המזל היה שגם אז היינו בתקופת בחירות. בסוף אוקטובר ההוא, לפני 3 שנים בדיוק, אזרחי ישראל היו אמורים לצאת לקלפיות ולבחור את ראש המועצה או העירייה הבא שלהם. בנסיבות שעדיין לא נחקרו לעומק, אוקטובר ההוא הפך לשחור והבחירות נדחו. אז למה מזל? משום ששלטי הבחירות הפכו לקורת הגג של לוחמי פלוגה ב' בגדוד 9203 של חטיבת אלכסנדרוני, בעומק הסבך הצפוף בגבול הצפון, מטרים ספורים מהגדר, מול עיני מחבלי חיזבאללה. חלק מהמחבלים כבר התקדמו, עלו על ציוד, ורק חיכו לאישור מביירות. האישור לא הגיע, אבל המילואימניקים שלנו השתקעו במאורות מאולתרות, בחיפוי שלטי בחירות. בנו מטבח, התקינו סלון, חדר שינה, מדרגות מבוץ ועמדות שהייה. וילה בסבך - ארבעה כיווני אוויר, שניים מהם חשופים לירי נ"ט.

חלק מהחיילים לא יצאו מהסבך במשך קרוב לחודש. רגע אחד בהקפות עם ספרי תורה, ורגע אחר כך - אזעקות, צו 8, דהרה למחסני החירום בצפון ומשם, מי דמיין, חודש בסבך. בלי סלולרי, בלי פושים, בלי קשר לעולם החיצון. קצת מנות קרב והרבה שאריות של פוליטיקה מקומית על הגג.

זהו ה־7 באוקטובר של עשרות אלפי ישראלים שעשו באותו בוקר את הכיוון ההפוך. מטבע הדברים, אנחנו יודעים כמעט הכול על זוועות ניר־עוז ובארי, על אימת הנובה וגבורת המחלצים בכבישי העוטף; על התמרון בעזה שהתחיל שבועות אחר כך, ועל הכניסה ללבנון שהחלה בימים הנוראים כעבור שנה. אבל בשעות הבוקר של שמחת תורה תשפ"ד, כשבצידי הדרך מוטלים מתינו, איש במערכת הביטחון לא ידע להבטיח אם מצפון לא תצטרף הרעה.

טנקים בודדים, שניים בלבד לפי אחת הגרסאות - זה היה היקף השריון שהחזיקה החטיבה המרחבית שאחראית לאצבע הגליל וליישובי רכס רמים, גזרה מנומנמת בחופשת חג. אלא שאז הכול התהפך. שיירות טנקים ונגמ"שים חרצו את הכבישים המובילים לגבול הצפון. אלפי לוחמים במילואים, חלקם עדיין בחולצות חג, פקקו את החניונים בכניסה לבסיסים. חתמו על ציוד ונשק קל והמשיכו צפונה. כבר בחצות הלילה התמקמו שתי אוגדות חי"ר ושריון על גדר המערכת – מראש הנקרה עד החרמון. בקו הקדמי, בתוך הסבך, בוואדיות, בכל מושב, קיבוץ ועיר. טנקים בחנייה, נגמ"שים במתנ"ס, ערימה של קיטבגים על הדשא.

צה"ל הקיף את הגליל העליון בשרשרת אנושית של לוחמים, בכמה מעגלים, כשהוא מתכונן ל"מבול אל־אקצא" – גרסת חיזבאללה. ומה שהם היו מסוגלים לעשות, נגלה רק כעבור שנה, כשניכנס למעוזי חיזבאללה עצמם, אחרי הביפרים וחיסול ההנהגה. אגב, היום לא נשארו בכפרים צמודי הגדר הרבה בתים עם ארבעה קירות. ניצחון מוחלט. אבל אז, המומים מזוועות העוטף, התכוננו לגרוע מכול. עד 7 באוקטובר, בצה"ל הבטיחו לחטיבות המילואים זמן היערכות מספק: "חיזבאללה צריכים 10 שעות כדי להתחיל את הפלישה, אתם תקבלו התראה מוקדמת יותר", נאמר. "תוך 12 שעות אתם בתוך לבנון, מקדימים את רדואן". אבל אז הגיעה ההפתעה באוקטובר, והמערכה בצפון הפכה ל"קרב על הזמן" – מי יצליח להחזיק את החזית מוקדם יותר וחזק יותר.

ומה לגבי המודיעין? "אני מחקתי מהטלפון שלי את המספר של קצין המודיעין", הודיע לנו מפקד האוגדה, שהיום הוא אלוף אחד הפיקודים, בביקור בחפ"ק הגדודי. "תסתכלו קדימה, מעבר לגדר - זה המודיעין שלכם".

יישובי הצפון הפכו בין™־לילה למוצבים קדמיים. המילואימניקים הסתערו על המושבים והקיבוצים השקטים: גדודים שלמים, יחידות מיוחדות, כלים כבדים, ציוד לוגיסטי – ואזרחים שהתנדבו לפתוח את הבית. חיילים ישנו במטעים, בחממות, בשמורות טבע, בבתי עם, בכלבייה נטושה, ואפילו במתחם נינג'ה סגור עם שלט קטן בכניסה: "עקב המצב הביטחוני נתראה מחר". ואם לא מחר - אז עוד שנתיים. ובכל מקום הסוכות. אותן דירות ארעי שעתידות היו להתפרק במוצאי שמחת תורה, ולבסוף שרדו את החורף עד נר שמיני של חנוכה, וחלקן עד פסח.

קודם כול לשכב

האדרנלין עם המוכנות הגבוהה, בשילוב השמועות על הזוועות בדרום, יצרו גם בהלה. כבר בלילה השני הופתענו מצרור יריות ארוך בכמה מקטעים. החשש מפלישה שכבר התחילה התברר כירי כוחותינו לעבר רכב ישראלי בכניסה אחורית לאחד היישובים. ארבעה חיילים נפצעו מהירי. ביישוב אחר, נגד שנסע ברכב הופתע מאזעקה, עצר וזינק לעבר הבית הראשון שראה, ירה על הדלת הנעולה רק כדי לגלות בתוכו זוג תושבים שבטוחים שהפשיטה הגדולה מצפון התחילה. בבוקר השני למלחמה שמענו בבירור את הדי ההיתקלות בגזרה השכנה - היתקלות שבה נהרג סגן מפקד חטיבה 300, סגן־אלוף עלים עבדאללה ז"ל. מפקד פלוגת השריון הכריז בקשר "אנחנו במלחמה" וביקש אישור לירות למטרות חיזבאללה, מטרות ששמורות למתקפה כוללת. רק תושייה של המג"ד מנעה מהתמרון בלבנון להתחיל שנה מוקדם יותר.

שבוע לתוך המלחמה הגיע קצין מפיקוד צפון להסביר מה צפוי לנו ברגע שחיזבאללה יצטרף באמת. "קודם הבורכאנים", הוא הבטיח. בורכאן - "הר געש" בערבית - הוא מין רקטה פרימיטיבית בייצור מקומי עם עד חצי טון חומר נפץ, לטווחים קצרים בלבד. קשה ליירט, קשה להתחמק, והנזק? דמיינו טיל בליסטי איראני, רק ל־3 קילומטרים. "בחסות הבורכאנים וירי רקטות לטווחים ארוכים יותר, יגיעו חוליות הנ"ט. לא תוכלו להוציא את הראש מהמחסות. בינתיים, חוליות רדואן משפרות לבונקרים הקדמיים, עולות על ציוד ומתקדמות לגדר. ומה אתם עושים? קודם כול שוכבים. הרסס של הרקטות עף בצורת קונוס הפוך, אז עדיף לשכב ועדיף בתוך גומה באדמה. הכי חשוב – לא זזים. אתם חוצצים בין חיזבאללה ליישובים. חיל האוויר? תשכחו ממנו בשעות הראשונות. הוא יהיה עסוק, ולא בצרות שלכם".

הסוף ידוע לכול. חיזבאללה הצטרף רק כדי לצאת ידי חובת מלחמה. הפלישה הגדולה לא הגיעה, ובמקומה התחילה מלחמת התשה שתיגמר כשצה"ל יעביר את שדה הקרב לתוך דרום לבנון. כטב"מים, רקטות, טילי נ"ט – יום־יום, שעה־שעה. כבישים חשופים שנסגרו הרמטית, יישובים שהתנועה בהם התאפשרה רק בריצה קלה או בחסות הערפל, נפגעים על בסיס יומי, ותגובה צה"לית מדודה, כמעט סמלית. "קודם עזה", נאמר לנו שוב ושוב. מציאות מתסכלת, גם אם זמנית, שלא הוד לה ולא הדר. אלה לא היו קרבות הגבורה של שג'אעייה ולא טיהור ח'אן־יונס. אלו היו מילואימניקים שקפצו ונסעו בניגוד לאינסטינקט - לכיוון ההפוך, צפונה. לשמור במשך חודשים ארוכים על הקווים, עד שצה"ל הגדול יתפנה.

אם היו לנסראללה כוונות להצטרף לסינוואר, המהירות שבה זינקו המילואימניקים לצפון בשמחת תורה כנראה אילצה אותו לחשב מסלול מחדש. ואנחנו, אחרי שני הרוגים וחמישה חודשים, סיימנו סבב א' במילואים. הקפה ראשונה. אחריה יגיעו עוד ארבע, אבל מי סופר.