משרד החינוך הודיע בסוף השבוע שעבר כי הוא מקדם חוזר מנכ"ל חדש שיסדיר את ההתמודדות עם טלפונים חכמים בבתי הספר. המהלך מיד הצטייר כהישג: "סוף־סוף שמים סוף למסכים". אך מאחורי הכותרות מסתתרת גישה חינוכית שגויה מיסודה, שממשיכה את הדפוס המוכר של מערכת החינוך. עוד פקודות מלמעלה, עוד ריכוזיות, עוד ניסיון לנהל את המערכת בעזרת חוזרים במקום באמצעות אמון.
התפיסה שמובילה את המהלך החדש מניחה שמשרד החינוך יודע היטב מה צריך לקרות בכל בית ספר בישראל, מה הם צורכי המשמעת, מה האקלים החינוכי, מה מצב הקהילה ומה נכון לכל גיל ולכל שכבה.
זו אשליה שאין לה אחיזה במציאות. בתי הספר בישראל אינם מקשה אחת, והפערים בין מוסדות במרכז ובין מוסדות בפריפריה עצומים – מבחינה חברתית, כלכלית, תרבותית וקהילתית.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
ובכל זאת, המשרד מבקש לקבוע הנחיות אחידות עד רמת המיקרו: החל בהתראה, עבור בהחרמת המכשיר והעברתו לחדר המנהל, וכלה בדרישה שההורה יגיע לאסוף את הטלפון. המנגנון הזה אינו "מדיניות". הוא התערבות יתר, שלפיה למנהל אין יכולת לשפוט בעצמו מה נדרש בכיתותיו.
הבעיה עמוקה בהרבה מהוויכוח על הטלפונים. היא נוגעת לליבה של מערכת החינוך שלנו: היעדר אמון בדרגי השטח.
המדינה ריכזה במשרד החינוך כמעט כל סמכות אפשרית: תוכניות לימודים, העסקת מורים, שעות הוראה, תקציבים, פדגוגיה, הכשרות, ועתה גם נהלים מפורטים להתמודדות עם טלפונים. במקום לראות במנהלים ובמורים אנשי מקצוע, המשרד מתייחס אליהם כמי שזקוקים להוראות הפעלה.
תוצאת הגישה הזו מוכרת. כל ניסיון לכפות פתרון אחיד מלמעלה נכשל ברגע שהוא פוגש את המציאות המורכבת של בית הספר. אין צו בירוקרטי שיכול להתחרות בהיכרות של מנהל עם תלמידיו, של מחנכת עם הכיתה ושל קהילה עם צרכיה.
עוד כתבות בנושא
הפתרון אינו ביטול מוחלט של כללי המסגרת, אלא שינוי הכיוון. במקום לחייב, יש לתמרץ. במקום לרכז סמכויות, יש להרחיב אותן. משרד החינוך יכול וצריך להגדיר יעדים לאומיים, אך היישום חייב לעבור לשטח.
כך למשל, אם יש רצון לעודד בתי ספר למנוע שימוש בסמארטפונים, אפשר להציע תוספות תקציב ייעודיות לבתי ספר שיאמצו מודל של בית ספר "נקי מסמארטפונים". אפשר להקצות שעות ייעודיות להדרכה וללמידה חברתית רגשית בתחום הזה. אפשר להפעיל מערכי הדרכה להורים דרך הרשויות המקומיות, שיתמודדו עם הדילמות שאינן מסתיימות בשער בית הספר.
במקביל, חשוב לחזק את סמכותם של מנהלים ומורים - לא לצמצם אותה. שיח על משמעת אינו יכול להתנהל בחדרי מנכ"ל בירושלים. הוא חייב להישען על סמכויות אמיתיות בשטח: אפשרות לקבוע כללים פנימיים, להפעיל שיקול דעת ולהתמודד עם חריגות בלי לחשוש מחריגה מהנחיות.
המאבק בשימוש המוגזם בטלפונים הוא חשוב. כולנו מכירים את נזקיהם. אך אופן פעולתו של המשרד מעיד שהוא שוב פותר בעיה אמיתית באמצעות כלי לא נכון. במקום לאפשר למנהלים להוביל שינוי מבוסס קהילה, המשרד בוחר לנהל את הכיתה ממשרדו.
מערכת החינוך לא זקוקה לעוד "איסור". היא צריכה אמון - במנהלים, במורים, בהורים וכמובן בתלמידים. ביום שבו נבין זאת, נתחיל לראות גם תוצאות.
טל לוריא הוא מייסד ארגון "מורים מובילים שינוי" ומחבר הספר "עד הילדים" בהוצאת סלע מאיר