הרב משה פיינשטיין היה גדול הפוסקים באמצע המאה העשרים. בספר התשובות שלו, "אגרות משה", נמצא דיון מפתיע בנוגע ליחס ההלכתי לעישון סמים. מה שמפתיע איננו המסקנה (אסור, כמובן), אלא השאלה עצמה.
עוד כתבות בנושא
בתחילת שנות השבעים הפרועות נמצאו בישיבה חרדית כמה תלמידים שנהגו לעשן מריחואנה. כאשר רבניהם נזפו בהם, התריסו כנגדם התלמידים: איפה כתוב בתורה שזה אסור? הרבנים לא ידעו מה לענות, והעבירו את השאלה לגדול הפוסקים של הדור. הרב פיינשטיין הפנה אותם לדיניו של בן סורר ומורה, המוזכרים בספר דברים: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ... וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כ"א, יח-כ). מכאן למד הרב פיינשטיין: אם התורה רואה בחומרה זלילה וסביאה בנסיבות מגונות, כל שכן לגבי עישון סמים.
אנו יודעים היום עד כמה מזיק לבני נוער השימוש בסמים, גם אלו המכונים "קלים". אך לא זו הנקודה שאני רוצה להדגיש כאן. בפרשת "בן סורר ומורה" נמצא הדרכה לגבי הבעיה שמסעירה בימים האחרונים את כולנו: איך מתמודדים עם פשיעת נוער, שמסלימה במהירות למעשי רצח מחרידים.
הכי מעניין
בן סורר ומורה?
לביטוי "עונש דרקוני" אין שום קשר לחיה המיתולוגית יורקת האש. דרקון היה משליטי אתונה במאה השביעית לפני הספירה. החוקים שכתב היו מחמירים מאוד, ובעקבותיהם נטבע לדורות הביטוי הזה. כאשר שאלו את דרקון מדוע קבע עונש מוות על רוב העבירות, הוא השיב: "לדעתי עונש זה מתאים גם לעבירות הקלות, ובנוגע לעבירות החמורות – לא מצאתי עונש קשה יותר". אך לא זו היא גישתה של תורת ישראל, ולכן חכמינו התקשו מאוד להבין את דינו החמור של בן סורר ומורה, שהתורה גוזרת עליו עונש מוות.
לפי פרשנותם של חז"ל מדובר בנער שגנב מבית הוריו כסף, קנה בו בשר ויין וזלל אותם. לא נעים ולא יפה – אבל רחוק ממה שנראה כמצדיק עונש מוות. איך אפשר להסביר את הפסוקים הללו? כך אמרו חז"ל: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא ע"א). הקביעה "דרוש וקבל שכר" אינה אומרת חלילה שהקב"ה רצה לנפח את היקפה של התורה בדברי סרק, כדי שיהיה לנו מה ללמוד. היא אומרת שמעולם לא הוצא נער להורג בגלל התנהגות כזו, ולעולם זה גם לא יקרה; הדין התיאורטי החמור הזה נכתב בתורה לא כדי שניישם אותו כפשטו המילולי, אלא כדי שנלמד ממנו לקח חינוכי עקרוני.
עוד כתבות בנושא
הלקח החינוכי הבסיסי ביותר שאפשר ללמוד מהפרשייה הזו הוא לא להקל ראש בהתנהגות מגונה ובפשיעה קלה של צעירים. כדברי חכמינו, "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו [כלומר מימון לאורח החיים שהורגל בו] ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות" (סנהדרין עב ע"א). מה שמתחיל כפשיעה קלה עלול להידרדר במהירות לפשעים הנוראים מכל. כך ניסח זאת הרמב"ם, בפירוש המשנה שלו: "כי מי שהוא בגיל צעיר תאוותן עד כדי כך כמתואר, לא ייבצר בסופו של דבר שיהא גוזל ממון אחרים ושופך דמים".
מה אומר על כך המחקר העכשווי? כך כתבו פרופ' ג'יימס ווילסון ופרופ' ריצ'רד הרנסטיין: "הפושעים הקשים ביותר הם הנערים שהחלו את קריירת הפשע שלהם בגיל מוקדם מאוד. המִתאם בין גיל צעיר של התחלה לבין שיעור גבוה של פגיעות היא אחת ההכללות המבוססות ביותר של הקרימינולוגיה" (Crime and Human Nature, p. 509). את דבריהם בנושא הזה חתמו בפתגם: "כשמכופפים את השתיל, העץ יגדל עקום".
שלט "סליחה" מהנרצח, ימנו בנימין זלקה ז"ל | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
מה כל זה אומר לנו? לצערנו אין תרופות קסם לפתרון בעיות חינוכיות ולמיגור פשיעת נוער. אך יש תרופות שאין בהן קסם, אלא שכל ישר, הדרכה מאבותינו וניסיון היסטורי. והתרופה הבסיסית היא מינימום סובלנות לפשיעה זוטרה ולהתנהגות פסולה מצד צעירים. המשטרה ובתי המשפט צריכים להיות הרבה יותר תקיפים כלפי עבירות "קלות" של צעירים ובני נוער.
ולא רק הם: גם מערכת החינוך שלנו הפכה סובלנית מדי להתנהגות פרועה ואלימה, תחת הכותרת "אין דבר כזה ילד רע" – וגם היא צריכה להשתנות. סובלנות היא דבר טוב – אך לא בהקשר הזה. מי שסובלני לאלימים הורס לא רק את חייהם של הקורבנות, אלא לעתים גם את חייהם של התוקפים. לו מישהו היה בולם אותם בנחישות בשלב מוקדם יותר – אולי לא היו מוצאים עצמם בגיל צעיר מואשמים ברצח. נער שיעמוד בפני שופט אחרי שסטר למורה אולי לא ינעץ בהמשך דרכו סכין.
דווקא מי שמכבד בני נוער, דווקא מי שלוקח ברצינות את מה שעובר עליהם, צריך להתייחס באופן הרבה יותר מחמיר והרבה פחות סלחני לשלבים הראשונים של הידרדרותם החינוכית.
עוד כתבות בנושא
