידיעות מסווגות. כתב האישום שהוגש נגדו בוטל לבסוף. למעשה זהו שילוב של שתי פרשות שהחיבור ביניהן הוא במידה רבה מלאכותי. בפרשה אחת קיבל אלמקייס מידע רב משני חיילים ביחידה המשתייכת לאגף המודיעין, והמידע כלל ידיעות מסווגות שפרסומן עלול לפגוע בביטחון המדינה. שני החיילים הללו נחקרו. האחד נידון למאסר ממושך ועם האחר נחתם לאחרונה הסדר טיעון.
הכי מעניין
בפרשה השנייה, גורמים באוגדת הבשן בראשותו של גופמן העבירו לאלמקייס מידע לא מסווג, כחלק ממבצע השפעה שמטרתו להרחיק מחבלי חיזבאללה וגורמים פרו־איראניים מרמת הגולן הסורית. אלמקייס לא ידע שהוא כלי במבצע השפעה, ועצם ניהולו של המבצע בידי אנשי גופמן, ובאישורו, היה מנוגד לנוהל הצה"לי. אך מחומרי הבדיקה בנושא עלה בבירור שגופמן מעולם לא אישר העברה של מידע מסווג כחלק ממבצע ההשפעה.
הטענה המרכזית נגד גופמן נוגעת לשלב שבו הבינו גופי המודיעין שמידע סודי זולג לערוץ הטלגרם של אלמקייס ומתפרסם בו. שב"כ ומחלקת ביטחון מידע של צה"ל פתחו בחקירה, ועוד לפני שהתקבלה ההחלטה לעצור את הנער ביקשו לשלול את האפשרות שהמידע הועבר אליו במכוון, כחלק ממבצע השפעה צה"לי וללא אישור הגורמים המוסמכים. לצורך כך פנה תא"ל ג', אז ראש חטיבת ההפעלה באגף המודיעין של צה"ל, לגופמן. בסיום השיחה, וגם על כך אין מחלוקת, הבין תא"ל ג' מגופמן שלאוגדה אין קשר עם הנער אלמקייס. אולם מה שלא היה ברור די הצורך הוא מה בדיוק שאל תא"ל ג' את גופמן. ועדת גרוניס עסקה בשאלה, ולשם בירורה שמעה את עדותו של ראש מחלקת ביטחון המידע, קצין בדרגת אלוף־משנה שריכז את הפן הצה"לי של החקירה.
עוד כתבות בנושא
בסופו של דבר נחלקו חברי הוועדה: היו"ר גרוניס סבר שגופמן לא אמר אמת בשיחתו עם תא"ל ג', ואילו דעת הרוב סברה שהשאלה שנשאל גופמן לא הייתה ברורה דיה, ולכן הוא השיב עליה בשלילה. ואולם, באופן מוזר מאוד, הוועדה לא זימנה את תא"ל ג' להופיע בפניה ולשאול אותו מה היה בשיחה.
המחדל באי הזמנתו של תא"ל ג' הזדקר לעין כל מי שקרא את החלטת ועדת גרוניס. לא היה צריך דיון בבג"ץ ושאלות מהשופטים דפנה ברק־ארז, עופר גרוסקופף ואלכס שטיין כדי להבחין בו. לב המחלוקת בין חוות דעת הרוב של פרופ' דניאל הרשקוביץ, פרופ' טליה איינהורן ומשה טרי, ובין חוות דעת המיעוט, הוא עובדתי. ואף על פי כן הוועדה לא עשתה את הצעד המתבקש ולא זימנה את תא"ל ג' בניסיון להתיר את הספק. אכן, איש לא היה יכול לערוב לכך שהזימון יביא לפתרון מוסכם של התעלומה, אך בדיעבד, לאחר שהתברר מתצהירו של תא"ל ג' שקיימת תרשומת מזמן אמת של תוכן השיחה ההיא, המחדל נראה חמור עוד יותר, והוא רובץ כולו לפתחו של השופט גרוניס. יו"ר הוועדה הוא שהחליט את מי לזמן לוועדה לצורך בדיקת מועמדותו של גופמן, וממילא גם את מי לא לזמן.
במשך שנים טוענים ראשי מערכת המשפט שלשופטים יש מומחיות מיוחדת בכל מה שנוגע לבחינת עובדות ולקביעת מהימנות. זה המקצוע שלהם, טוענים התומכים בהעמדת שופטים בראשותן של ועדות ציבוריות. והנה, מתברר שאפילו למי שכיהן כבכיר שופטי ישראל, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אין יתרון מובהק בניהול הליך בירור כזה, שאיננו מורכב במיוחד. ייתכן שאחד הלקחים שאפשר ללמוד מהאירוע הוא שהגיעה העת להשתחרר מהנוהג של העמדת שופט בראש כל ועדה ציבורית. ואולי אפילו לשנות את החוק המפקיד את מינוים של חברי ועדות חקירה ממלכתיות בידי נשיא בית המשפט העליון ומחייב העמדת שופט בראשן.
מכשול מכוון
בעוד את התנהלותו של גרוניס ניתן לפרש כמחדל, התנהלותה של היועצת המשפטית לממשלה כבר נראית כמו יציאה למלחמת קודש נגד מינויו של גופמן. היועצת לא בוחלת באמצעים, ולא מוותרת על שום טריק ושטיק בדרך להשגת מטרתה - החל בהגשת תצהירו של תא"ל ג' כ"סודי ביותר", עבור בניסיון לערוך "מקצה שיפורים" לטיעוניה בדמות בקשה להגשת חומרים נוספים מטעמה של היועמ"שית בתוספת "השלמת טיעון", וכלה בניסיון החוזר להגיש את מכתב ראש המוסד אחרי שהשופטים בבג"ץ כבר סירבו פעם אחת לקבלו. לא זו בלבד שהיועצת איננה ממלאת את תפקידה, ייצוגו של ראש הממשלה, היא אף עושה כל שלאל ידה כדי להכשילו. פעם אחר פעם רומזים שופטי בג"ץ ליועצת לחדול, ברמזים שחלקם מפורשים יותר וחלקם פחות, אך היא מסרבת להרפות.
עוד כתבות בנושא
בפרשות קודמות אולי יכולנו לדון את היועצת לכף זכות, אך בפרשה הנוכחית הגיעה הלעומתיות של היועצת לממשלה לרמה חסרת תקדים. דומה שכבר לא יכולה להיות מחלוקת על כך שלפחות אחת מארבע העילות להפסקת כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה, כפי שנקבע בהחלטת הממשלה משנת 2000, מתקיימת בבירור: "קיימים חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה ובין היועץ המשפטי, היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל". יועץ משפטי הגון, שטובת המדינה לנגד עיניו, לא היה נתלה בסיטואציה כזו בדקדוקי פרוצדורה. הוא היה מניח את המפתחות, ומאפשר לממשלה לבחור יועץ משפטי חדש שיאפשר לממשלה גם לנהוג בהתאם לדין וגם לקדם את מדיניותה בכל התחומים.