פתיחת שנת הלימודים לוותה כרגיל בתמונות מרגשות של ילדים רכים שמתחילים את לימודיהם, וכמובן בשלל כתבות על המחסור במורים במערכת החינוך. אם אתם הורים המתגוררים באזור המרכז, סביר שאתם מכירים את החוויה הזאת מקרוב: כיתה שעד הרגע האחרון לא הייתה לה מחנכת, או שיעור מקצועי שהתבטל כי לא נמצא מי שילמד אותו. הטענה על מחסור במורים במדינת ישראל כבר הפכה לאקסיומה, אבל הנתונים משרטטים מציאות מורכבת יותר.

ילדים זה שמחה ושיעור הפריון בישראל גבוה, וכך מספר התלמידים במערכת החינוך הולך וגדל בכל שנה. אבל מה שלא מספרים לכם זה שמספר המורים במערכת החינוך גדל בקצב גבוה יותר ממספר התלמידים, באופן שמפצה על הגידול הטבעי של המערכת ולמעלה מכך.

לפי נתוני אגף השכר במשרד האוצר, בעשור האחרון מספר המורים גדל בכ־31%, כפול מהגידול במספר התלמידים, שעלה בכ־14.8% בלבד. יש יותר מורות שנכנסות למערכת מדי שנה, מאשר מורות שעוזבות אותה. והנה נתון נוסף מדו"ח הממונה על השכר: שיעור המורים מכלל העובדים במשק הולך וגדל בהתמדה גם הוא, ועלה בעשור האחרון מכ־5.48% לכ־6.46%. כלומר, שישה וחצי אחוזים מכלל העובדים במשק עובדים במערכת החינוך הממלכתית.

והנה הנתון החשוב ביותר: אם לוקחים את כל המורים במערכת ומחלקים במספר התלמידים, מגלים שבמערכת החינוך הישראלית יש מורה על כל 11 תלמידים. כלומר, אין סיבה שבמערכת החינוך הישראלית לא יהיו כיתות קטנות להפליא, עם המורים האיכותיים ביותר שאפשר למצוא, ובטח אין סיבה שמדי שנה נשמע על כיתות שנאלצו להתאחד כי לא נמצאה מחנכת נוספת, או על כיתת אנגלית שלא נפתחה משום שאין מורה. רק לשם השוואה, במדינות המפותחות היחס הזה עומד על כ־14 תלמידים על כל מורה במשרה מלאה בבתי הספר היסודיים, ועל כ־13 תלמידים למורה בחטיבות הביניים. חשוב להדגיש: הנתון הזה מציג מספר ממוצע של משרות מלאות בהוראה. כלומר, מורה שעובד בחצי משרה נספר כ"חצי מורה", כדי לנטרל את ההטיה של מורים רבים שעובדים במשרה חלקית.

אז איך זה מסתדר עם מה שכולנו רואים ושומעים כל שנה מחדש? הרי המנהלים אינם ממציאים את הקושי למצוא מורים, והכיתות שנשארות ריקות או המגמות שאינן נפתחות מדברות בעד עצמן. מערכת החינוך הישראלית היא אבסורד: יש בה מספר גדול של מורים ביחס לתלמידים, אבל גם, בעת ובעונה אחת, מחסור תמידי במורים. כדי להגדיל את התמיהה נזכיר כי אף שבישראל יש יותר מורים ביחס לתלמידים בהשוואה למדינות המערב, בכל זאת הכיתות כאן גדולות יותר בהשוואה למדינות ה־OECD.

הפתרונות על השולחן

הפתרון לקושיה הזו, כמו רוב הבעיות של מערכת החינוך הישראלית, נעוץ בניהול הריכוזי של משרד החינוך. הנתונים הכלליים שהבאנו אינם מציגים את המציאות המורכבת, אלא את הממוצע. במציאות, יש מקומות שיש בהם עודף במורים, ומקומות אחרים שמתמודדים עם מחסור חמור. עיקרו של המחסור ממוקד במרכז הארץ, שם יוקר המחיה מקשה על גיוס מורים. עם משכורת ממוצעת של מורה, בטח של מורה מתחיל, קשה לשלם שכירות באזורי הביקוש. מסיבות דומות יש מחסור במורים למדעים ומתמטיקה, בעיקר בפריפריה. בוגר תואר בפיזיקה, מתמטיקה או מחשבים, בוודאי אם מדובר בתואר שני, יכול למצוא עבודה שתכניס לו כבר בתחילת הדרך שכר גבוה משמעותית מזה שיקבל כמורה מתחיל.

הבעיה היא שמשכורות המורים אינן מתחשבות בהבדלים הללו; השכר הוא אחיד בכל אזור ובכל מקצוע, ונקבע בעיקר על פי ותק. מנהל במרכז הארץ שחסרים לו עשרות מורים יתקשה למשוך מורים חדשים, ואין לו שום אפשרות לתמרץ אותם באופן שונה. למנהל בפריפריה שמתקשה למצוא מורה לפיזיקה אין שום אפשרות להציע לדוקטורנט לפיזיקה ללמד כמה שעות בשבוע תמורת שכר הולם, אלא רק שכר של מורה מתחיל (תחשבו מה זה עושה לאפשרויות ההתקדמות של צעירים בפריפריה).

כשהבעיה איננה אחידה, גם הפתרון איננו יכול להיות אחיד. פתרון כזה נמצא על השולחן כבר שלוש שנים, ואפילו נחתמו כבר הסכמים קיבוציים עם הסתדרות המורים וארגון המורים, שבמסגרתם הם הסכימו לשיעור קטן של מורים בחוזים אישיים. חוזים כאלה עשויים להיחתם עם מורים בעלי הכשרה מתאימה, בדגש על תארים מתקדמים, ולהעניק להם שכר גבוה משמעותית משכרו של מורה מתחיל, עד 16 אלף שקלים. החוזים האישיים הוגדרו כפיילוט למחוז המרכז, שבו המחסור חמור במיוחד. אבל אף שהושגה הסכמה ואפילו נרשם ביקוש גבוה של מאות מועמדים מאזור המרכז בעלי תואר שני ודוקטורט בתחומים נדרשים – ארגוני המורים לחצו שלא להכניס אותם למערכת, הערימו קשיים, ומשרד החינוך נכנע ועד היום לא גויס אפילו מורה אחד בחוזה אישי.

לפרדוקס שתיארנו יש הסבר מרכזי נוסף: התלמידים בישראל לומדים יותר ימים ויותר שעות מאשר במרבית המדינות המפותחות. מטבע הדברים, ככל שמלמדים יותר, כך צריך יותר מורים. בבתי הספר היסודיים בישראל לומדים בכל שנה 918 שעות סטטוטוריות, כלומר כאלה שמחייב משרד החינוך, בהשוואה לכ־805 שעות סטטוטוריות במדינות ה־OECD. אלא שמספר השעות הגבוה לא בהכרח מוביל להישגים טובים יותר של התלמידים, כפי שמעידים ציוני התלמידים הישראלים במבחנים הבינלאומיים. אין סיבה אמיתית להמשיך ללמד את כולם שעות רבות כל־כך.

חלק גדול מאותו מחסור במורים נובע מהפער בין שבוע הלימודים של התלמידים לשבוע העבודה של המורים. בעוד התלמידים נמצאים בבתי הספר שישה ימים בשבוע, המורים שלהם נמצאים שם רק חמישה ימים. הפער הזה מגדיל את הצורך במורים בכ־14% עבור כל כיתה. כלומר, אנחנו מייצרים בעצמנו את הביקוש למורים נוספים, ואז מתפלאים שחסרים מורים. עד כמה זה חריג? ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שעדיין לומדים בה שישה ימים בשבוע. המשמעות היא שבעוד במערב מספר ימי הלימודים בשנה בבתי הספר היסודיים עומד על ממוצע של 184 ימים, בישראל לומדים 209 ימים בשנה – הכי הרבה במדינות ה־OECD.

זהו הרע שבכל העולמות: גם דרושים הרבה יותר מורים כדי למלא את הכיתה הרבה יותר שעות וימים, וגם בנינו לוח שנה שבו ימי הלימודים אינם מסונכרנים עם ימי החופשה של המשק, כך שילדים נמצאים בחופש כשההורים עובדים, וההורים נמצאים בחופש כשהילדים לומדים. לאורך השנים נעשו ניסיונות רבים לסנכרן את לוח החופשות ולקצר את שבוע הלימודים לחמישה ימים, תוך העברת היום הנוסף לימי חופשה מיותרים במערכת. כל הניסיונות הללו נתקלו כצפוי בחומה בצורה של ארגוני המורים. המורים מסרבים לשינוי כלשהו בלוח החופשות שלהם, ומסרבים לוותר על היום החופשי באמצע השבוע. כתוצאה מכך המערכת צריכה עוד ועוד מורים, מה שמייצר מחסור.

על כל אלה צריך להוסיף את המגמה הגוברת בעשור האחרון להקטין את מספר התלמידים בכיתה, מגמה שגם הגדילה את הצורך במורים שיאיישו את כל הכיתות הללו. מחקרים שנעשו הראו כי הביקוש המוגבר למורים הביא להורדת איכות ההוראה. כלומר, באופן לא מפתיע, ככל שהיה צורך ביותר מורים, כך רף הכניסה להוראה ירד.

דו"ח ועדת שפירא, שעסק בתחום החינוך המיוחד ופורסם בשנה שעברה, המליץ לפתור את הבעיה הקשה של הגידול המהיר בחינוך המיוחד בשנים האחרונות באמצעות הקטנת הכיתות במערכת החינוך הכללית ל־19 תלמידים בכיתה. לטענתם, הקטנת הכיתות תביא למתן מענה חינוכי טוב יותר לכלל התלמידים, ועל כן להפחתת הביקוש לכיתות חינוך מיוחד נפרדות. ואולם ספק אם הקטנת הכיתות היא השימוש הטוב ביותר שאפשר לעשות בכוח ההוראה העומד לרשות מערכת החינוך. במסגרת הטרייד־אוף המובהק שבין שתי האפשרויות, מוטב אולי לסנן החוצה חלק מהמורים הפחות טובים ולשפר את שכרם ההתחלתי של המורים הקיימים, כך שצעירים איכותיים ייכנסו להוראה והמורים הטובים יישארו בה ולא יעזבו את המקצוע. אם אנו רוצים לקדם את הישגי התלמידים בישראל, איכות המורים היא הנתון החשוב והבסיסי ביותר.

שקט הוא רפש

בסופו של דבר רוב הכיתות בכל בתי הספר נפתחו, ומערכת החינוך הצליחה לצמצם בכמה שבועות מחסור של אלפי מורים. זה לא שהמחסור התאדה לפתע. כדי למלא את הכיתות הללו, מישהו איפשהו כנראה הוריד את הרף והכניס לכיתה מורה שמלכתחילה אולי לא היה מתקבל. הגידול במספר המורים בישראל אינו אומר דבר על איכותם ועל התאמתם למקצוע.

הבעיה האמיתית איננה מספר המורים אלא איכות ההוראה, וממנה מעדיפים כולם להתעלם. כל עוד אנחנו מלמדים הכי הרבה ימים ושעות במערב, מנסים להקטין את הכיתות ל־19 תלמידים, מתעקשים להמשיך ללמד גם בימי שישי ולשלם לכולם לפי ותק ללא כל התחשבות בצורכי המערכת, כי אף אחד לא רוצה לריב עם יפה בן־דויד –  רף הכניסה למקצוע ימשיך לרדת. לעומת זאת, אם נצליח לצמצם שעות הוראה וימי לימודים, נוכל לבחור את המורים הטובים והמתאימים ביותר ולא רק למלא כיתות.

בישראל אין מחסור במורים, יש ניהול גרוע של משאב ההוראה. מקורו של קמפיין המחסור במורים הוא בארגוני המורים, הטוענים מדי שנה שהמערכת קורסת, ולכן חובה להעלות את שכר המורים. ואולם העלאה גורפת של השכר לא תפתור את הבעיה. כל עוד אנו ממשיכים בשיטת ההעסקה האחידה, נמשיך לראות מחסורים נקודתיים. למערכת גדולה ומורכבת לא יכולים להיות פתרונות אחידים, אלא רק כאלה שמתחשבים בצרכים השונים שעולים מהשטח. הפתרונות הנכונים קיימים ואפשריים לביצוע מבחינה בירוקרטית, אבל קשים מאוד ליישום מבחינה פוליטית. בשתי מילים: ארגוני המורים. בארבע מילים: ארגוני המורים ומשרד החינוך, שני סרבני שינוי תמידיים. בהיעדר אומץ פוליטי, אותה בעיה תחזור ותצוף שוב ושוב, גם בשנות הלימודים הבאות.

גאוות מערכת החינוך השבוע הייתה על כך ששנת הלימודים נפתחה כסדרה, ללא כל שביתה. התרגלנו לכך ששביתה ב־1 בספטמבר היא גזירת גורל, אבל העובדה שהפעם זה לא קרה איננה בהכרח סיבה לגאווה בעבור ממשלת ישראל. המשמעות האמיתית היא שארגוני המורים אינם מוטרדים, ואיש לא מזיז להם את הגבינה. המערכת הבינונית ממשיכה כסדרה, ואף אחד לא מנסה לנער אותה.