ההתמכרות של ענף הבניין לפועלים ערבים מביאה לנו את הרע שבכל העולמות

הפיגוע הקטלני בירושלים השבוע הציף שוב את מחדל הגבול הפרוץ, שגדר ההפרדה אינה באמת מועילה לו. חדירת שוהים בלתי חוקיים (שב"חים) במקטעים שונים ידועה ומוכרת, ולצערנו תופעה רווחת. שני המחבלים שביצעו את הפיגוע השבוע נכנסו דרך פרצה כזאת, ונעזרו בסייען בצד הישראלי. חברת כנסת בישראל טוענת שהגדר הפרוצה היא במידה רבה מדיניות מכוונת של עצימת עין מסיבות כלכליות. "יש להודות על האמת: ישראל נאלצת להעלים עין ממעבר של פלסטינים דרך פרצות בגדר ההפרדה, לאור מחסור חמור בעובדים בתחום הבניין", כתבה ברשת X חברת הכנסת אתי עטיה, יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים. דבריה הציפו מחדש את הדיון הציבורי סביב אחד הנושאים הבוערים ביותר במשק הישראלי מאז פתיחת מלחמת חרבות ברזל: המחסור בעובדי בניין. לצערנו, בהקשר טראגי במיוחד.

מאז שנות התשעים והסכמי אוסלו, בעידוד ממשלות ישראל, נכנסו יותר ויותר פועלים פלסטינים לענף הבנייה. הדבר יצר תלות כלכלית של הרשות הפלסטינית בעבודה בישראל, ותלות כלכלית של ענף הבנייה הישראלי בפועלים הפלסטינים. עם פרוץ המלחמה הגבילה ישראל את כניסתם של פועלים פלסטינים לשטחה. הצעד היה מתבקש משיקולי ביטחון, אך הותיר את ענף הבנייה עם חלל עצום. זה עשורים נשען תחום הבנייה בישראל על כוח עבודה זול מהרשות הפלסטינית; כעת הוא התקשה להמשיך את קצב הבנייה ולהיענות לביקוש הגבוה לדיור ותשתיות. כ־90 אלף פלסטינים עבדו בישראל טרום המלחמה; אלפים ספורים ממשיכים לעשות זאת באופן רשמי, ועוד כמה אלפים מסתננים באופן לא חוקי.

כדי למלא את מקומם של העובדים הפלסטינים, דרשו הקבלנים להביא עובדים זרים ממקומות אחרים, תוך הקלות בתהליכי רישוי וצמצום עלויות. מנגד, במערכת הביטחון נשמעו דווקא קולות שקראו להשיב את הפועלים הפלסטינים, מתוך חשש מ"תסיסה" ברחוב הפלסטיני בקרב העובדים שנסמכו על ההכנסות מישראל.

כל אחת מן האפשרויות הללו נושאת בחובה מחיר כבד. הכנסת פועלים פלסטינים כרוכה בסיכון ביטחוני ידוע, אך ייבוא עובדים זרים יוצר בעיות אחרות: עובדים רבים בוחרים להשתקע בישראל גם לאחר פקיעת אשרתם, והופכים ל"שוהים בלתי חוקיים". מערכת המשפט איננה מאפשרת אכיפה יעילה בתחום, והתוצאה היא איום דמוגרפי מתמשך. כך או כך, בענף הבנייה ובעיקר בהתאחדות הקבלנים מעוניינים להמשיך להשתמש בכוח עבודה זול, ובאין כוח מקומי כזה, מתעקשים לייבא אותו ארצה.

הדיון הזה חשוב, אבל הוא מייצר דיכוטומיה כוזבת כאילו קיימות רק שתי אפשרויות בעולם: או עובדים זרים, או פועלים פלסטיניים. בפועל, קיימים כיוונים נוספים. כך למשל, בשנים האחרונות התפתחו טכנולוגיות בנייה מתקדמות, כמו בנייה מתועשת ושימוש ברובוטיקה ובחומרים חדשניים, העשויות לצמצם באופן דרמטי את התלות בכוח עבודה אנושי. מדינות רבות עברו כבר לפני עשורים לשיטות עבודה חדישות שדורשות פחות ידיים עובדות בשטח. בישראל, לעומת זאת, השינוי איטי ומוגבל.

כורח המציאות בשנתיים האחרונות הגביר את מימושו של פוטנציאל נוסף: העסקה של עובדים ישראלים. לפני המלחמה היו בישראל בסך הכול כ־353 אלף עובדים בענף הבניין, מהם יותר מ־100 אלף עובדים פלסטינים. על פי נתוני משרד האוצר, נכון לרבעון הראשון של 2025 קיימת התאוששות במספר העובדים בענף, והוא הגיע לכ־336 אלף פועלים. מתוכם, 21 אלף בלבד הם פלסטינים. מספר העובדים הזרים גדל בכ־34 אלף, ומספר העובדים הישראלים גדל בכ־38 אלף, מתוכם כ־24 אלף ערבים ישראלים.

אחת החלופות המרכזיות למחסור בעובדי בניין נמצאת כבר למעלה משנה וחצי על שולחן מקבלי ההחלטות, אך מתקדמת בעצלתיים. מדובר ביוזמה של משרד הבינוי והשיכון להכניס לישראל חברות בנייה זרות, שיפעלו ישירות בענף הבנייה למגורים. חברות בנייה זרות פועלות בישראל כבר מספר שנים, והיתרון של השימוש בהן הוא אדיר: הן מנוסות מאוד, משתמשות בטכנולוגיות בנייה מתקדמות יותר מאלה הקיימות כיום בישראל, ויכולות לצמצם עלויות שהרקיעו שחקים ולקצר לוחות זמנים. הן מגיעות כחברה שלמה, יחד עם כל שרשרת הבנייה – ממהנדסים ועד פועלים, מה שמייעל את עבודתן. הניסיון שלהן הוא עניין קריטי, שכן רבים מהעובדים הזרים שהגיעו לישראל בשנתיים האחרונות התגלו כחסרי ניסיון ולא מיומנים.

חברות בנייה זרות מגיעות לארץ לתקופה מוגבלת ומוגדרת, ובסיומה הן חוזרות עם העובדים שלהן למדינת המוצא. החברה ערבה להם, והסיכון שעובדיהן יישארו בארץ הוא מצומצם. גם מהבחינה הבירוקרטית – החברות  מייצרות מסלול עוקף להבאת עובדים זרים שנושא עימו פחות סיכונים, ואינו כרוך בסחבת הרגילה. הן עובדות בעיקר על פרויקטים למגורים, כולל בנייה של מתחמים שלמים או רבי קומות.

החברות הללו קיימות בארץ מאז 2016, כאשר משרד השיכון פרסם קול קורא לחברות בנייה בינלאומיות, מתוך כוונה להגדיל את היצע הדיור בישראל. בעקבותיו הוקם מאגר ייעודי ובו נכללו עשר חברות זרות שקיבלו רישיון לפעול בארץ, רובן מסין ואחת מטורקיה, שהפכה ללא רלוונטית. החברות הללו בנו עד היום בישראל עשרות אלפי יחידות דיור, והפוטנציאל הנוכחי גדול אף יותר. עם פרוץ המלחמה והתגברות המחסור בכוח אדם, הוחלט לפתוח את האפשרות הזו שוב ולנסות להביא לכאן חברות בנייה נוספות מהעולם.

בפברואר 2024 פורסם קול קורא נוסף לחברות זרות שיעסקו בבנייה למגורים, ולפני כשבועיים נפתח קול קורא חדש. ובכל זאת, בפועל התהליך מקרטע. שנה וחצי לאחר פרסום הקול־קורא האחרון, נוספו למאגר רק שתי חברות חדשות, ועוד שלוש מצויות בהליכים. משרד השיכון התפאר כי שלושים חברות הגישו בקשות, אולם רובן עדיין ממתינות לאישור. כך, במציאות שבה המדינה זקוקה נואשות להגדלת היצע הדירות – גם בעקבות נזקי המלחמה והטילים, והשיפוצים הנדרשים – התקדמות המהלך איטית במיוחד.

מי שמתנגדים בחריפות ליוזמה הם כצפוי הקבלנים המקומיים, שאינם מעוניינים בתחרות. בהתאחדות הקבלנים בוני הארץ מסרו כי ההחלטה לפרסם קול קורא לחברות בנייה זרות היא "החלטה אומללה שמפקירה את ענף הבנייה בשיא מלחמה", והזהירו כי הדבר עלול לחסל את הענף המקומי שמעסיק מאות אלפי עובדים ישראלים. ואולם בישראל לא חסר ביקוש לבנייה, ויש בהחלט מקום לתחרות שעשויה להוריד עלויות.

הביקורת של הקבלנים מחדדת את נקודת התורפה של הענף כולו: התמכרות רבת שנים לכוח עבודה זול, בראש ובראשונה מהרשות הפלסטינית, תוך התעלמות מההשלכות רחבות ההיקף על מדינת ישראל כולה. זוהי התמכרות מזיקה והרסנית. כל סבב לחימה או עימות ביטחוני מביא לעצירה מוחלטת בענף ומייצר חוסר יציבות מובנה, שתורם לעלויות הגבוהות של הדיור בישראל. ההישענות הזו גם בלמה את התפתחות הענף; שיטות בנייה מיושנות נותרו על כנן, במקום להשקיע בתשתיות חדשות ובטכנולוגיות מתקדמות. כל עוד יש זרם בלתי פוסק של כוח עבודה זול, מדוע להתאמץ ולחולל שינויים?

אם נכונה הטענה בדבר העלמת עין מתופעה נרחבת של שוהים בלתי חוקיים, הרי שאנחנו מקבלים את הרע מכל העולמות. פועלים פלסטינים מגיעים ארצה ללא בידוק ביטחוני, ממשיכים להזין את התלות בהם, ועל הדרך מחסלים את מה שנשאר משלטון החוק בישראל.

במשרד השיכון מבקשים לייצר תמהיל חדש לבנייה בישראל. לא עוד הסתמכות על גורם אחד ויחיד אלא גיבוש שלל דרכים וגורמים, כך שהענף לא ייתקע. גם להכניס עובדים זרים נוספים במסגרת הסכמים בין מדינות; גם להרחיב את האפשרות להביא ארצה עובדים זרים במסגרת תאגידים פרטיים; גם להכשיר ולתמרץ עובדים ישראליים להיכנס לענף; גם לשלב ולקדם שיטות בנייה מתקדמות שחוסכות בכוח עבודה; וגם להביא חברות בנייה זרות. לבעיה אחת יכולים להימצא פתרונות רבים.