נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית פרסם ביום שלישי מכתב נעלב בעקבות דברי השר בצלאל סמוטריץ', שהבטיח לדרוס אותו. אני שם בצד את הוצאתה של האמירה הלא מאוד מוצלחת של השר מהקשרה בכל מהדורות החדשות. אני שם בצד גם את השיח העיתונאי המוטה ששוב נפגע בשמו של עמית, אבל אף פעם לא נפגע בשמו של ציבור ענק שעמית דורס אותו ואת בחירתו. לצורך הדיון שלנו כאן, ורק לצורך הדיון הזה, נתייחס אל האמירה של סמוטריץ' כפי שרצה נשיא העליון שנתייחס אליה, כאילו מדובר בדברים איומים ונוראים.
ובכן, זה, בקיצור מתחייב, מה שכתב נשיא בית המשפט העליון במכתב הפומבי שפירסם: "נשיאות ונשיאים, שופטות ושופטים, רשמות ורשמים, מנהלות ומנהלים, עובדות ועובדים יקרים. מאז אתמול בשעות אחר הצהריים הגיעו אליי עשרות פניות, באמצעות נשיאי בתי המשפט ובמישרין, נוכח דברי הבלע שהושמעו כלפיי וכלפי הרשות השופטת. הפונים ביקשו להדגיש בפניי את תחושות העלבון האישי והפגיעה שחשו בעקבות הדברים. הודיתי להם על הפנייה והבהרתי כי אף שאמירות אלו חצו קו אדום בעיניי – הן לא יסיטו אותי מדרכי... הדברים אומנם כוונו כלפיי באופן אישי, אולם משמעותם רחבה בהרבה – הם נועדו לפגוע בכל אחד ואחת מאיתנו, ובעיקר במוסד שבו אנו משרתים. המסר המשתמע מהדברים מבקש לערער על מעמדם ותפקידם של בתי המשפט במדינה דמוקרטית... דווקא בימים שבהם השיח הציבורי מתלהם, מתחזקת בעיניי חשיבותה של שמירה קפדנית על גבולות השיח".
ומכיוון שבית המשפט הגבוה לצדק, זה שיצחק עמית עומד בראשו, התפנה לפני שבועיים מכל עיסוקיו הדחופים כדי לדון בבהילות בדרישה של אוהדי הפועל תל־אביב לאפשר להם לקלל את שוטרי משטרת ישראל ולהיכנס למגרשי הכדורגל עם חולצות המכנות אותם "חלאות"; ומכיוון שבניגוד לסמוטריץ' שדיבר רק נגד יצחק עמית, אוהדי הפועל פגעו בכל עשרות אלפי שוטרי ישראל; ומכיוון שניבול הפה שלהם מעט יותר מעליב מזה של שר האוצר; ומכיוון שבג"ץ העניק תעודת כשרות לגידופים שלהם כלפי השוטרים, וגם לא טרח לומר בצד זה ולו מילה אחת של ביקורת על הגידופים עצמם – ניסיתי לחשוב כיצד היה נראה טקסט מקביל של מפכ"ל המשטרה דני לוי, לו היה לוקח את המכתב של יצחק עמית, משנה בו כמה מילים לטובת ההתאמה הנדרשת, ומפרסם אותו לפקודיו.
הכי מעניין
"שוטרות ושוטרים, מפקדות ומפקדים, קצינות חקירות וראשי אגפים, עובדות ועובדים יקרים. בשלושת השבועות האחרונים הגיעו אליי אלפי פניות נוכח דברי הבלע שהושמעו כלפינו. הפונים ביקשו להדגיש בפניי את תחושות העלבון האישי והפגיעה שחשו בעקבות הדברים ובעקבות החלטת בית המשפט. הודיתי להם על הפנייה והבהרתי כי אף שהאמירות שעל החולצות, שאושרו בידי שופטי בג"ץ, חצו קו אדום בעיניי – הן לא יסיטו אותנו מדרכנו... הדברים נועדו לפגוע בכל אחד ואחת מאיתנו, ובעיקר במוסד שבו אנו משרתים. המסר המשתמע מהדברים מבקש לערער על מעמדם ותפקידם של שוטרי מדינת ישראל הדמוקרטית... דווקא בימים שבהם השיח הציבורי מתלהם, מתחזקת בעיניי חשיבותה של שמירה קפדנית על גבולות השיח".
נשמע דומה, נכון? אז זהו, שלא. כי כשיצחק עמית נעלב, כל מהדורות החדשות נעלבות איתו. וכשעשרות אלפי שוטרים מוצגים בידי אוהדי הפועל תל־אביב כחלאות, וגדודים של עיתונאים רוקדים על הכתפיים עם המקללים, רק השוטר הקטן נעלב. והוא, כפי שאפשר להבין, לא מעניין איש.
עוד כתבות בנושא
לכסח בכל מחיר
כאמור, אני שם בצד את השאלה המשפטית של גבולות חופש הביטוי. גם משום שאני חסיד גדול של החופש הזה, וגם משום שלא זה הנושא שמטריד אותי בפרשה הזו. מה כן מטריד אותי? שיכולנו לנהל שיח מורכב. שיכולנו, בצד ההחלטה שמתירה לכל אחד ללבוש איזו חולצה שהוא רוצה, להטביע אות קלון ציבורי על מי שמסתובב כשעל בטנו שלט ההופך את כל משטרת ישראל ושוטריה לחלאות. ומה קיבלנו במקום זה? כלי תקשורת שהופכים את אוהדי הפועל תל־אביב, שנשאו על עצמם את הכיתוב המגעיל הזה, לגיבורים וללוחמי זכויות האזרח.
אוהדי הפועל תל אביב משתתפים בדיון בבית המשפט העליון בירושלים בעתירה נגד החלטת המשטרה לאסור על אוהדי הפועל תל אביב להיכנס לאצטדיונים בשל לבישת חולצות מחאה הנושאות מסרים, כולל ביקורת על משטרת ישראל | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
"נגד החלאות". אוהדי הפועל תל־אביב עם החולצות המשמיצות את המשטרה | צילום: דני מרון, פלאש 90
| צילום: דני מרון פלאש 90
למה זה קרה? בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה קשורה בריכוז הגדול של אוהדי הפועל תל־אביב בקרב העיתונאים. השנייה, החשובה יותר, היא שהעיתונות מבקשת לכסח את השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר בכל מזג אוויר, ואם אפשר לעשות את זה גם באמצעות פגיעה, עלבון וביזוי של השוטרים שהוא ממונה עליהם, אין בעיה גם עם זה.
חשוב להדגיש: האוהדים לא מבקרים מפקד ספציפי, וגם לא מנהלים דיון על אירוע ספציפי. לשיטתם, כפי שנאמר בקביעה המרוחה על חולצתם, אם אתה במשטרה - אתה חלאה. השוטרים שהצילו אזרחים ב־7 באוקטובר – חלאות. השוטרים שמסרו את נפשם באותו יום נורא – חלאות. השוטרים שמבלים מחוץ לבית בגשם כדי לתפוס גנבים - חלאות. השוטרים שמתייצבים בשתיים בלילה כשאנחנו מחייגים 100 בעקבות רחש ששמענו בחלון - גם הם חלאות.
ראיתי את התגובה הכואבת של טליק, אמו של רס"ל רני גואילי הי"ד שגופתו מוחזקת בעזה, ונקרע לי הלב. "משטרת ישראל הצילה את תושבי המדינה", הזכירה בכאב. "מתביישת בחולצה הזו ובכל מי שלובש אותה. מבקשת מכם בשם הבן הגיבור שלי רן, שוטר יס״מ שעדין חטוף בעזה, ובלי קשר לבג״ץ - אל תלבשו את החולצה. כל כך קשה לי לראות אותה".
ראיתי את הפוסט של גיל, בנו של רנ"ג ירון דיין הי"ד, שנפל בקרב הגבורה במשטרת שדרות, ורציתי לחבק אותו. "בג"ץ נתן אישור לאוהדי הפועל תל־אביב לקרוא לאבא שלי חלאה", כתב. "מדינה שמבקשת מאנשים לסכן את החיים שלהם צריכה גם לשמור על כבודם. מתחת למדים האלה יש אנשים עם משפחות, וזו יריקה מאוד כואבת. לא כל מה שמותר על פי חוק, החברה שלנו יכולה לנרמל".
עוד כתבות בנושא
אוהדי חופש הביטוי
יודעים מה? בואו ננסה ללמד סנגוריה. בואו נקבל את הטענה שהיחס החיובי אל אוהדי הפועל נובע כולו מתוך הערכה לנכונותם לבדוק את גבולות חופש הביטוי ולמתוח אותם עד הקצה. אלא מה? שאז נכון לשאול למה אנחנו לא מחילים את הכלל הזה על כולם. אני, לדוגמה, זוכר עיתונאים מזדעזעים משלטים בוטים שהניפו נערי גבעות נגד אלוף פיקוד המרכז הקודם, יהודה פוקס. בזמנו גם אני לא אהבתי את הטקסטים של הצעירים האלה, אבל עכשיו, במחשבה שנייה, אני תוהה אם היה מקום לזעזוע הזה. אולי, ממש כמו שנעשה לאוהדי הפועל תל־אביב, התקשורת הייתה צריכה לשאת אותם על כפיים. הם הרי היו לוחמי חופש הביטוי.
לפני שבוע קראתי על קבוצת הילדים של ג'יסר א־זרקא שהגיעה למשחק כדורסל באור־עקיבא, ואת פניה קיבלה שירת "שיישרף לכם הכפר". באינטואיציה, חשבתי שהשירה הזו מכוערת. במחשבה נוספת, מה ההבדל הגדול בין המקהלה המקומית ובין אוהדי הפועל שכינו את המשטרה "חלאות"? אולי בכלל צריך להעניק לעיריית אור־עקיבא את המדליה לחינוך לדמוקרטיה, על הצלחתה להנחיל בקרב ילדיה, בגיל צעיר כל כך, את ערכי חופש הביטוי.
פעם, כששמעתי באיצטדיון טדי את הקריאות "מוחמד מת", סברתי לתומי שזאת קריאה גסה וסרת טעם. עכשיו אני מבין פתאום שאת האוהדים שמאחוריה, לוחמי זכויות שכמותם, היינו צריכים להעלות על נס.
עוד כתבות בנושא
האסור והמותר
ויש עוד נקודה שראויה לאזכור. איכשהו התקבעה בשיח התקשורתי הנוסחה הקובעת שבניגוד לחיילים, שאסור לפגוע בהם בשום מקרה, השוטרים יכולים להיות מושא לגיטימי לקללות ולהתקפות מכל סוג. אינספור פעמים ראיתי ושמעתי בעיתונות ביקורת קשה על נערים צעירים בשומרון שניבלו את הפה מול קציני צה"ל, ואני מזדהה לגמרי עם הביקורת הזו. אני רק לא מבין למה אל לובש מדי זית אסור לדבר לא יפה, ואל לובש מדים כחולים מותר. שניהם לובשים את מדי המדינה, שניהם עובדי ציבור, שניהם דואגים לביטחון שלנו, שניהם משאירים בבית משפחה ואולי גם אישה וילדים ויוצאים לשטח לטובת כולנו, ועל שניהם, לפחות לכאורה, אנחנו צריכים להגן במידה שווה כשהם מותקפים בצורה לא הגונה.
אז למה זה לא קורה? איך בימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, וזו רק דוגמה, לא שמענו מילת ביקורת כשמפגינים טלטלו ניידת וניסו להפוך אותה, ולא כשדובר המשטרה עדכן על עשרות שוטרים פצועים, ולא כשמוחים ניסו להפיל פרשי משטרה מסוסיהם, ואפילו לא כשב"יום השיבוש הלאומי" מאות מפגינים הסתערו לעבר שוטרים, שבכוחותיהם הדלים כשלו במאמציהם להחזיק את המחסומים שהציבו, כשהכתב מעביר את התמונות בשידור חי בטלוויזיה ומדווח "תראו איך השוטרים נמלטים". מי החליט שלשוטרים מותר לעשות מה שאסור לעשות לחיילים? האם יכול להיות שהכול מתחיל ונגמר בשאלת זהותו של מי שתוקף את לובשי המדים הללו? שמה שאסור בשומרון מותר בתל־אביב?
במוצאי השבת שעברה נאם בהפגנה נגד הממשלה בתל־אביב מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך, שהיה מפקדם של כל השוטרים בישראל. רגע אחרי שירד מהבמה עלה עליה אחר כבוד יותם רוטפלד, שהציג את עצמו כאוהד הפועל תל־אביב ועובד האגודה לזכויות האזרח. רוטפלד הוא האיש שהגיש לבג"ץ את העתירה שתבעה לאפשר לאוהדים ללבוש את החולצה המגדירה את שוטרי משטרת ישראל כחלאות. "לפני כשלושה שבועות, בדרכי למשחק באצטדיון בלומפילד, התחלתי לקבל ידיעות על כך שהמשטרה לא מוכנה להכניס אוהדות ואוהדים שלבושים בחולצה שמבקרת את המשטרה", ניסח בצניעות, מקפיד לא להזכיר מה באמת היה כתוב על אותה חולצה "שמבקרת את המשטרה". רוטפלד סיפר על הניצחון הגדול של אוהדי הפועל במערכה מול המשטרה, וזכה לתשואות מהקהל. לא מופרך להעריך שאת ההפגנה הזו, שבה נאמו אלשיך ורוטפלד, אבטחה המשטרה – "חלאה", כמו שמגדירים אותה אוהדי הפועל תל־אביב – אבל זה לא הביא אף אחד להשמיע שם קול מחאה. תגידו "משטרת בן־גביר", והכשרתם כל ניבול פה. רק אל תשכחו אחר כך לצקצק בכאב על מותה של הממלכתיות.
לפי הקביעה המרוחה על חולצות האוהדים, אם אתה במשטרה - אתה חלאה. השוטרים שהצילו אזרחים ב־7 באוקטובר – חלאות. ראיתי את התגובה הכואבת של טליק, אמו של רס"ל רני גואילי הי"ד שגופתו מוחזקת בעזה, ונקרע לי הלב: "בלי קשר לבג״ץ - אל תלבשו את החולצה. קשה לי לראות אותה"
עוד כתבות בנושא
קולות השופטים
הזכרנו בתחילת הטור - אפרופו ההחלטה של בג"ץ לאפשר לאוהדי הפועל תל־אביב להיכנס לאצטדיונים עם החולצות המגדפות את משטרת ישראל - את הרגישות הרבה של השופטים בכל הנוגע בכבודם שלהם. ובכן, יותר מפעם אחת הוציא הנשיא יצחק עמית את הקהל מאולמו עקב הפרעות. ולא רק את המפריעים הוציא. ליתר ביטחון הוצאו גם מי שלא פצו פה. אוי לרשע ואוי לשכנו. כשנדרש לנמק את החלטתו, הסביר נשיא העליון בין השאר, בשני הרכבים שונים, שהוא מורה לפנות את הקהל מהאולם "בהתחשב בערכים שאנחנו מופקדים עליהם". מהם הערכים הללו? איפה הם כתובים? לא לגמרי ברור.
באחד המקרים קיבל הרכב של שבעה שופטים החלטה עקרונית מוקדמת, עוד לפני שמישהו ניסה להשמיע קול, לאפשר מראש את סגירת שערי אולם הדיונים לקהל, אפילו במקרה שיש רק חשש מוקדם להפרעה. "מקום שבו קיים חשש מבוסס לכך שדיון משפטי מסוים עלול להיות מלווה בהפרעות, בהתפרעויות או בהתפרצויות בדרגה שצפויה להקשות באופן ממשי על ניהולו התקין – ניתן וראוי כי בית המשפט ינקוט בעוד מועד בצעדים להגבלת הנוכחות הפיזית באולם בית המשפט, בנוסף ובמקביל לשידור הדיון במעגל סגור (באולם אחר בבית המשפט) או בשידור חי". בהסבר מפרטים עוד השופטים שחשוב לאפשר לבית המשפט "לקיים את הדין כהלכתו ולשמור על שלומם של כלל הנוכחים בהיכל בית המשפט". סליחה, מה זאת אומרת "לשמור על שלומם של כלל הנוכחים"? מישהו הרביץ לכם? מישהו הכה את עורכי הדין שמולכם? מישהו תקף את הקלדנית? מה זה התירוץ הזה? איפה היה איום כזה על שלום הנוכחים, שרק פינוי האולם היה יכול להציל?
במקום אחר הסביר בית המשפט את החלטתו, בין השאר, בכך ש"אנשי ונשות משמר בתי המשפט פועלים במסירות ובאחריות, לשמירה על טוהר ההליך ועל שלומם של כלל באי בית המשפט – אך למרבה הצער גם כלפיהם מופנות לא אחת התבטאויות בלתי ראויות". אני לא מכיר התבטאויות כאלה, ואם ישנן – הן מגונות, כפי שמגונות כל ההפרעות לקיומו של הליך משפטי תקין וראוי. אני גם לא מבקש להשוות בין מה שמותר לעשות במגרש כדורגל למה שמותר לעשות באולם בית המשפט. אלא שלא ברור למה מישהו חושב שההתבטאויות הלא ראויות כלפי "אנשי ונשות משמר בתי המשפט הפועלים במסירות" מצערות עד כדי כך שישמשו אחת העילות להוצאת קהל מהאולם, ואילו התבטאויות לא ראויות - מה זה "לא ראויות"? "חלאות"! - כלפי שוטרי משטרת ישראל הפועלים במסירות הן עניין לגיטימי שכל כולו חגיגה לחופש הביטוי.
אבל זה בדיוק העניין. אנחנו חיים במציאות שאין בה באמת כללים ברורים ואחידים. הכללים משתנים חדשות לבקרים לפי הפוזיציה. כששמחה רוטמן משתיק קרוב משפחה של חטוף שמפריע לישיבת ועדת החוקה של הכנסת, הוא מוצג בחדשות כאיש רע, קר ומנוכר. כשיצחק עמית נוזף בגסות רוח באמא של חלל חטוף, הוא יוצא מהאירוע בלי שריטה. כשמרדכי דוד מטריד אנשי שמאל הוא מוצג כמטורף אלים ומסוכן. כשאנשי שמאל מתפארים במצור על המספרה של שרה נתניהו, בהטרדת הילדים של עמיחי שיקלי, בהצקה לדני דנון כשהוא יושב בבית קפה, או ברדיפה ברחובות ניו־יורק אחר ח"כ רוטמן, הם נראים כמו לוחמי דמוקרטיה אמיצים. ניסיתם פעם לשחק כדורגל כשעל כל אחד מהשחקנים במגרש חלים כללים אחרים? לאחד מותר לגעת ביד ולאחר רק ברגל, לאחד מותר לעשות פאולים ולאחר נשרקת עבירה? ובכן, בחסות מערכת המשפט שלנו ובחסות כלי התקשורת שלנו, כך בדיוק מתנהל מגרש המשחקים שלנו.
עוד כתבות בנושא
