סליחה אם אני לא מתרגש מהציונים הגרועים של תלמידי ישראל או מהדוחות המדאיגים שמציפים אותנו חדשות לבקרים. הכתובת לא סתם הייתה על הקיר – היא נכתבה שם באותיות קידוש לבנה כבר לפני למעלה מעשור, על ידי כל מי שאחז בהגה.
עוד כתבות בנושא
כל הרעש התקשורתי הנוכחי סביב שר החינוך יואב קיש – המבחנים הבינלאומיים המביכים, המשברים התקציביים והתחושה הכללית של אובדן הדרך – מפספס לחלוטין את הפיל האמיתי שבחדר. קל מאוד להפוך את קיש לשק החבטות התורן (ונעשות מספיק טעויות כדי שזה יגיע לו בצדק), אבל האמת המרה היא שהוא בסך הכל עוד חוליה בשרשרת ארוכה של אשליה עצמית קולקטיבית.
כי הסיפור הזה הוא ממש לא רק יואב קיש. זה יפעת שאשא ביטון, יואב גלנט, רפי פרץ ונפתלי בנט – למעשה, כל מי שאי פעם החזיק בתיק החינוך בעשור פלוס האחרון. הכתובת לא סתם הייתה על הקיר; היא נכתבה שם באותיות קידוש לבנה כבר לפני למעלה מעשור.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
כשמסתכלים אחורה על רשימת שרי החינוך בעשור וחצי האחרון, מקבלים שיעור מאלף באיך נראית מערכת שמסרבת לטפל בשורש הבעיה ומעדיפה לדחות את הקץ: נפתלי בנט התמקד ביחסי ציבור ובמותג השיווקי של רפורמת ה-5 יחידות במתמטיקה, בזמן שהתשתיות של מקצועות היסוד האחרים, בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים, המשיכו להרקיב מלמטה.
רפי פרץ בעיקר ניסה לשרוד פוליטית ולא לטלטל את הסירה הרעועה ממילא.
יואב גלנט ניהל משברי כיבוי אש מול הקורונה עם הנחיות שהשתנו בכל יומיים, ללא טיפה של חזון פדגוגי או אסטרטגיה לטווח הארוך.
יפעת שאשא ביטון נכנסה למלחמות חורמה אישיות והציעה רפורמות חלקיות ומסורבלות (כמו רפורמת המחברות בבגרויות) שבסופו של דבר רק מסמסו את האתגרים האמיתיים והעמיסו על המערכת.
המשותף לכולם? הם לא היו טיפשים. כולם הבינו היטב את גודל השעה ואת עומק הריקבון המבני, אבל כולם בחרו באופן מודע ומתוכנן ללכת בדרך הקלה.
יואב גלנט מסכם תפקיד. | צילום: Ddmedia
הפחד מהמפץ הגדול
במערכת הפוליטית הישראלית, שר חינוך ממוצע מחזיק מעמד בקושי שנתיים-שלוש בתפקיד. במצב כזה, למה לו לצאת למלחמת עולם חזיתית מול ארגוני המורים, מול הקיבעון הפקידותי של משרד החינוך ומול אגף התקציבים באוצר? הרבה יותר קל להדביק פלסטר פוטוגני, לגזור סרט בשידור חי, ולהשאיר את הפיצוץ הבלתי נמנע ליורש הבא בתור.
אף שר לא רצה להיות זה שבמשמרת שלו תפרוץ שביתה קיומית של שלושה חודשים שתשבית את המשק. אף שר לא רצה לספוג את האש הציבורית של ההורים העצבניים, להתמודד עם קמפיינים ממומנים ומתוזמנים של ארגוני המורים, ולשלם את המחיר הפוליטי בשביל רפורמה שאת הפירות שלה יקצור בכלל שר אחר בעוד עשור מהיום.
עוד כתבות בנושא
הגענו לנקודה שבה אי אפשר להמשיך לצבוע קירות מתקלפים בבית שמסדרונותיו קורסים. אנחנו לא צריכים עוד "משפצים" קוסמטיים שמחתימים את ארגוני המורים על הסכמי שכר זמניים שקונים שקט תעשייתי דמוי-יציבות לשנה-שנתיים.
החינוך בישראל צריך שר של "פינוי בינוי". מנהיג שיבוא עם חזון עמוק ומוכנות לשלם מחיר פוליטי כבד בטווח הקצר, במטרה לבנות את המערכת מחדש מהיסוד: מהפכה במודל ההעסקה: לשנות לחלוטין את מודל ההעסקה והתגמול של המורים – תגמול לפי מצוינות, איכות וגמישות ניהולית, ולא לפי ותק מיושן ומאובן.
אוטונומיה מלאה לשטח: להעניק אוטונומיה ניהולית, פדגוגית ותקציבית מלאה למנהלי בתי הספר, שהם אלו שמכירים את התלמידים והצרכים שלהם הכי טוב.
ניקוי אורוות בירוקרטי: להפוך את משרד החינוך מאופרטור מסורבל ומנהל-מיקרו לרגולטור, יעיל ומתווה מדיניות, תוך חיתוך דרמטי של מנגנונים מנופחים ומפקחים מיותרים.
שר האוצר ליברמן,שרת החינוך שאשא-ביטון ויפה בן דוד בחתימת ההסכם עם הסתדרות המורים, באוגוסט 22'. | צילום: תומר נויברג, פלאש 90
ובשורה התחתונה, כן – זה אומר שצריך שר שיהיה מוכן, במודע ובאומץ, ללכת לשביתה קשה, ארוכה. מנהיג שיעמוד מול הציבור ויגיד באומץ: "יהיה פה קשה עכשיו חודשיים-שלושה. במהלך התקופה הזו המדינה תסייע להורים ותתמוך בהם דרך הפעלת מערכות חינוך משלימות ברשויות המקומיות, שיתופי פעולה עם עמותות חינוך מובילות, ומימון ישיר לחשבון הבנק של ההורים כדי לאפשר להם פתרונות קצה. אבל כשזה יסתיים – הילדים של כולנו יחזרו למערכת חינוך אמיתית, רלוונטית, שמכינה אותם למאה ה-21".
עוד כתבות בנושא
עד שלא יגיע השר שיסכים לשכב על הגדר הזו ולשלם את המחיר הפוליטי האישי, קיש הנוכחי יתחלף בקיש הבא, והכתובת על הקיר רק תמשיך להעמיק.