במבט ראשון, הפער בין האירוע הזה ובין קורת הגג שתחתיה הוא מתארח אינו ניתן לגישור. "זיהוי די־אן־איי באירועי רצח המוני", "טביעות אצבע של קורבנות", "זיהוי פלילי דנטלי" ועוד מונחים המזוהים עם מעשי זוועה מרכיבים את התכנים בכנס "פורנזיקה, זיכרון ואחריות: כנס בינלאומי לציון שלוש שנים לאירועי 7 באוקטובר". אך המקום שבו נישאו כל ההרצאות האלה, לאחרונה, הוא דווקא מוזיאון הסובלנות בירושלים – מוסד המגדיר עצמו "מרחב של תקווה, המאפשר לגשר על פערים, וליצור דיאלוג עמוק ומשמעותי בין תרבויות ודתות".
"לכאורה יש כאן ניגוד מוחלט: לקיים במוזיאון סובלנות כנס מקצועי שעוסק ברצח, מוות וזוועות", מודה ד"ר איירה טיטוניק (75), יהודי־אמריקני, מומחה לזיהוי פלילי דנטלי שסיפורו האישי הוביל אותו ליזום את האירוע ואף לסייע במימון. "רק אחרי מחשבה מעמיקה, הבנתי כיצד שני הקצוות הללו נפגשים. קיום הכנס דווקא כאן הוא בעל משמעות עצומה עבורי, גדולה בהרבה ממה ששיערתי בתחילה. הוא מתכתב עם תפיסה רחבה של טבע האדם, גם מול הרוע הבלתי נתפס שהתפרץ ב־7 באוקטובר. כאשר אדם מתמודד עם מוות ורצח, בפרט במעגלים הקרובים אליו, הנפש אינה יכולה פשוט לקבור את הטראומה. ככל שאדם מדבר על הדברים, מוציא אותם החוצה ומעבד אותם לתוך מציאות החיים, כך הוא מתחזק".
"כשקראתי את הדיווחים הבנתי שאנחנו נחשפים לשפל מוסרי ולרוע מוחלט". אנשי הרבנות הצבאית במחנה שורה | צילום: יוסי אלוני, פלאש 90
כמו באמרה החז"לית הידועה: "דאגה בלב איש – ישיחנה", כלומר ישוחח עליה עם אחרים ויוציא אותה החוצה.
"אינני בקיא גדול במשנה - אם כי בשנים האחרונות התעורר בי רצון ללמוד תורה ותנ"ך – אבל הרעיון שציטטת ברור לי לחלוטין. עם זאת, קל לומר וקשה בהרבה לבצע. רוב האנשים אינם נפתחים בקלות, לעיתים מפני שהם עצמם אינם מבינים ממה הם מנסים לחמוק. הם ממשיכים בחייהם בלי לשאול 'למה אני פועל כך?'. תהליך הגילוי העצמי מתחיל ברגע שיש רצון לעשות את הצעד הראשון, אך זו אינה דרך פשוטה".
הדרך הקשה הזאת מוכרת היטב לד"ר טיטוניק. לפני קרוב לארבע שנים נהרג בנו היחיד ג'ייסון בתאונת דרכים בארה"ב. האובדן האישי התחבר אצלו לאירועים הנוראים שהתרחשו בישראל חודשים אחדים לאחר מכן, ובעקבות מפגש עם רופאה ישראלית בניו־יורק, הוא אף הגיע ארצה כדי לסייע בזיהוי החללים ובאיסוף ראיות.
אני פוגש אותו במוזיאון כמה ימים לפני פתיחת הכנס שיזם. בשיחה איתו ניכר כי החיבור שלו לאירוע הזה ולישראל בכלל הוא הרבה מעבר לפן המקצועי. דמעות עולות בעיניו לא פעם, וההגעה של מומחים מרחבי העולם לשאת דברים כאן בירושלים היא מבחינתו התגשמות של חזון, או לפחות תחילתה.
צילום: נעמה שטרן
בהכשרתו הוא רופא שיניים. מסלול הקריירה שלו הוביל אותו להפוך למומחה לרפואה משפטית, ובפרט לזיהוי פלילי דנטלי. "הייתה לי הזדמנות ללמוד מהטובים ביותר", הוא מספר. "זכיתי לליווי צמוד של המומחים הגדולים בארה"ב בתחום פענוח הראיות, ולמדתי מהם על גיבוש חוות דעת מקצועיות, כתיבת דו"חות בשטח ופיתוח מיומנויות חקירה. התיקים שטיפלתי בהם לאורך למעלה מארבעים שנות קריירה כללו אסונות רבי־נפגעים, מקרי התאבדות, תאונות דרכים וקורבנות רוצחים סדרתיים".
בשבעה באוקטובר הוא היה בביתו בפלורידה. "כשקראתי את הדיווחים והתחלתי לקלוט את ממדי האסון, הבנתי שאנחנו נחשפים לשפל מוסרי ולרוע מוחלט. זו הייתה שנאה יוקדת ואלימות חסרת רסן נגד בני אנוש. גם היקף האירועים היה עצום, והם התרחשו במוקדים רבים במקביל. היה מספר גדול של זירות פשע, עם כמות אדירה של ראיות בכל אחת מהן.
"אני כאן בזכותה". ד"ר טיטוניק עם פרופ' אסי שרון, מפקדת יחידת רופאי השיניים במערך הזיהוי הפלילי של המשטרה | צילום: תומר שטרוזמן
"חוקרי משטרה צריכים להיות נוכחים פיזית בזירה, לתעד, להתבונן ולאסוף את הראיות. ניהול הזירה הוא אירוע מורכב בפני עצמו, והשלב הבא הוא פענוח הממצאים. עם הניסיון, חוקר בונה לעצמו מאגר ידע וכלים פנימי. אני באתי עם הידע שלי כדי לסייע – אבל לא השתתפתי פיזית בחקירה הראשונית של הטבח, אף שהייתי רוצה בכך. המעורבות הישירה שלי בנושא החלה בעקבות כנס מקצועי שהתקיים בניו־יורק בנובמבר 24'. הייתה לי הזכות לפגוש שם את פרופ' אסי שרון, מנהלת תוכנית ההתמחות בשיקום הפה בהדסה עין־כרם ומפקדת יחידת רופאי השיניים במערך הזיהוי הפלילי של משטרת ישראל. התחלנו לדבר, ונוצר בינינו חיבור מיידי. ישבנו שעות ושוחחנו על החיים, על רפואה משפטית ועל העבודה שהיא עשתה יחד עם רופאי שיניים אחרים בזיהוי חללי הטבח. חודשיים אחר כך כבר נחתי כאן כדי לסייע ביצירת קשרים בין החוקרים הישראלים למקביליהם בעולם. זה קרה לחלוטין בזכות פרופ' שרון. אגב, יומיים לאחר שנפגשנו בניו־יורק, הזמנתי אותה להשתתף בתוכנית שהעברתי שם, אך היא כבר חזרה לישראל. העליתי אותה בזום, כי היה לי חשוב שהנוכחים בסמינר יראו וישמעו על הזוועות הללו באופן ישיר וממקור ראשון. לא דרך כתבות בעיתון, אלא מפי רופאת שיניים שפעלה בעצמה בזירה. זה הותיר רושם חזק על המשתתפים".
החיים עצמם
כשהגיע לירושלים, נפגש ד"ר טיטוניק עם תת־ניצב עליזה רזיאל, ראש חטיבת הזיהוי הפלילי באגף החקירות של המשטרה ממשטרת ישראל, ועם בכירי חטיבת הזיהוי הפלילי במשטרה. "גם איתם החיבור היה מיידי. שטחתי בפניהם את החזון שלי – לקיים בארץ כנס מקצועי של מדענים מכל תחומי הזיהוי הפלילי והרפואה המשפטית, כדי להציג כיצד כל הדיסציפלינות משתלבות יחד במשימת זיהוי החללים. הציבור הרחב אינו מודע לחיבורים בין החלקים הללו. מאחר שאני מוביל כנסים כאלה כבר עשרות שנים, המשימה הזאת היה טבעית בעבורי".
בהמשך נפגש ד"ר טיטוניק עם מנכ"ל הדסה פרופ' יורם וייס, והלה אימץ את הרעיון בחום והציע לארח את האירוע אצלם. גם ד"ר חן קוגל, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית, נרתם לרעיון. "כולם התחברו ליוזמה הזאת לא רק ברמה האינטלקטואלית, אלא גם בהבנת החשיבות המעשית של איחוד כלל תחומי הזיהוי למסגרת אחת. ארגון הדסה חיבק את היוזמה באהבה, והעבודה הצמודה לצד אסי הייתה תענוג אמיתי; היא ניחנה בראייה חדה ובאינטלקט יוצא דופן".
עוד כתבות בנושא
מדוע בחרתם לקיים את הכנס במוזיאון הסובלנות דווקא?
"למדתי על קיומו של המוסד הזה רק לאחר שהגעתי לכאן. הוצע לקיים את האירוע באודיטוריום של הדסה, וזו הייתה אפשרות מצוינת, אך כשנפתחה הזדמנות לעשות זאת במוזיאון הסובלנות, החלטנו לבחון אותה. בתחילה חשבתי שזה בסך הכול מוזיאון, וטעיתי. ככל שלמדתי עליו יותר, ובפרט כשביקרתי בו פיזית, הבנתי שמדובר בהרבה מעבר לכך. זהו מוסד חינוכי שנועד להצמיח ולהנחיל ערכים של סובלנות והבנה הדדית.
"חלק מהייעוד של הכנס הוא לעבד מנקודת מבט מדעית את מה שהתרחש, ולגרום לכלל ענפי הרפואה המשפטית לנהל דיאלוג פנימי. כל תחום הוא פיסה בפאזל, וכשהם מתחברים יחד, מתקבלת התמונה השלמה של הזיהוי. זו הייתה המטרה, והאכסניה שבחרנו מעניקה לכך ממד יוצא מן הכלל. הכנס הזה עונה על צורך עמוק בהפצת האמת על שבעה באוקטובר לקהילה הבינלאומית, והבחירה במוזיאון הסובלנות משלימה את התמונה".
הרוב המכריע של האזרחים אינם רופאי שיניים או מומחים לזיהוי פלילי. אבל הכנס אינו מתקיים באולם סגור בהדסה, אלא במרחב ציבורי והוא פתוח לקהל הרחב. מדוע שישראלי מן השורה ירצה להשתתף באירוע הזה, גם אם אין לו כל רקע בתחום?
"אפשר לשאול באותה מידה מדוע סדרות כמו 'פאודה' או CSI זוכות לפופולריות גדולה כל כך. התשובה היא שהן עוסקות בחיים עצמם, ולכן הן נוגעות בסקרנות האנושית הטבעית. בכנס ישתתפו מדענים מהשורה הראשונה, אך ההנחיה שלי לכל אחד מהם ברורה: לפרק את המידע ולהסביר אותו בשפה פשוטה ונגישה. גם אני, כמדען מתחום מסוים, לא בהכרח בקיא בתחומים של עמיתיי, ולכן חובה להנגיש את הדברים.
"מעבר לכך, קיבלתי החלטה עקרונית לא לשדר את הכנס בזום. אמרו לי: 'אנשים לא יוכלו לבוא, כדאי לשדר'. עניתי - ואולי אשמע לרגע כמו סוכן נסיעות - שאני רוצה שאנשים יגיעו לישראל. רציתי שהקהל הבינלאומי שמתעניין באירועי שבעה באוקטובר יבוא לכאן, ילחץ את ידי החוקרים והשוטרים שפעלו בשטח, וישמע מהם את הדברים פנים אל פנים. אני רוצה שהאורחים ייגעו גם בכותל המערבי. אני רוצה שהם ילכו לכנסיית הקבר שבה ישו הוצא להורג בידי הרומאים - תוך הבנה שישו והסובבים אותו היו יהודים - וירגישו את המקום שבו צמחה הנצרות מתוך היהדות. אני רוצה שיפסעו ברגליהם על האדמה הזאת ויפגשו את הישראלים מקרוב".
אני משער שלא קל להביא לכאן אנשים בימים אלה.
"בהחלט. המתיחות הביטחונית והאיום האיראני גרמו חששות והיסוסים, וזה היה אתגר גדול. רבים שאלו אותי, 'איירה, מה נכון לעשות?', והשבתי להם: אני אהיה שם, ההחלטה בידיכם. השאיפה שלי היא להזניק בהצלחה את שנת הפתיחה של הכנס הזה, כך שבעתיד האירוע כבר יצבור מוניטין מקצועי ויתבסס".
יופי וכיעור
למרות התיעוד המצולם הנרחב של זוועות שבעה באוקטובר, ברחבי העולם יש תופעה נרחבת של הכחשת האירועים. אני שואל את ד"ר טיטוניק מהי חשיבותן של הראיות הפורנזיות בעידן כזה. "תיעוד וממצאים פורנזיים הם עובדות מדעיות בלתי ניתנות לערעור", הוא עונה. "בני אדם נוטים לעיתים להלביש פרשנויות פוליטיות או אישיות על המציאות. רבים ממשתמשי הרשתות החברתיות מדברים מתוך בורות או מתוך הטיה אידאולוגית שמובילה להכחשת האמת, כי זהו טבע האדם. אולם בבית משפט, הממצאים הפיזיים מדברים בעד עצמם. ד"ר קוגל מתייחס לכך ישירות בהרצאתו בכנס: לא מדובר כאן באנשים שטבעו או נפטרו במקרה; הם נרצחו בדם קר, והרפואה המשפטית מוכיחה זאת בצורה חד־משמעית, בדיוק כפי שבדיקות דם או צילומי הדמיה משקפים עובדות רפואיות קשיחות. ברשתות אפשר להפיץ שקרים, אך המדע מתעד את המציאות כפי שהיא.
"האם מעשים מזעזעים כאלה מוגבלים רק לאזור הזה? למרבה הצער, לא. בלי לנסות לאזן או למזער, אנחנו רואים זאת לאורך ההיסטוריה האנושית כולה. לצד כל הטוב והיופי שבאנושות, גם הרוע והאכזריות קיימים כבר אלפי שנים, ואפשר למצוא להם ביטוי כבר במיתולוגיה ובספרות היוונית העתיקה".
הרוע הוא אולי תופעה כלל־עולמית, אבל אתה לא נסעת לרואנדה, לאוקראינה או למקומות אחרים שבהם נרצחו אזרחים - הלב שלך נמצא כולו כאן. מדוע דווקא שבעה באוקטובר, ומדוע דווקא ישראל?
"התשובה לכך מורכבת מכמה רבדים. קשה לתת נימוק חד־משמעי יחיד, שכן ההחלטה שלי נוגעת במקומות רגשיים עמוקים".
עובדת היותך יהודי היא ודאי חלק מכך.
"בהחלט. יש יהודים רבים ברחבי העולם שלא בהכרח חשים זיקה מיידית למדינת ישראל או לישראלים, אבל ישראל היא המקום שממנו באנו, המקום שבו חיו אבותינו לפני אלפי שנים. זה הבית. כשג'ייסון בני הגיע לגיל 13, הצעתי לו לחגוג בר־מצווה בישראל. באותה נקודת זמן הוא עדיין לא הרגיש חיבור ולא היה מעוניין, ואני לא לחצתי עליו. אבל כעבור כמה שנים, בסביבות גיל 17, נפל לו האסימון והוא ביקש להגיע לכאן".
"אני עדיין אזרח אמריקני שלומד אתאורחות החיים כאן". ד"ר טיטוניק | צילום: נעמה שטרן
לפני כשלוש שנים וחצי נהרג ג'ייסון בתאונת דרכים. "בדומה למשפחות הרבות בישראל שאיבדו ילד, בן זוג או קרוב בשבעה באוקטובר - וכמעט כל אדם כאן מכיר מישהו שנרצח – השכול האישי שלי הצטלב עם האסון הלאומי של ישראל", אומר האב. "אינני יודע להסביר בדיוק מהיכן צמחה המחשבה, אך הזרעים נטמנו כבר בתאונה ההיא, וייזום הכנס נראה לי אחר כך כמהלך טבעי ומתבקש. הקמתי מרכז מחקר הנושא את שמו של בני, והחזון שלי הוא להקים כאן לזכרו מעבדת מחקר של רפואה משפטית, בשיתוף עם פרופ' אסי שרון ו'הדסה'. לפני חמש שנים זה בכלל לא היה בתוכניות שלי, אבל צירוף הנסיבות והרגשות הוביל לנקודה הזאת. היה חיבור בין שותפים רבים: צירפתי את אסי, פרופ' יורם וייס התלהב מהרעיון, וגם תנ"צ עליזה רזיאל וד"ר חן קוגל אימצו את היוזמה במלוא הכוח. משטרת ישראל, המרכז הרפואי האקדמי הדסה והמכון לרפואה משפטית התאחדו סביב המטרה. איך אפשר שלא לחוש רצוי ומחובק?
"אחד הדברים שבולטים בישראל במיוחד הוא כבוד המת. אין עוד מדינה בעולם שמקדשת את הערך הזה כמו ישראל. עשרות אלפי חיילים של ארצות הברית שלחמו במלחמות לאורך השנים, קבורים באדמות ניכר ברחבי תבל; ישראל אינה מוותרת על אף אחד, ונלחמת כדי להשיב כל חלל הביתה ולהביא אותו לקבר ישראל. הערבות ההדדית והאבל הלאומי המשותף כאן טלטלו אותי עמוקות".
מה הציפיות שלך מהכנס?
"החזון שלי הוא שהשנה הראשונה תסתיים בהצלחה מרובה, ותייצר מומנטום שיהפוך את האירוע למסורת בינלאומית. השאלה שעדיין פתוחה מבחינתי היא אם האירוע יתקיים מדי שנה או אחת לשנתיים. כרגע המטרה היא להוציא לפועל את הכנס הראשון על הצד הטוב ביותר, ואם המרכז הרפואי והגורמים המעורבים יראו בו הצלחה, נתכנן את ההמשך. חשוב לי להדגיש: הכנס נועד בראש ובראשונה להנציח את נרצחי שבעה באוקטובר, ולהוקיר את רופאי השיניים המתנדבים שפעלו לצד המשטרה והקדישו חודשים ארוכים כדי לזהות, לתת חוות דעת ולהשיב לחללים את שמותיהם ואת כבודם. המטרה היא גם להוקיר את כוחות המשטרה, מערך רפואת השיניים בצה"ל ואנשי הרפואה המשפטית שהיו שותפים במלאכה.
"בעתיד אני מקווה שיעלו בכנס סוגיות פורנזיות נוספות שמעסיקות את הקהילה המשפטית־מדעית. צריך ליצור חיבור בין מדענים מתחומי זיהוי פלילי שונים, עורכי דין, חוקרים ועיתונאים שמבקשים ללמוד על ניהול אירועי אסון המוני. הניסיון שנצבר בישראל בתחום הזה הוא בעל ערך עולמי. הצוותים כאן הפגינו יכולת יוצאת דופן, כשבתוך יממה אחת בלבד הם גיבשו פרוטוקול עבודה מוסדר לטיפול במציאות בלתי נתפסת של כ־1,200 נרצחים.
"לפני חודשים אחדים הרציתי בכנס רפואי ותיק בקרואטיה, שהחל כאירוע צנוע והפך ברבות השנים למוקד עולמי מוביל של חיתוך מידע ושיתוף ידע. זהו בדיוק החזון שלי עבור ירושלים: יצירת מרכז בינלאומי לרפואה משפטית, שימשוך אליו מדענים מומחים מכל העולם. כולם ירצו להשתתף, להרצות וגם
לחוות את ישראל מקרוב".
עובדות לפני תאוריה
ד"ר טיטוניק שירת בעבר כרופא שיניים בחיל הים של צבא ארה"ב, ובתקופת מלחמת וייטנאם הוצב מעבר לים לצד כוחות נחתים. "תחנת השירות הראשונה שלי הייתה באוקינאווה שביפן, ומשם יצאתי למשימות אחרות. בכל פעם שהדבר התאפשר, השתתפתי בפעילות לצד הלוחמים. אהבתי את השירות בכל ליבי, אהבתי את הדגל, המשכתי לשרת בכוחות המילואים במשך למעלה מעשרים שנה, והתייצבתי באופן סדיר לאימונים".
גיוס לצבא אינו נפוץ במיוחד בקרב צעירים יהודים־אמריקנים, בוודאי לא באזורים כמו ברוקלין, המקום שבו אתה גדלת.
"היהודים הם פלח קטן מאוכלוסיית ארה"ב, ומספר המתגייסים לצבא בהתאם. במלחמת העולם השנייה, כאשר הונהג גיוס חובה, יהודים רבים מאוד שירתו בצבא לצד חבריהם הנוצרים. אני תומך נלהב בשירות חובה או שירות לאומי לכל אזרח למען מדינתו. ביטול גיוס החובה בארצות הברית היה שגיאה חברתית קשה בעיניי, כי השירות הצבאי הפגיש אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. למרות מספרם המועט, יהודים תרמו רבות בשירותם הצבאי".
האם הניסיון הצבאי הכין אותך לאירוע בהיקף ובאופי של שבעה באוקטובר?
"במהלך הקריירה ראיתי מקרי רצח מזעזעים, תאונות קשות, נפגעי מלחמות ואת מוראות אסון התאומים שבו נספו קרוב ל־3,000 בני אדם - אך מה שהתרחש כאן היה שונה מכל מה שהכרתי. פיגועי 11 בספטמבר, עם כל האסון שבהם, בוצעו באופן בלתי־אישי, מהאוויר. אירועי שבעה באוקטובר אופיינו באכזריות אישית, פנים אל פנים, ובשפל מוסרי שקשה לתפוס. אף בן אנוש, מנוסה ככל שיהיה, לא מוכן למפגש עם רוע צרוף שכזה. זו זוועה שנצרבת בזיכרון, רוע שמזעזע אותך עד עמקי נשמתך, ממש כמו פשעי השואה. ולמרות השאיפה לבערו, ההיסטוריה מלמדת שהוא חלק מהצדדים האפלים של המין האנושי".
עוד כתבות בנושא
לא מעט סדרות כמו "חוק וסדר" או CSI מציגות לצופים עלילה שבמרכזה איסוף ראיות ופענוח פשעים באמצעותן. האם מה שאנחנו רואים על המסך קרוב למציאות?
"לרוב, הרעיון בסדרות האלה נאמן למציאות - מגלים ראיות, מפענחים אותן בשלבים, וכך מתקדמים בחקירה. עם זאת, בסדרה הראיות חייבות להיבדק, להתפענח ולקבל מענה במהירות שיא, כדי להתאים לפורמט טלוויזיוני של שעה. בחיים האמיתיים העבודה מתפרסת על פני זמן ארוך בהרבה, וטיפול בתיקים נמשך חודשים.
"בלש מפורסם קבע לפני שנים רבות תובנה שאני מרבה לצטט: אם אתה מגבש תאוריה לפני שיש בידך ראיות - אתה תטעה, כמעט בוודאות. אתה זקוק לעובדות ולנתונים לפני שתבנה תאוריה. וכשהנתונים כבר בידך, יש חשיבות עליונה לעבודה בצוות. גם בסדרות רואים בלשים פועלים בזוגות או בקבוצות – כשיש ריבוי של עיניים ומוחות שבוחנים את אותה ראיה, הדבר מסייע לפרש את מכלול האפשרויות ולהגיע למסקנה מקצועית מבוססת".
הרעיון נאמן למציאות אבל לא לציר הזמן. מתוך הסדרה "חוק וסדר- כוונה פלילית" | צילום: ,Robin Cymbaly באדיבות yes
ד"ר איירה טיטוניק גר כיום בפלורידה, אבל קשריו לאזור ניו־יורק נותרו הדוקים: "אני משמש בתפקיד יועץ דנטלי ראשי למשרד חוקר מקרי המוות במחוז ברגן בניו־ג'רזי, כך שאני טס הלוך ושוב בהתאם לצורך. אני פעיל גם במכון מקצועי בקונטיקט. מעבר לכך אני חובב בלט, מוזיקה ואמנות, ולכן אני מגיע לניו־יורק לעיתים קרובות".
ובין פלורידה לניו־יורק, אני שומע אותך ויש לי תחושה שאתה בדרך הבטוחה להפוך לישראלי מן המניין.
ד"ר טיטוניק מחייך. "עלית עליי. אני מחפש כאן דירה כרגע – מה שמתברר כאתגר לא פשוט, דווקא בגלל הצורך להגיע ממקום למקום. ירושלים היא עיר הררית ומורכבת מאוד מבחינה גאוגרפית לעומת לתל־אביב, והנהיגה כאן היא בהחלט חוויה. נהגתי בניו־יורק, בבייג'ינג ובמקסיקו־סיטי – ואני יכול לומר שהנהיגה בישראל דורשת ערנות ואינסטינקטים חדים במיוחד. אף שאני יהודי, ביחס לישראל אני עדיין אזרח אמריקני שלומד את אורחות החיים כאן. אבל בסוף זה יקרה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il