מטחי כבוד | ללא

צילום: ללא

במשך שנים התעלמו מפקדי השטח של צה"ל מקלף מנצח שעמד לרשותם: הארטילריה. תא"ל (במיל') יעקב זיגדון, מבכירי חיל התותחנים לשעבר, יצא לבדוק מהיכן צמחה הטעות הזאת, וכיצד מתקנים אותה

תוכן השמע עדיין בהכנה...

ימים ספורים אחרי שבעה באוקטובר יצא תא"ל (מיל') יעקב זיגדון לסיור בין גדודי התותחנים שגויסו בצו 8 ללחימה בכל הגזרות. יחד איתו היו שני חברים, גם הם קצינים בכירים במילואים – קצין התותחנים הראשי (קתמ"ר) לשעבר תא"ל אלי יפה, ואל"מ יורם אורון. "חוילנו, חתמנו על נשק ואפילו עשינו מטווח קצר, ואז יצאנו לשטח מטעם הקתמ"ר", מספר זיגדון. "קראנו לעצמנו 'צוות כשירות וכוננות'. עברנו סוללה־סוללה, בדרום וגם בצפון. הסתובבנו עם הקצינים ובדקנו - איך נערכים להגנת עמדה? מה עושים? למה מתכווננים הלאה?"

אחת התחנות שלהם הייתה גדוד המילואים שבו משרת כותב השורות הללו. באותם ימים הציבו אותנו בשטח החקלאי של המושב עין־יעקב, סמוך למעלות. "בסוף כל ביקור כזה דיברנו עם החיילים", ממשיך זיגדון. "נתנו אפילו עצות ברמה הכי בנאלית. באחת הסוללות בצפון אמרתי לחבר'ה: 'המשטחים שעליהם מגיעה התחמושת - תשמרו עליהם'. החיילים שם סיפרו שהם נוהגים לפנות את המשטחים יחד עם כל הפסולת הארטילרית, ושאלו למה לשמור אותם. אמרתי להם, 'תכף יגיע החורף, וכל האזור הזה שאתם פרוסים בו יהיה בוץ. המשטחים האלו הם מה שיציל אתכם בכל פעם שתרוצו מהאוהלים לתומ"תים'.

"באחת הסוללות בצפון אמרתי לחבר'ה: 'המשטחים שעליהם מגיעה התחמושת - תשמרו עליהם'. החיילים שם סיפרו שהם נוהגים לפנות את המשטחים יחד עם כל הפסולת הארטילרית. אמרתי להם, 'תכף יגיע החורף, וכל האזור הזה יהיה בוץ. המשטחים האלו הם מה שיציל אתכם בכל פעם שתרוצו מהאוהלים לתומ"תים'"

"העצות האלו היו חשובות, אבל לא בשבילן באמת הגענו. מה שהיה לנו חשוב יותר מכול אלו השיחות עם החיילים. רצינו לתת להם לפרוק ולהגיד את מה שעל ליבם, להפיח בהם רוח לחימה - שלא הייתה חסרה, דרך אגב - וגם לספר להם מה הולך לקרות. להכין אותם לקראת הבאות, ולהגיד להם שאנחנו, ותיקי התותחנים הזקנים, עומדים מאחוריהם וסומכים עליהם במאה אחוז. זה הדור שלכם, וזה התור שלכם".

באחד הסיורים הללו, הפעם ביחידת תותחנים בדרום, נולד הרעיון לכתוב ספר על הפעלת האש היבשתית וחיל התותחנים במלחמת חרבות ברזל. "הגעתי לדבר עם החיילים, והמפקד במקום הציג אותי - 'זה תא"ל יעקב זיגדון, היה פה ופה, עשה ככה וככה'. ואז אחד החיילים אמר: 'אני מכיר את השם שלך, אתה כתבת ספר על התותחנים במלחמת לבנון הראשונה. עכשיו באת לכתוב על תותחנים במלחמת חרבות ברזל?'. חייכתי ולא עניתי, אבל כנראה הזרע נטמן, כי העובדה היא שאותו חייל צעיר צדק באינטואיציה שלו".

על הרקע לכתיבת ספרו החדש "עוצמת האש" (הוצאת ידיעות ספרים) עוד נדבר בהמשך, אבל לפני כן אני חוזר לנקודת הפתיחה של המלחמה הזאת: בשלוש השנים האחרונות, אני אומר לתא"ל זיגדון, שמעתי לא פעם את האמירה "אם רק הייתה סוללת תותחים בעוטף עזה בשבעה באוקטובר, הדברים היו נראים אחרת". האם יש בסיס לטענה הזאת?

עוד כתבות בנושא

"השאלה לגבי סוללה יותר או סוללה פחות היא שטחית מאוד", הוא משיב. "הבעיה לא הייתה חוסר בסוללה; בעוטף עזה בשבעה באוקטובר פשוט לא הייתה הגנה. דיברתי השבוע בכנס קציני תותחנים, ומכיוון שלא באתי כדי להתחנחן אליהם, אמרתי להם את דעתי: כל מי שישב שם, כל מי ששייך למערך הביטחוני־צבאי וזה כולל גם אותי, צריך להרגיש בושה. זו המילה שמייצגת את מה שקרה. לפניי דיברו ההורים של עדן נמרי ז"ל (קצינה בחיל התותחנים, נפלה בקרב במוצב נחל־עוז – ש"פ), ודיברה גם שורדת השבי חן אלמוג־גולדשטיין. כשאנחנו פוגשים את האנשים האלה, אנחנו צריכים להשפיל מבט. ​קודם כול, בבושה על ההפתעה. חמאס עשו לנו בית ספר. הם עשו בדיוק, העתק־הדבק, את מה שסאדאת עשה לנו ברוב חוכמתו. ואנחנו לא למדנו את לקחי מלחמת יום הכיפורים, ונפלנו בדיוק לאותה נקודה ולאותה קונספציה.

​"אז הבושה הראשונה היא שהפתיעו אותנו ככה. הבושה השנייה היא שלא הייתה הגנה בעוטף עזה – ועזוב רגע את הארטילריה. והבושה השלישית היא ההפקרה. בזמן שאנשים נרצחו, נטבחו, נאנסו ונשרפו, במרחק כמה מאות מטרים מהם היו חיילים ולוחמים, עם אפודים ונשק, שיכלו להיכנס, להסתער, להרוג מחבלים ולהציל תושבים. ​זו בושה, בושה, בושה".

"החמאס נכנס להלם מוחלט מ'חגורת אש'".
 קצין תותחנים ראשי תת־אלוף אהוד ביבי | דובר צה"ל

"החמאס נכנס להלם מוחלט מ'חגורת אש'". קצין תותחנים ראשי תת־אלוף אהוד ביבי | צילום: דובר צה"ל

ודווקא מתוך הביקורת העצמית הנרחבת והנוקבת הזאת, מסיק זיגדון שסוללת תותחנים כשלעצמה לא הייתה עוזרת הרבה. "אם לא נערכת בהגנה מראש, אל תצפה לניסים ונפלאות. גם מטוס קרב לא יודע לעשות כלום אם אין מערכת שמכווינה אותו. ​קרב הגנה כולל גם מכשול, ומכשול לבדו לא שווה כלום; הוא חייב להיות מגובה בתצפית, באש, בכוחות מתמרנים שמיירטים את האויב ובכוחות עתודה שמסייעים במידת הצורך. כל זה לא התקיים. אם לא הכנת מראש את האש, שכוללת מלבד תותחים גם מרגמות - והיו שם מחלקות מרגמות 120 של גולני, שהיו מהראשונות שהותקפו - האש לא תעבוד. אש היא מערכת שלמה, שלא עומדת על רכיב יחיד כמו סוללה. בהגנה מכינים מראש משימות אש־מגן ומשימות אש־סכנה, מטרות ותוכניות אש מוגדרות שניתן להפעיל כמעט אוטומטית כשמשהו קורה. ברצועת הביטחון בלבנון היינו מתורגלים בכך יום ולילה. בעוטף עזה לא היה שום דבר כזה. וכשאין פקודות קבועות מראש, זה לא יעבוד בזמן אמת, ולא משנה אם תהיה סוללה או לא. מה גם שלא הייתה תצפית מכוונת, ולא הייתה השלמה בין מערכות האש השונות".

כדי להדגים עד כמה עגום היה מצבו של מערך ההגנה בעוטף באותו בוקר, מספר זיגדון על שיחה שהתנהלה בליל שבעה באוקטובר, שלוש שעות וחצי לפני פרוץ המתקפה. "​קצין המודיעין של פיקוד דרום שוחח עם מפקד מרכז האש של הפיקוד, והם סיכמו שצמד מסוקי הקרב היחיד ששומר על עם ישראל יעבור מרמת־דוד בצפון למצפה־רמון – אבל זה יקרה רק בבוקר, כדי לא להעיר את הטייסים בלילה. בזמנו, כשהייתי במפקדת עוצבת הגליל בצפון, עמדו דרך קבע שני מסוקים על המשטח מוכנים לזנק רק לגזרה שלנו. בשבעה באוקטובר, לעומת זאת, צה"ל החזיק שני מסוקי קרב על כל המדינה. אש היא מערך שלם של תצפיות, מודיעין, הכוונה ושילוב בין כל האמצעים. זה לא קרה בשבעה באוקטובר, ואת הדברים האלה אי אפשר להמציא תוך כדי תנועה. סוללה אחת נוספת בעוטף עזה, ואפילו שתיים, לא היו משנות כלום".

דברים שלא רואים מהמטוס

בשירותו הצבאי הארוך מילא זיגדון שורה של תפקידים בחיל התותחנים, ובהמשך היה פעיל גם בעמותת ותיקי התותחנים. עד לאחרונה שימש עורך מגזין המורשת החילי "תמיד תותחן". למרות היותו תותחן גאה, זיגדון מדבר לכל אורך השיחה על יכולותיה של "האש היבשתית", ולא משתמש כמעט במונח "תותחים". גם לספרו הוא קרא כאמור "עוצמת האש". כשאני שואל אותו על בחירת המינוחים, הוא משיב: "התפיסה הציבורית לגבי חיל התותחנים היא במידה רבה מיושנת. בתדמית הרווחת, ארטילריה מזוהה בעיקר עם התותח הנגרר שמופיע בסמל החיל – אמצעי עתיק יומין שכבר בתקופתי לא היה קיים. ​כשמדברים היום על הפעלת אש ביבשה, הכוונה היא למערך רחב ומגוון: המרגמות שמשולבות בצורה אורגנית בכוחות המתמרנים, התותחנים, הרקטות וכלים מתקדמים נוספים שלא את כולם מותר להזכיר. בחיל התותחנים קיים גם מערך טילים יבשתי, שמאפשר פגיעה מדויקת בטווח של עשרות קילומטרים באמצעות חימושים מתקדמים. חטיבת האש 214, למשל, מפעילה כיום אמצעים חדשים לחלוטין.

עוד כתבות בנושא

"כוחות התותחנים נדרשים ויכולים להגיע כיום, יחד עם התמרון הנע קדימה, לטווחים של כ־100 קילומטרים. אנשי חיל התותחנים הם גם אלה שמכווינים מסוקי תקיפה ומטוסי קרב במשימות סיוע לכוחות היבשה. טייס שנמצא בגובה אלפי רגל אינו יכול לראות את המתרחש על הקרקע ללא הכוונה מדויקת מכוחות היבשה, אלא אם יש לו מטרות אוטומטיות מוגדרות מראש. עוד בצעירותי, כששירתי כקצין תצפית קדמי (קת"ק), העיסוק המרכזי שלנו כחיל היה הפעלת אש בתיאום הדוק עם כוחות מתמרנים".

חיל התותחנים, מסביר זיגדון, הוא זה שמפעיל כיום את כלל האש ביבשה בכל דרג – מרמת הגדוד עד רמת הפיקוד. "בכל אחת מהרמות הללו קיימים מרכזי אש במתכונות שונות. בגדוד פועלים קצין הסיוע הגדודי וקצין שיתוף האש; ברמת החטיבה פועלת מפקדת סיוע חטיבתית הכוללת מרכזי תקיפה; באוגדה פועל 'מרכז אש' שהוא למעשה חטיבת האש של האוגדה; ובפיקוד פועל מרכז אש פיקודי. המרכזים הללו מאוישים לא רק על ידי תותחנים: במרכז אש של פיקוד הדרום, למשל, משרתים גם אנשי חיל הים, חיל האוויר והמודיעין. עם זאת, ההובלה, ההטמעה והפיקוד נשארים בידי התותחנים, מכיוון שהם אלה שיודעים לשלב את האש עם התמרון היבשתי בצורה מיטבית.

"יחסם של המפקדים לארטילריה הוא לעיתים כאל Nice to have – 'יאללה, תן קצת אש ונגמור עם זה'. בתרגילים יכולת לשמוע מפקדים אומרים: 'אני לא מחכה לארטילריה, היא מעכבת אותי. אני מוותר עליה'. אולם במציאות של מלחמה, שום דבר לא מתבצע בלי האש הזאת"

"את כל המערך המורכב הזה מנהל חיל התותחנים, אך הציבור הרחב אינו מודע לכך.​ נכדתי ירדן סיפרה לי שהיא רוצה להתגייס למקום שיש בו 'גם לוחמים וגם חכמים'. מכיוון שאביה הוא אלוף־משנה ששירת בצנחנים ובחטיבת בכפיר, ואני תותחן, הופתעתי כשאמרה שהיא רוצה להגיע לחיל ההנדסה. הסיבה הייתה שהמילה 'הנדסה' התקשרה אצלה לטכנולוגיה וחוכמה. בפועל, חיל התותחנים הוא הממשק האמיתי למלחמה חכמה ומתקדמת. אם בגולני אומרים 'נשבור כל קיר שנגיע אליו', התפיסה של חיל התותחנים אומרת: למה לכם להגיע לקיר כדי לשבור אותו? אנחנו נשבור את הקיר עבורכם עוד לפני שתגיעו, ואתם תוכלו לעבור באופן חלק. זהו המוטו המוביל של החיל, והוא יושם בפועל במלחמה האחרונה".

ומדוע החלטת שהפעלת החיל במלחמה הזאת מצדיקה ספר בפני עצמו?

"המעבר מחיל התותחנים המסורתי והישן למה שמכונה כיום 'מאמץ האש', הוא הבדל של שמיים וארץ. אני מכיר את הנושא מקרוב, הן מתפקידי האחרון בשירות המילואים כמפקד מרכז האש של הגיס הצפוני, והן מתוך עיסוק מתמשך במורשת החיל, בשיחות עם מפקדים ובסיורים ביחידות. ​הציבור אינו מודע לתרומה האדירה של מאמץ האש להכרעה, אך זו אינה רק סוגיה תודעתית או ציבורית: הבעיה הבוערת באמת היא שגם מפקדים בחילות השדה אינם מכירים את היכולות של הארטילריה והאש בשדה הקרב, הם לא מבינים את המגבלות והיתרונות, ואינם יודעים כיצד להפעיל ולשלב את הכלים האלה בצורה נכונה. יחסם לארטילריה הוא לעיתים כאל Nice to have – 'יאללה, תן קצת אש ונגמור עם זה'.

עוצמת האש | ידיעות ספרים

עוצמת האש | צילום: ידיעות ספרים

"בתרגילים יכולת לשמוע מפקדים אומרים: 'אני לא מחכה לארטילריה, היא מעכבת אותי – עד שיגמרו לטווח, עד שייקחו זמנים. אני מוותר עליה'. אולם במציאות של מלחמה, שום דבר לא מתבצע בלי האש הזאת. הביטוי ההיסטורי בכל המלחמות היה 'בלי 17 ג' אני לא זז' (17 ג' היה הטנק של הקש"א, קצין שיתוף הארטילריה – ש"פ). היום הכלי הזה כבר אינו קיים והעסק עובד אחרת, אך העיקרון נותר בעינו. הספר הזה נכתב גם כדי לחבר את דרג הפיקוד ביחידות השדה ליכולותיו של מאמץ האש".

מהיכן צמחה אותה תפיסה השגויה?

"זה מתחיל מכך שמאז מלחמת לבנון השנייה חיל התותחנים עבר תהליך של ניוון בכמה היבטים. ראשית, הוא ספג ​קיצוץ דרמטי בסדר הכוחות. אני לא רשאי לדבר על מספרים, אבל הם מזעזעים. הנתונים מעידים שזו לא הייתה רק 'הורדת שומנים', אלא ניסור ממש עד העצם. מעבר לכך, חלה שחיקה במערך הקישור הארטילרי. עד מלחמת לבנון השנייה, הארטילריה לקחה חלק פעיל בביטחון השוטף (בט"ש). היו תותחים בגבול לבנון, ומפקדי הסוללות והקש"אים חיו את שדה הקרב והכירו את התורות מקרוב. מרגע שהפסיקו לירות בבט"ש, הארטילריה כמעט לא פעלה. ​כאשר כלי מסוים אינו מופעל בשגרה, הדרג הלוחם מפסיק להתייחס אליו, ובצדק – הוא לא מסייע, לא מפריע, ולכאורה אין סיבה להתחשב בו. הקש"א של גדוד 51 של גולני בגבול הצפון, למשל, נותר ללא הפעלת אש ממשית, ולכן המציאו לו תפקידים משניים כמו קצין הדרכה או סגן קמב"ץ, במקום שיטמיע את תפיסת האש בגדוד. תופעה זו התרחשה בחטיבות הסדירות, וכאשר יש ניוון במערך הסדיר, קל וחומר בכוחות המילואים, המוזנים ממנו.

"חיל התותחנים והפלטפורמות היורות הם המטבח, והכוחות בשטח הם הלקוח. חייב להיות מלצר שיביא את המנות מהמטבח אל הלקוח, יקלע לטעמו וידע להתאים מה מוגש כמנה ראשונה ומה כמנה עיקרית. ​המלצר הזה הוא קצין שיתוף האש. תפקידו לקחת את כל היכולות שחיל התותחנים יודע לייצר, ולהנגיש אותן לקצינים המובילים את התמרון"

"​כשאבירם סלע כיהן כקתמ"ר, הוא זיהה את הבעיה הקשה והוביל את מה שמכונה 'מהפכת הקישור'. על המהלך הזה מגיע לו פרס ישראל. סלע הבין שאש היא מערכת כוללת, ושבלעדי הקישור הארטילרי, החיל מאבד מהאפקטיביות שלו. לכן הוא הוביל שינוי תפיסתי ומבני מקיף, שראשיתו במינוי 'מפקד סיוע חטיבתי' - קצין בקבע בדרגת רב־סרן שמוצב בכל חטיבה סדירה. כהונה בתפקיד הזה נקבעה כתנאי חובה לפני מינוי למג"ד בתותחנים. תחת כל מפקד סיוע חטיבתי הוקם מערך היקפי ומקצועי של קציני שיתוף ארטילריה".

את חשיבות מערך הקישור מסביר זיגדון בעזרת אנלוגיה מעולם המסעדנות. "חיל התותחנים והפלטפורמות היורות הם המטבח, והכוחות בשטח הם הלקוח. חייב להיות מלצר שיביא את המנות מהמטבח אל הלקוח, יקלע לטעמו וידע להתאים מה מוגש כמנה ראשונה ומה כמנה עיקרית. ​המלצר הזה הוא הקש"א. תפקידו לקחת את כל היכולות שחיל התותחנים יודע לייצר, ולהנגיש אותן באופן מדויק לטובת מפקד החטיבה, מג"ד החי"ר או מג"ד השריון המובילים את התמרון".

המקור שלא משקר

כדי להסביר מדוע היה חשוב לו כל כך לכתוב את הספר, חוזר זיגדון אל הקרב הראשון בתמרון הקרקעי במלחמת חרבות ברזל. "הקרב הזה הופקד בידי אוגדה 162 - אוגדה שלא תמרנה בסדר גודל אוגדתי במשך כארבעים שנה, מאז מלחמת לבנון הראשונה. בזמן אישור התוכניות בקבינט המדיני־ביטחוני ניכרה ספקנות רבה לגבי עצם היכולת שלה לתמרן. צריך גם לזכור שבאימונים ובתרגילים שנערכו בשנים שקדמו לכך, האש הארטילרית הופעלה במרחק של כקילומטר מהכוחות, מחשש לירי על כוחותינו.

"בתמרון הקרקעי יצאו לדרך שלוש אוגדות: אוגדה 162 בציר החוף, אוגדה 36 בציר נצרים, ואוגדת המילואים 252 לקחה את גזרת בית־חנון. ההתקפה הייתה מדורגת, ואוגדה 162 נכנסה ראשונה. מפקד חטיבת האש של האוגדה, אהוד ביבי (היום הקתמ"ר – ש"פ), הבין את גודל השעה ואת החשש הציבורי והפיקודי, והחליט להנחית מכה ניצחת בשני מישורים. ​ראשית, מכה לחמאס: להבהיר לאויב שלא מדובר בעוד סבב לחימה מוגבל כמו מבצע צוק איתן, אלא במלחמה כוללת. האש הופעלה בעוצמה חסרת תקדים – שילוב של כ־5,000 פגזי ארטילריה, חיל האוויר, מסוקי קרב, טילים ורקטות. האש הזאת סוככה על הכוחות משלושה כיוונים וליוותה אותם צעד לפנים. החמאס אכן נכנס להלם מוחלט ממה שכונה 'חגורת אש', ובאוגדה 162 נרשמו מעט מאוד היתקלויות בימים הראשונים.

"המטרה השנייה, החשובה לא פחות, הייתה להוכיח למפקדים בשטח את חשיבות הסיוע המסיבי של האש. היו מפקדים שסברו בתחילה שניתן להתקדם מהר ללא אש, אך לאחר שספגו נפגעים, הבינו שהתמיכה הזאת הכרחית. הקרב שם הדגים סנכרון מלא והשלמה הדדית בין האש לתמרון, והוא ראוי להילמד בכל אקדמיה צבאית בעולם".

"לקראת כיבוש 'המרובע הביטחוני' סמוך לבית החולים שיפא, מפקד חטיבת האש של אוגדה 162 ביקש מפיקוד האוגדה להמתין יומיים שלמים, שבמהלכם הכוחות שלו יבצעו ריכוך. במשך יומיים רצופים כתשה האש את המרחב. ​מחבלי חמאס שיצאו מהפירים לא זיהו את השטח סביבם, שנחרב לחלוטין"

​דוגמה נוספת לתפקידה המכריע של האש היבשתית הגיעה בהמשך הלחימה, בקרב על "המרובע הביטחוני" – מתחם המפקדות והמודיעין של חמאס סמוך לבית החולים שיפא. "גדס"ר גבעתי, בפיקודו של זיו בואניש, נתקל באויב והפעיל אש לחילוץ. כדי לאפשר את כיבוש המתחם, אהוד ביבי ביקש מפיקוד האוגדה להמתין יומיים שלמים, שבמהלכם הכוחות שלו יבצעו ריכוך. במשך יומיים רצופים כתשה האש את המרחב והכינה את השטח לכניסה הקרקעית. ​התוצאה הפתיעה את שני הצדדים. מחבלי חמאס שיצאו מהפירים לא זיהו את השטח סביבם, שנחרב לחלוטין, ומנגד הכוחות המתמרנים גילו שהתוואי שונה לגמרי מתצלומי האוויר ששימשו אותם להכנת המשימה.

"בספרו המצוין של עמוס הראל '06:29', שאני ממליץ לקרוא בעיון רב, מובא תיאור של הקרב - אבל כל האירוע המופתי הזה מוזכר בשתי פסקאות בלבד, ללא התייחסות לתרומתה המכרעת של האש. הראל מציין שהתנועה בתחילת התמרון הייתה קלה יחסית, אך לא מציין שהסיבה לכך הייתה הפעלה מקצועית ומסיבית של אש. הספר 'עוצמת האש' נועד להשלים את התמונה הזאת, לעשות צדק היסטורי עם מערך האש והארטילריה, ולהעמיק את ההבנה הפיקודית: עוצמתה האמיתית של האש מובנת במלואה רק למי שחווה אותה מקרוב – זה שספג אותה וזה שהפעיל אותה".

קריאה בספר מלמדת שזיגדון הסתמך במידה רבה על ראיונות עם הקצינים בשטח - מפקדי חטיבות האש, מפקדי הגדודים ואחרים. "המטרה הייתה לתאר את האירועים כמעט בזמן אמת, וזה אתגר מורכב וקשה", הוא מסביר. "סיימתי את כתיבת תיאורי הקרבות בינואר 2026, עם השבת גופתו של החטוף האחרון, רס"ר רן גואילי ז"ל, והספר יצא לאור בשבעה באוקטובר 2026. בין לבין הייתה עבודה רבה שכללה גם התמודדות מורכבת עם הצנזורה. כשמדובר בספר בן 500 עמודים, זה סיוט לא קטן; עליך לעבור דף־דף, כשעל כל אחד מהם מופיעה חותמת 'מאושר' או 'לא מאושר', ולערוך את הקיצוצים והשינויים הנדרשים.

"עוצמתה של האש מובנת במלואה רק למי שחווה אותה – זה שספג אותה וזה שהפעיל אותה". כוחות  ארטילריים בלבנון, דצמבר 2023 | דוד כהן, פלאש 90

"עוצמתה של האש מובנת במלואה רק למי שחווה אותה – זה שספג אותה וזה שהפעיל אותה". כוחות ארטילריים בלבנון, דצמבר 2023 | צילום: דוד כהן, פלאש 90

​"בכתיבת הספר 'תותחנים בשל"ג' היה לי קל הרבה יותר, מכיוון שחזרתי אל האירועים שלושים שנה אחרי שהתרחשו. ממרחק כזה של זמן, קיימים כבר מסמכים מסודרים ועדויות כתובות. בספר הנוכחי הגדרתי לעצמי מראש שהטקסט יהיה בלתי־מסווג כדי שיוכל להגיע לציבור הרחב, ובהתאם לכך הפעלתי צנזורה עצמית קפדנית".

זיגדון מציין כי השתמש במגוון מקורות נוספים, מלבד שיחות עם קצינים. "ראשית, נסמכתי על אלבומי היחידות – אלו חומרי מורשת שאינם מסווגים, שכן הם מחולקים לכל איש מילואים. שנית, קיבלתי מהצבא חומרים מסווגים והתחייבתי לעבד ולהפוך אותם לבלתי־מסווגים. בעשרת החודשים הראשונים של המלחמה הוכנו בחטיבת האש 215 לבדה כ־12 חוברות. בתיעוד הצבאי קיים מידע מפורט על כל פגז שנורה, על כל טיל ומטוס – ברמה של הדקה, השנייה והנקודה. מתוך התיעוד הזה לקחתי את מה שניתן היה לפרסם והשתמשתי בו, לצד עיון בחלק מהתחקירים שנערכו.

"אבל ​מעבר לכל המסמכים והניירות, החלק החשוב ביותר בעיניי הוא הפן האנושי. כשהיסטוריונים מסתכלים רק על חומרים ישנים, חסרה להם הנשמה שבשיחה עם האנשים בשטח. כבר פגשתי זאת בעבר, כשמחלקת ההיסטוריה של צה"ל הוציאה ספר על קרב סולטאן־יעקוב" – קרב שזיגדון עצמו ניהל בו את הפעלת הארטילריה. "הספר הזה היה רצוף שגיאות. ישבתי עם ראש מחלקת היסטוריה ואמרתי לו: 'מי שכתב את זה הסתכל רק על מסמכים, ולא דיבר עם אנשים'. בספר למשל נטען שמספר הפגזים שנורו בקרב היה מועט, וזאת על סמך יומני המבצעים. בפועל, 18 גדודי ארטילריה ירו שם כ־4,000 פגזים. הפער נובע מכך שמחברי הספר לא הציצו במחברות נתוני הירי של המפקדים - מקור שאינו משקר. יומני המבצעים, לעומת זאת, הם לא פעם מקור חסר. לכן בכתיבת הספר היה חשוב לי לדבר עם כמה שיותר אנשים. בעניין זה נעזרתי מאוד בקצין המורשת החילי סגן־אלוף יאיר קורן, שהתרוצץ בכל רחבי הארץ כדי לראיין, וראוי לכל פרגון על עבודתו. שוחחנו עם עשרות מפקדים בכל הרמות".

יעקב זיגדון | אבישג שאר-ישוב

יעקב זיגדון | צילום: אבישג שאר-ישוב

מלחמה חכמה ואטרקטיבית

יעקב זיגדון (70) מתגורר בכפר־סבא, נשוי לנילי, אב לשלושה וסב לתשעה. הוא השישי משבעת ילדיה של משפחה שעלתה ארצה מלוב. "במשך שבע שנים המשפחה שלי גרה באוהלים, פחונים ובדונים. נולדתי במעברה, אבל אני לא זוכר אותה כי כשהייתי בן שנה עברנו לשיכון ג'סי כהן בחולון. שם גדלתי, וזו הייתה אחלה שכונה, קיבוץ גלויות אמיתי, בניגוד למה שנוטים לחשוב עליה".

​בגיל 13 וחצי הוא הגיע לפנימייה הצבאית בתל־אביב. "אלו היו השנים שאחרי מלחמת ששת הימים, המדינה כולה הייתה באופוריה, וילדים צעירים נמשכו למקום הזה. מתוך כאלף מועמדים התקבלו שמונים, ורק 21 סיימו את הלימודים שם. לימים סגרתי מעגל כשאת התפקיד האחרון שלי בצה"ל, מפקד פו"ם, עשיתי ממש באותו מקום שאליו הגעתי כנער. הפנימייה ההיא כבר נסגרה, המכללה לפיקוד ומטה עברה לשם, והמשרד של קצין התקציבים שלי היה בדיוק החדר שבו התחלתי את דרכי במסגרת צבאית".

מהפנימייה הצבאית הגיע זיגדון לחיל התותחנים. הסיבה לבחירה הזאת, הוא אומר, הייתה פשוטה: שיווק מותאם לקהל היעד. "כל החילות רצו את בוגרי הפנימייה, בשל השירות הממושך הצפוי להם, אך לא ידעו להתייחס אלינו בהתאם. רוב החניכים נטו ללכת לחי"ר או לשריון, ואז באו התותחנים והציגו לנו את החיל בצורה האטרקטיבית ביותר. נתנו לנו לתפעל מכשירי קשר ולטווח מרגמות, והעניין הזה – המלחמה החכמה והאלגנטית – קסם לנו מאוד".

כשפרצה מלחמת יום כיפור, זיגדון וחבריו היו בחופשה שבין סיום הלימודים בפנימייה הצבאים לגיוס לצה"ל. הם התנדבו לשלל משימות, ומיד לאחר הפסקת האש עלו על מדים ונשלחו היישר למובלעת הסורית, שם קולות המלחמה עוד לא נדמו. "ב־4 בנובמבר 1973 כבר הייתי חייל בדרגת רב"ט. הגענו למובלעת הסורית וחוויתי שם מלחמה ממש, כולל הפגזות. ​שירתי באגד הארטילרי 282 (אגד ארטילרי הוא גלגולו הקודם של המונח "חטיבת אש" – ש"פ) והייתי מפקד החפ"ק של משה לוי. את מסלול הקצונה בבה"ד 1 עברנו באווירת מלחמה ובצורה מזורזת: העבירו אותנו באוטובוסים ממצפה־רמון לשבטה, ותוך שבועיים הוסמכנו כקציני תצפית קדמיים (קת"קים), מחשש שהלחימה תתחדש".

"כל מי ששייך למערך הביטחוני־
צבאי וזה כולל גם אותי, צריך
 להרגיש בושה". זגדון | אבישג שאר־ישוב

"כל מי ששייך למערך הביטחוני־ צבאי וזה כולל גם אותי, צריך להרגיש בושה". זגדון | צילום: אבישג שאר־ישוב

הוא צורף לגדוד 411 כקת"ק, ולאחר מכן שימש קצין שיתוף ארטילרי (קש"א) בגדוד השריון 77, בין השאר תחת המג"ד מאיר דגן. במבצע ליטני שירת זיגדון כקצין אג"ם ב' של אגד 282, ואז יצא ללימודים וחזר היישר אל מלחמת לבנון הראשונה. "שבועות אחדים לפני כן פונתה ימית, וביקשו לגייס למשימה הזאת קצינים ותיקים שהיו אז בלימודים. לי בדיוק נולד בן, ובשל כך לא נדרשתי להשתתף בפינוי. עד היום אני מודה על כך שנחסכה ממני הטראומה הזו".

מהחפ"ק של אהוד ברק, שהיה אז סגן מפקד גיס 446, ניהל זיגדון כסרן צעיר את האש האדירה של 18 גדודי התותחנים בקרב סולטאן־יעקוב. בתפקידו הבא הוא היה סמג"ד 404, ואז קיבל את הפיקוד על הגדוד, שהוצב באותם ימים בלבנון. "עזבתי את הבן שלי כשהיה בן כמה שבועות, ופגשתי אותו שוב באופן רציף רק כשהיה בן שלוש. יצאתי אומנם לחופשה פה ושם, אבל לאורך כל התקופה הזאת, עד שהגדוד עבר מלבנון לרמת הגולן, לא ראיתי אותו כמעט".

​זיגדון יצא לאחר מכן לעשרה חודשי לימודים בצבא ארצות הברית, "וזו הייתה חוויה משפחתית מתקנת, כי לראשונה היינו כולנו יחד". כשחזר מונה למפקד אגד 215. היה זה בחודשי ההכנות למלחמת המפרץ הראשונה, כשברקע נשמעים איומיו של סדאם חוסיין לתקוף את ישראל. "נדרשתי להקים מערך שלם מאפס בבקעת הירדן. פיקדתי על שלושה גדודים סדירים וגדוד מילואים, ופרסנו אותם מצפון הבקעה עד דרומה. נערכנו לתרחיש לחימה כפול: מול צבא ירדן ומול גיס עיראקי שיגיע דרך ירדן. זו הייתה חתיכת עבודה. ואז פרצה מלחמה מוזרה מאוד – עמדנו בגבול המזרחי של ישראל וראינו את הטילים העיראקיים עוברים מעל ראשינו לכיוון תל־אביב".

עוד כתבות בנושא

בתפקידו הבא היה זיגדון מפקד התותחנים של פיקוד צפון, בין השאר במבצע דין וחשבון בדרום לבנון. ב־1996, רגע לאחר שיצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי, החל מבצע ענבי זעם, וזיגדון עלה למוצב ציפורן ברכס רמים. "הייתי בדרגת אלוף־משנה, אבל שימשתי שם כקצין תצפית קדמי, בדיוק כפי שעשיתי כסגן־משנה".

לאחר שקיבל דרגת תת־אלוף הוא מונה לראש מטה פיקוד מרכז. את התפקיד הזה מילא זיגדון לאורך ארבע שנים סוערות במיוחד - ימי האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן. "בפיקוד המרכז נערכנו ברצינות רבה לקראת האינתיפאדה השנייה - באימונים, בתרגילים ובפיתוח אמצעי לחימה ושיטות לחימה חדשות. למדנו מאירועי מנהרת הכותל כיצד להתמודד עם הפגנות המונים שבתוכן נטמעים חמושים ומבצעים ירי. מכיוון שלא ניתן לירות לעבר ההמון, פיתחנו תרגולות צלפים והצטיידנו ברובים מתאימים כדי לפגוע נקודתית בחמושים בלבד".

זיגדון מספר שבתפקיד הזה החיל על עצמו נורמות של חיבור מתמיד לשטח, כפי שעשה שנים אחר כך, באותו "צוות כשירות וכוננות" שאלתר עם חבריו. זו, לדבריו, הדרך היחידה למנוע מחדל נוסף דוגמת שבעה באוקטובר. "הבנתי שאסור שייווצר פער גדול בין הדרג המפקד ובין הנעשה בשטח. נהגתי לצאת לשטח ביהודה ושומרון כל יום שישי כדי לבדוק מקרוב את ההיערכות בהתאם להתרעות המודיעין, והופתעתי לגלות שוב ושוב שמפקדי פלוגות במוצבים לא היו מודעים להתרעות נקודתיות שהיו ידועות לנו בפיקוד.

"הניתוק הזה בין המשרדים והחמ"לים ובין השטח הוא כשל חמור. גם היום אני קורא למפקדים: צאו מהמסדרונות, תגיעו לחייל בקצה ותבדקו את מוכנות הכוחות בשטח במו עיניכם. אין לזה תחליף".

עוד כתבות בנושא

הכי מעניין