ישיבות ההסדר רגילים לקבל בהתרגשות תלמידים בשובם מהפרק הצבאי של המסלול חזרה אל הגמרא, אבל השמחה שהתפרצה בישיבת ירוחם עם חזרתו של יוחאי בדלוב, הייתה יוצאת דופן. בדלוב התקבל בבית המדרש בריקודים סוערים סביבו, ובחיוכים שהתערבו בדמעות: כמי שנפגע מחמישה קליעים בקרב בעזה, חולץ משם במצב אנוש ונותר משותק מהצוואר ומטה, קשה היה לדמיין אותו יושב שוב בבית המדרש. אבל הנה, הוא כאן. לא לביקור חד־פעמי, לא כדי לתת שיחה, אלא כדי לשבת מול הגמרא, עם אותו חברותא. ללמוד תורה כאחד התלמידים, ולהמשיך את החיים מהמקום שבו נקטעו.
מששככו הריקודים, סיפר בדלוב לתלמידי הישיבה ורבניה על פציעתו הקשה ועל המסע הארוך לשיקום שהוא עובר מאז. בחודשים האחרונים הוא מעביר מול קהלים מגוונים את ההרצאה על סיפורו, והיא גדושה מסרים אופטימיים וחיוכים רחבים. "לא הייתי אדם שמח מאוד בעברי", העיד על עצמו בסוף השיחה בישיבה. "לאחר שהתעוררתי מהפציעה, הרגשתי שהקדוש ברוך הוא נתן לי אתגר וגם כוחות להתמודד, ונהייתי שמח יותר מבדרך כלל".
והאתגר העומד בפניו עדיין גדול מאוד. בדלוב מסוגל להזיז כרגע רק את ראשו ואת ידו הימנית, וגם אותה באופן חלקי בלבד. הוא מתנייד בכיסא גלגלים ממונע, ונעזר בשני עובדים המלווים אותו לאורך כל שעות היממה. חזרתו לכאן דרשה גם מהישיבה הכנות והתאמות: בית המדרש וחדר האוכל נגישים, אבל לא הדירות שבהן לנים הבחורים. בימים הקרובים אמורות להסתיים העבודות להכשרה ולהנגשה של דירה ייחודית עבור בדלוב ושני מלוויו. בינתיים הוא מתגורר בדירת אירוח של אחד מבוגרי הישיבה לא הרחק מבית המדרש, ושם אנחנו מקיימים את שיחתנו.
אין לי שום חרטה". יוחאי במהלך הלחימה לפני הפציעה | צילום: באדיבות המצולם
שבועיים כמעט אחרי ששב לכאן, בדלוב כבר חווה מעין שגרה. הוא מספר על תמיכה רבה מצד התלמידים הסובבים אותו: "היום במהלך סדר בוקר הייתי צריך לקנח את האף. התקשרתי לעובד הזר שהיה מחוץ לבית המדרש, ואז חבר אמר לי – 'אתה יודע שאתה יכול לבקש את זה גם ממני, ואני אשמח לעזור לך'. היה מרגש לשמוע את זה. כשצריך לצאת החוצה, ברגע שאני מתקרב לדלת, מישהו כבר רץ לפתוח לי.
"תוך כדי הלימוד הכול נמצא בראש שלי, וזה מעולה. חשבתי שיהיה לי קשה יותר ללמוד ולהתרכז, וזה לא קרה. מצד שני, לא חשבתי על פעולות כמו להפוך דף בגמרא. אני גם לא יכול לסכם את השיעורים. אני יכול להקליד דרך הטלפון, אבל זה לוקח זמן".
שנה לאחר הפציעה כבר ידע שהוא רוצה לחזור ללמוד בישיבה. "מלכתחילה הצבתי לעצמי יעד של שנתיים לשיקום האינטנסיבי, שלאחריהן אחזור לעשות עוד דברים לצד השיקום. לכן החזרה לישיבה הייתה טבעית".
ועדיין, אתה גר בפתח־תקווה, טיפולי השיקום הם בעיקר באזור המרכז, ויש הרבה ישיבות קרובות יותר. למה התעקשת לחזור לירוחם?
"נכון, רבים אמרו לי שכדאי שאלך לישיבת רמת־גן, כדי שאוכל לישון בבית מדי לילה ולהגיע בקלות לשיקום. ההורים, המשפחה והסובבים התנגדו בהתחלה לרעיון שאחזור לכאן. אבל יש סיבה לכך שאני בירוחם: אחרי התיכון החלטתי שפה אני רוצה ללמוד את תורתי, וזו הייתה החלטה מוצלחת. הלימוד כאן מעמיק ועיוני וברמה גבוהה. התלמידים לא מסתפקים בתשובות סתם, אלא רוצים להגיע לעומק ולראייה של צדדים שונים. אני מרגיש מחובר למקום הזה, ואחרי הפציעה אפילו עוד יותר. נלחמתי לצד החברים שלי מפה, וגם זכיתי לליווי של הישיבה לאורך כל תקופת האשפוז בבית החולים ובשיקום. הרבנים עמדו איתי בקשר וביקרו אותי, התורה של המקום הזה ליוותה אותי, ולכן היה ברור לי שכשאני חוזר ללמוד תורה, זה יהיה פה. כשההורים שלי הבינו שאני רציני, הם עמדו מאחוריי במאה אחוז וארגנו את כל השיבה לכאן. אני רק אמרתי שזה מה שאני רוצה, והם נשלחו לבצע", הוא מחייך.
"אתה רוצה לנקום במחבלים ולהרוס את הבניינים אבל אתה גם מפחד מהאויב". פעילות לוחמינו בעזה אשתקד | צילום: דובר צה"ל
בדלוב הצטרף לשיעור ו', לחבריו שבחרו להישאר בישיבה מעבר למסלול ההסדר המסתיים בשיעור ה'. רוב תלמידי הישיבה, הצעירים ממנו, לא הכירו אותו לפני הפציעה. "בכל זאת יש בינינו הרבה מהמשותף, כי הם בחרו ללמוד את התורה המסוימת של הישיבה, כך שיש פוטנציאל לחברות. מצד שני, ברור שאני קשור יותר לבחורים מהשיעור שלי. אם הם לא היו נשארים בישיבה לשנה נוספת, אני לא יודע אם הייתי חוזר לפה".
מארב מהבניין ממול
ישיבת ההסדר ירוחם איבדה במלחמת חרבות ברזל עשרה תלמידים ובוגרים. הראשון היה אריאל אליהו, חברו של בדלוב לשיעור. הוא וחבריו לטנק נהרגו בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, בקרבות הקשים באזור קיבוץ בארי. תלמיד אחר מאותו שיעור, אלקנה לוי, נפצע קשה בחאן־יונס ואיבד את שתי רגליו. "אריאל ז"ל היה חבר קרוב", מספר בדלוב. "אלקנה, ששירת איתי בגולני ויצא איתי לקורס מ"כים, היה מאלו שביקרו אותי בדבקות עד שנפצע בעצמו. אני מרגיש שכחבורה אנחנו עוברים משברים. הקשר בינינו מתהדק כי עברנו יחד מסע משותף. זו אחת הסיבות שגרמו לחברים רבים מהשיעור שלנו להישאר בישיבה לשיעור ו'. אחד החברים אמר לי השבוע שבעבר אנשים היו מגיעים ללמוד בישיבה חמש או שש שנים, וממשיכים הלאה בחייהם, אבל בשנים האחרונות הישיבה הפכה להיות בית. הוא אמר שהחזרה שלי לכאן היא עוד הוכחה לכך שהישיבה היא לא רק מקום שלומדים בו, אלא מקום שרוצים לחזור אליו".
בדלוב וחבריו התגייסו לגדוד 13 של גולני בחודש מרץ 2023. אירועי שבעה באוקטובר תפסו אותם כשעמדו לסיים את פרק ההכשרה של לוחמים בחטיבה, שבוע לפני מסע כומתה. כמו רבים מחבריו, בדלוב הוקפץ מהבית לבסיס הטירונים של גולני, ומשם עלה עם הפלוגה צפונה, להיערך לפלישה אפשרית של חיזבאללה. "מהר מאוד התברר שהגדוד שלנו, גדוד 13, חווה את הלחימה העצימה ביותר בדרום, ואיבד בשמחת תורה 42 לוחמים. אחרי יום וחצי הוחלט שהפלוגה שלנו תרד דרומה, להחיות את הגדוד".
"יש לי אומץ לומר לחברים 'לא קל לי ואשמח שתבואו לבקר'". יוחאי חוגג את שובו לישיבה עם התלמידים | צילום: נריה קופמן
מכיוון שמספר הלוחמים שיכולים להיכנס לכל נמ"ר היה מוגבל, בדלוב לא השתתף בסבב הקרבות הראשון בעזה. בדצמבר 2023 נהרגו בשג'אעיה מפקד גדוד 13, סגן־אלוף תומר גרינברג, ומפקד הפלוגה של בדלוב, רב־סרן רועי מלדסי. זמן קצר לאחר מכן נכנס בדלוב לרצועה כחלק מחוליית הפיקוד של מפקד הפלוגה החדש. כשחיילי גולני יצאו זמנית מעזה והועברו לצפון, הוא יצא לקורס מ"כים ובסיומו נשלח לפקד על חיילי גולני שצוותו לכוח שריון. ב־28 ביוני 2024, אחרי שלושה חודשים של לחימה ברצועה, הם יצאו לעוד פעולה בשג'אעיה. "זו הייתה כניסה שגרתית, אבל גם חלק ממשחק מחבואים אכזרי. אתה נכנס לאזור, הורג מחבלים, מאבד חברים, וכשאתה יוצא המחבלים חוזרים לשם, ואנחנו שוב חוזרים לחפש אותם. מצד אחד אתה רוצה להיכנס, לנקום במחבלים ולהרוס את הבניינים, ומצד שני אתה מפחד כי אתה יודע שזה מקום שיש בו אויב".
הכוח של בדלוב יצא למתקפה על בניין של חמאס, במרחק שני בניינים בלבד מהמקום שבו נפלו גרינברג ומלדסי. המחבלים ארבו הפעם בבניין ממול. בדלוב מראה לי סרטון שצילמו אנשי חמאס, ובו נראה הירי לעבר המדרגות שבהן ירד. קליעים חדרו לשתי רגליו, לבטן, ליד ולצוואר. חוט השדרה נפגע כתוצאה מההדף של הקליע בצוואר. "איבדתי דם. הייתי בהלם טוטאלי ושמעתי חייל שלי צורח: 'בדלוב מת, בדלוב מת'. רציתי לצעוק לו בחזרה ולא יצא לי קול, וכך הבנתי שאני עומד למות. אמרתי 'שמע ישראל' ו'ברוך שם כבוד מלכותו'. הרגשתי שנותרו לי כמה רגעים בעולם, ונדרתי נדר שאם אנצל, אתן את כל הרכוש שלי לצדקה. אחר כך איבדתי הכרה. התמונה הבאה שאני זוכר היא שאני בתוך נמ"ר ומישהו מטפל בי. הבנתי שאני עדיין פה בעולם, ושלא עליתי למעלה. הזיכרון הבא הוא מהמסוק בדרך לסורוקה".
חודשיים כדי לנשום
צילום: נעמה שטרן
בעל הנס בהחלט מכיר בניסיו, ובדלוב מונה למעלה מעשרה כאלה. ארבעה קליעים נוספים שנורו היישר לעברו נבלמו - שניים באפוד, אחד בנשק ואחד ברימון. "לרימון הזה, שאינו מתפוצץ מפגיעת קליע, קורעים 'רימון אלירז': הוא פותח בעקבות נפילתו של אלירז פרץ, שנהרג מרימון שהתפוצץ על גופו במהלך קרב. התקשרתי לספר את זה למרים פרץ, אמו של אלירז, ולמחרת היא כבר הגיעה לבקר אותי. באחת ההרצאות שלי נעמד מישהו בקהל וסיפר שגם הוא ניצל בזכות הפיתוח הזה".
נס נוסף הוא שבדלוב היה הפצוע היחיד באותה היתקלות. "מיד אחרי הירי שיגרו טיל אר־פי־ג'י לעבר הבניין שהיינו בו, ואף אחד לא נפגע. אם חייל נוסף היה נפצע, והיו מתעכבים רק עוד חמש דקות, לא הייתי בחיים". החובשים שהגיעו אליו לא מצאו דופק, אך המשיכו לטפל בו. וכשהוא הוכנס לנמ"ר, אירע נס נוסף: "בפנים היו רופא, שתי פרמדיקיות ובמקרה גם אחות. הרופא החליף מקום עם הפרמדיקית כדי להיות ליד הראש שלי ולקבוע מוות. מכיוון שהיה שם, הוא כבר בדק לי את העיניים, ואז זיהה שאני בחיים והתחילו לערוך החייאה. היו מנות דם בנמ"ר, דבר שבעבר לא היה. פתחו לי וריד, אבל הדם לא זרם מהשקית. כשחיברו עוד שקית, האחות זיהתה שיש קרישי דם בשקיות. הם שאבו דם מהשקית והזריקו לי אותו".
צילום: לירון מולדובן
בדלוב פונה לסורוקה ועבר ניתוחי חירום. גם לאחריהם הוא לא היה יכול לנשום בכוחות עצמו, ופעילות ליבו לא הייתה סדירה. כעבור חמישה שבועות, כשהלב התייצב, הועבר הפצוע למחלקת שיקום נשימתי בתל־השומר. נדרשו לו חודשיים להצליח לנשום בעצמו, וחודש נוסף כדי להתחיל לדבר. אחר כך הועבר למחלקת שיקום נוירולוגי, ובמשך כשנה עמל על שיקומו בבית החולים וגם בקליניקה פרטית בקריית־אונו. לביתו חזר בדלוב כשנה וחצי לאחר הפציעה, והמשיך לעבור טיפולים ב"נקודת מפנה", מרכז שיקום חדש שהוקם בשוהם עבור לוחמי צה"ל שנפצעו במלחמה.
מאיזה שלב היית מודע לפגיעה הפיזית ולשיתוק?
"בשבוע הראשון הייתי מסומם מהתרופות, אבל אחר כך כשהייתי צלול הבנתי שאני משותק. ציפיתי שזה יעבור עוד חודש־חודשיים, ולאט־לאט הבנתי שהמצב שונה. ככל שעובר הזמן אתה מבין שזה יהיה ארוך. הגוף עובד טוב, הראש עובד טוב, אבל הכבל ביניהם מנותק. יש כמה כבלים שכן פועלים, כמו אלה שמגיעים ליד או לבטן, ואז אתה עובד כדי לחזק אותם, ומלמד את היד להצליח להרים חפצים, אוכל, שתייה. זו עבודה סיזיפית, בצעדים קטנים מאוד, אבל בסוף מגיעות תוצאות. אני רואה התקדמות ביציבה שלי - במשך שמונה חודשים נזקקתי למשענת ראש, ועכשיו אני יכול לייצב את הגוף ולשבת בצורה טובה יותר. גם היד, בהתחלה לא הייתי מסוגל לעשות בה כלום, ובהמשך הצלחתי להרים אותה, ללחוץ על כפתור, להגיע לפה, לצחצח שיניים".
מה אומרים הרופאים?
"הרפואה לא נותנת הרבה תקווה. הרופאים אומרים שמה שהצלחת לשקם בשנתיים, זה מה שיהיה לך. אבל אני יודע על הרבה פצועים שהצליחו יותר, ואני עומד להיות אחד מהם. אני לא מצפה לקום ולשחק סטנגה, אבל כן להתקדם עוד ועוד. נפגשתי עם הרבה אנשים שסבלו מפגיעות כמו שלי, ויש תקווה לטכנולוגיות חדשות שישפרו את המצב. אילון מאסק משקיע בנושא הזה, וגם בתל־השומר עומדים לעשות ניסויים בתחום. אנשים מוכנים לשלם הרבה כדי להחלים, ויש מירוץ בכל העולם למצוא פתרונות. זה נותן לי כוחות להאמין שיום יבוא ויהיה בסדר".
עוד כתבות בנושא
מה עוד נותן לך כוחות?
"אמונה ומשמעות. אני מאמין שבאתי לעולם בשביל משמעות מסוימת, שהיא מותאמת לי ושאני יכול לבצע אותה גם כשאני בכיסא, וזו המטרה שלי. בסך הכול, הדברים הגדולים בחיים נשארו אותו דבר: לא הייתה לי משימה לרוץ מרתון, אלא להקים בית, לעבוד את השם, ללמוד ולעשות טוב, ואת זה אני עוד יכול לעשות. אני מקבל כוחות גם מהמשפחה ומחברים שנמצאים ותומכים, עוזרים לי ומשמחים אותי. כאישיות לא השתניתי, ההבדל הוא שאני לא מסוגל לעשות את כל הדברים שעשיתי קודם, אבל יש לי סביבה שעושה בשבילי ועוזרת לי".
הוא יודע להכיר טובה על כל התקדמות, להודות על כל צעד ולחגוג ניצחונות קטנים במסע הארוך. "ידעתי מציאות שבה אני לא יכול להסתכל שמאלה, ועכשיו כשאני מסתכל שמאלה אני רואה בזה יתרון. ידעתי מציאות שבה לא נשמתי ולא דיברתי, ופתאום אני כן יכול לנשום ולדבר, וזה עולם שלם. כשאתה לא מסוגל לדבר, אתה מתפלל – 'רק תן לי לדבר, את כל השאר אני לא צריך'. וכשאתה יכול לדבר, ואתה עובר לשלב הבא, אתה עדיין זוכר כמה התפללת בשביל להגיע לשלב הזה.
"אני לא אוהב את הביטוי 'להסתכל על חצי הכוס המלאה', כי אני חושב שלכל אדם יש שתי כוסות - אחת של דברים חשובים ואחת של דברים חשובים פחות. בדרך כלל הכוס של הדברים החשובים מלאה לגמרי, והאחרת פחות. לכן, גם כשהכוס השנייה ריקה, אם יודעים להסתכל בצורה נכונה על החיים, לראות את הדברים הגדולים ואת מה שחשוב, זה נותן כוח".
צילום: לירון מולדובן
ובכל זאת, יש בוודאי רגעי משבר.
"משבר מגיע ומשבר עובר, ולפעמים צריכים לחכות בסבלנות שהוא יעבור. כשאני מודע למשבר, קל לי יותר להיעזר בסביבה. יש לי אומץ לומר לחברים, 'לא קל לי ואשמח שתבואו לבקר אותי'. בהתחלה היה לי קשה לקבל עזרה, אבל הבנתי שאני עכשיו תלותי. אני אוהב לומר - תעזרו לי במה שאני צריך עזרה, ואני אצא לעולם ואעשה את מה שאני יכול. אני צריך למשל שמישהו ילביש אותי כל בוקר, אבל אחרי שהוא מלביש אותי אני יוצא לעולם ופועל את מה שאני מסוגל. אם לא אהיה מוכן לקבל עזרה, אשאר במיטה כל היום.
"כשמשהו גורם לי תסכול, אני גם אומר לעצמי: אתה זה שהחלטת לצאת להילחם על המדינה. ידעתי שלהיפצע זה לא קל, אבל אין לי שום חרטה, כי ההחלטות שקיבלתי היו טובות. אני מזכיר לעצמי שהסבל שלי הוא לא לריק, ושאני סובל בשביל עם ישראל. כך אני מכניס את המשמעות והערך גם לקושי הקטן".
לטעון נגד עצמך
יוחאי בדלוב (23) נולד באלעד, וכשהיה בן 11 עברה משפחתו לפתח־תקווה. אביו, אבי, מנהל בבנק המזרחי, ואמו סיגל עסקה בצילום עד לפציעתו. הוא השני מתוך חמישה אחים, הגדול נשוי ומתגורר באלון־מורה, הצעיר בכיתה ח'. אחד האחים, בניה, נהרג במהלך טיול כחצי שנה לאחר פציעתו של יוחאי.
במסיבה שהתקיימה בירוחם סיפר אחד מראשי הישיבה, הרב חיים וולפסון, שבדלוב היה עסוק בנתינה גם בזמן השיקום. "ביקרתי אותו בתל־השומר ורצינו לדבר, אבל יוחאי היה ב'קבלת קהל'", אמר הרב וולפסון. "כל חמש דקות הגיעו ילדים עם ציורים ומבוגרים עם כריכים, ויוחאי מחייך אליהם ומתייחס לכולם. בשלב מסוים הוא אמר לי: 'זה התפקיד שלי. אני צריך לתת להם את ההרגשה שהם עושים משהו טוב'". ראש הישיבה הרב אוריאל עיטם דיבר במסיבה על האמונה ועל כוחות הנפש שגילה בדלוב לאורך הדרך: "חז"ל אמרו 'גדול שימושה יותר מלימודה'. אנחנו באנו לשמש תלמיד חכם באמונה, בתורה של החיים".
"ביקרתי אותו בתל־השומר ורצינו לדבר, אבל יוחאי היה ב'קבלת קהל'". רב חיים וולפסון מראשי ישיבת ירוחם | צילום: לירון מולדובן
בשלבי השיקום הראשונים, כשבדלוב התקשה עדיין לדבר, התקשר אביו לרב וולפסון כדי לדבר איתו על הנדר שיוחאי נדר - לתרום את כל נכסיו אם יינצל. "הרב שאל אם אני רוצה לעשות התרת נדרים, והשבנו שלא, אנחנו רוצים לקיים את הנדר". בדלוב תרם את כל חסכונותיו האישיים, את הכספים שהוריו חסכו עבורו, וגם "פדה" את כל חפציו, כולל המחשב הנייד והגיטרה. הסכום שהצטבר, קרוב ל־130 אלף שקלים, נתרם בחציו לישיבה בירוחם וחציו לקרן צדקה שהקימו בוגרי הישיבה, בין השאר לצורך ליווי משפחות בעיירה עד הבאתן להתנהלות כלכלית מחושבת. "רציתי לתרום את הכול. אמרתי להורים שלי שזו הייתה העסקה, חיים תמורת כסף, והם הסכימו מיד שזו הייתה עסקה כדאית".
בישיבה הוא נמצא בכל שבוע עד יום חמישי בערב, ואז נוסע הביתה לסוף השבוע. בימי ראשון הוא בשיקום במרכז החדש בשוהם, ובערב הוא מעביר הרצאות ואז נוסע לירוחם. "ההרצאות מכוונות לכולם אבל יותר למבוגרים, כי אני מדבר על התמודדות נכונה עם משברים, ומה כבר עבר ילד בכיתה ח'. אני מספר על הפציעה והשיקום, וכשזה מגיע לאוזניים של אנשים שכבר עברו דברים, הם יכולים להסתכל על חייהם בצורה קצת שונה ולקבל מזה הרבה".
הוא מעיד שהאמונה התחזקה אצלו לאחר הפציעה. "מבחינתי הייתי אמור למות, עשיתי עסקה עם הקדוש ברוך הוא, דיברתי איתו, והוא הציל אותי בניסי־ניסים. אני לא יכול להעביר את האמונה הזאת למישהו אחר, כי זה דבר שאני חוויתי".
בדלוב החל גם ללמוד הוראה במסגרת מכללת הרצוג. "אני רוצה להיות מחנך. עוד לפני הפציעה חשבתי על עיסוק בחינוך, וזה התחזק אחריה. הישיבה בירוחם דוחפת לכך שהתלמידים יצאו להוראה. בנוסף אני מחפש זוגיות, וכבר התחלתי להיפגש".
בישיבה הוא מתכנן להישאר לפחות שנה. "אני אוהב גם את הלימוד הרגוע על כוס קפה וגם את הלימוד הסוער בבית המדרש. שניהם היו חסרים לי. בלימוד הגמרא בעיון אני אוהב את חקר האמת. התווכחתי פעם עם בחור חילוני, ואף שהסכמתי איתו על המסקנה, התעקשתי שנחשוב גם על הצד השני. זה נראה לו מוזר, אבל בעיניי חקר האמת הוא גם להעלות טענות נגד עצמך. זה יהודי מאוד. יש סוגיה מוכרת במסכת בבא מציעא על 'ייאוש שלא מדעת', שלמדתי כבר בבית הספר היסודי. מופיעה שם מחלוקת אמוראים בין אביי לרבא, ובשלב מסוים בסוגיה יש קושיה על אביי, ורבא מתרץ אותה עבורו. אני זוכר שהרב אמר לנו: הקושיה הייתה יכולה להתפרש כניצחון של רבא על אביי, אבל הוא מתרץ לשיטתו של אביי כי זו לא מריבה ביניהם. שניהם רוצים לגלות את האמת".
לכיסא הגלגלים של בדלוב וגם לרכבו מוצמדת מדבקה שיצר עם אחיו: רואים בה לוחם עם כומתה לראשו ונשק בידיו, יושב בכיסא גלגלים. את המדבקה הזאת, שהודפסה בלמעלה מאלף עותקים, בדלוב מחלק ללוחמים פצועים שהוא פוגש. היא כבר מצאה את דרכה למסדרונות בתי החולים ולמחלקות השיקום, והגיעה אפילו למשכן הנשיא. הרמטכ"ל עצמו בירך את בדלוב על היוזמה הזאת, כשביקר בישיבת ההסדר בירוחם. "אנחנו על כיסאות גלגלים, אבל אנחנו עדיין לוחמים, והמדבקה הזאת מבקשת שכך יתייחסו אלינו", אומר בדלוב. "שידעו שנפצענו בשביל המדינה ושאנחנו גאים בזה, לא מתחבאים ולא מסתירים. אני לא רוצה לומר שהייתה לי הזכות להיפצע, כי הייתי שמח שזה לא יקרה, אבל בהינתן שזה המצב, אני גאה בכך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
