גם בחלוף עשור ויותר מאז מלחמת לבנון השנייה, סיוטים הלקוחים ממאורעות קיץ 2006 המשיכו לרדוף את שנתם של אנשי מערך הלוגיסטיקה בצה"ל. ביקורת חריפה נמתחה כבר במהלכה של המלחמה ההיא על היעדר תכנון מבצעי בכל הקשור לאספקה ולשינוע. כתוצאה מכך לוחמים ששהו בשטח לבנון לא קיבלו מזון, ונאלצו להתבסס על מה שמצאו בבתים הנטושים של המקומיים. זאת ועוד, בהיעדר רכבי שטח, הציוד הכבד של כוחות החי"ר המתמרנים הוטען לפעמים על גבי אלפקות ולָמוֹת. במלחמת חרבות ברזל, מערך הלוגיסטיקה כבר יודע להעביר ללוחמים בעומק השטח לא רק תחמושת ומזון בסיסי, אלא גם גלידות שמוטסות באמצעות רחפן. עשרות מטבחים מאובזרים הוקמו בתוך רצועת עזה, בשטח סוריה ובדרום לבנון, ונהגי משאיות הוכשרו לנסיעה מבצעית בלילה ללא אורות - הכול כדי שציוד הלחימה, המזון, הדלק והתחמושת יגיעו עד לכוח הלוחם, גם אם הוא נמצא הרחק מעבר לגבול.
בין שתי התמונות המנוגדות האלה נמצא סיפורו של מערך שהשתנה לבלי הכר בעקבות הטראומה שנצרבה בו לפני עשרים שנה. "ההכנה למלחמה התבססה על לקחי לבנון השנייה. זה משהו שישב בראש כל הזמן", מודה תת־אלוף חיים מלכי, שסיים לאחרונה את תפקידו כקצין הלוגיסטיקה הראשי (קל"ר), ופרש מצה"ל בתום 34 שנות שירות. כיום, הוא אומר, התמיכה הלוגיסטית בלוחמים לא מסתכמת בהעברת ציוד בסיסי: "היא הפכה להיות הרבה יותר מחומר. היא כבר עניין שקשור לרוח". בהתאם לכך, אנשי הלוגיסטיקה נדרשו להגיע שוב ושוב לכוחות בדרכים־לא־דרכים, ולספק להם גם את מה שישמור על מורל גבוה, ויעניק להם תחושה שדואגים להם היטב. אספקת חלה עם שניצל פעם בשבוע, או הצבת מבני מקלחות בלב עזה, הפכו למשימה מבצעית לכל דבר. לכל אלה נלווה גם מחיר כבד: 44 מאנשי אט"ל (אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה) והמערך הלוגיסטי נהרגו במהלך המלחמה, ומאות נפצעו.
מי שנדרש ללחימה תועדף לפני המוני המתנדבים. תותחנים בגבול עזה, נובמבר 2023 | צילום: אמיר לוי, גטי אימג'ס
"מה מחזיק לוחם שבוע אחרי שבוע, במשך חודשים, גם אחרי פעולות קשות שהיו בהן נפגעים?", שואל מלכי. "לפעמים זה להחליף מדים, לאכול כמו בן אדם, להתקלח ולהתרענן. לוחם צריך תחושה שיש מישהו שחושב עליו, וזה אומר דאגה גם מעבר למענה הפונקציונלי. אפשר לספק מנת קרב, ירקות ולחם, לתת ללוחם את כל הקלוריות שהוא צריך, וזהו. אבל לפעמים הוא רוצה גם פיצה, או על האש. אם המצב המבצעי מאפשר לשפר את ההרגשה של הלוחמים, למה לא? לוחמים מחכים לחלה עם שניצל ביום שישי, ואתה צריך לעמוד בציפיות. במוצב בכתר החרמון אפשר להסתפק במנת קרב, אבל אפשר להביא תנור עצים, להקים מטבח ולהגיש מרק חם. המטרה היא לא רק לשרוד בתנאים קשים, אלא להקל על מי שנמצא בהם".
זה נשמע כמו ההבדל בין מה שהצבא מספק ובין מה שמגיע מתרומות.
"המענה השתנה מאוד לאורך המלחמה. בתחילתה גויסו כ־400 אלף איש, וצה"ל לא הצליח לספק מיד את כל הצרכים. בהמשך עברנו מהסתמכות על מנות קרב וחברות הסעדה לבישול במטבחים בתוך המוצבים. כך האוכל טרי, בריא ומגוון יותר, והטבח גם מכיר את האנשים שלו. בשלב הנוכחי חברות ההסעדה מספקות רק כ־12 אלף מנות ביום".
47 מטבחים הוקמו במוצבי צה"ל מתחילת הלחימה, שמונה מהם בסוריה וברצועת עזה, ומטבחים נוספים נבנים בלבנון. "בעבר הקמת מטבח כזה הייתה נמשכת שנה וחצי, היום אפשר לעשות זאת בתוך שבוע. יש מכולה שמגיעה עם המתקנים והציוד".
ובכל זאת, מדי פעם מתפרסמים דיווחים על חיילים שנאלצים להסתפק בקבנוס.
"האינדיקציה שלי היא לא הפרסומים בתקשורת, אלא הסיורים שלי ושל אנשיי. קבנוס הוא פתרון טוב כשאין קירור, אבל צריך לוודא שהמענה מתקדם בהדרגה: בתחילה נקניק, לחמניות וירקות, אחר כך שירותי הסעדה, בהמשך מטבחון לבישול ולבסוף ארוחות חמות בתדירות גבוהה. אסור להיתקע בשלב הראשון ולהמשיך לאכול שימורים. לפעמים מג"ד מחליט שהמצב המבצעי לא מאפשר להכניס אוכל, אבל אנחנו מציגים לו את הפתרונות שניתנים לגדודים אחרים, ומנסים לקדם את השינוי.
"בעיני מפקדי השטח, הסיוע המנהלתי היה מסתכם ב'חכו רגע, נסיים את הפשיטה ונצא החוצה, ואז תעשו מה שצריך'. זה כבר לא הסיפור היום. מצמידים סיוע מנהלתי לכל מי שזז, בכל מרחב שכוח צבאי פועל בו, ולא רק בארץ - בסוריה ובלבנון".
שכפ"ץ פסיכולוגי
מלכי (52), נשוי ואב לשישה, מתגורר בקיבוץ מירב בגלבוע. הוא גדל באשדוד, התגייס ב־1993 לחיל הלוגיסטיקה, ומשם ואילך שירת בו לאורך כל הקריירה הצבאית שלו. לתפקיד הקל"ר הוא נכנס שבועות ספורים לפני פרוץ המלחמה. בשלוש השנים שקדמו לכך הוא היה ראש מחלקת לוגיסטיקה ומבצעים באט"ל. "התחלתי את התפקיד ההוא מיד אחרי הקורונה. הגעתי לגוף שדורש טיפול - לא בגלל האנשים שבו, אלא כי הצבא היה עסוק בקורונה, ולכן לא היו אימונים והכשירות לא הייתה טובה. הכנתי את האגף למלחמה, וטיפלתי בכשירות ובמוכנות של צה"ל ושל המערך הלוגיסטי".
אחת מפעולותיו המרכזיות כרמ"ח לוגיסטיקה ומבצעים הייתה פתיחה מחדש של יחידת הרכבים המגויסים (יר"מ). "זה הפך לסיפור הצלחה גדול מאוד במלחמה. גייסנו יותר מ־12 אלף כלי רכב, כולל צמ"ה, רייזרים ואפילו משאיות אוכל".
למה יש עדיין מערך של כלי רכב מגויסים, במקום שהצבא יחזיק בעצמו את כל הדרוש לו? זה לא משהו ששייך לימי קום המדינה?
"כי זה מענה ייחודי לתקופה מסוימת. אתה לא רוצה להחזיק בשגרה אלפי כלי רכב. בנוסף, הפיצוי גבוה מספיק כדי שאזרחים ירצו שהרכב יגויס".
זה לא עניין של רצון, אזרח שמקבל פנייה מצה"ל בנושא גיוס הרכב מחויב להיענות לה.
"קבעתי כלל בתחילת הדרך: אנחנו לא מכריחים אנשים. אם מישהו צריך את הרכב שלו, משחררים אותו. שנית, אני מחזיר את הרכב בצורה נאותה, לא כמו במערכון של הגשש החיוור. פתחנו מוקד פניות ציבור שמטפל בכל מה שבעלי הרכבים צריכים - פתרון בעיות של לכלוך ברכב, דו"חות משטרה וחובות לכביש 6, וגם מענה למי שמבקשים שיגייסו את המכונית שלהם".
את שלוש השנים שלו בתפקיד הקודם הוא מגדיר כדרמטיות מבחינת הליכי ההכנה למלחמה. "הגיתי ותכננתי שני תרגילי ענק: חורף חם 1 ו־2. בדצמבר 2023 היה צריך להתקיים חורף חם 3, אבל אז כבר פרצה המלחמה. אלה היו תרגילי פתע שמפעילים את כל המערכות הצבאיות - גדודים לוחמים, ימ"חים ויחידות לוגיסטיות. שלושה־ארבעה ימים של טירוף חושים, והכול מוצג לרמטכ"ל. יצא שעסקתי במשך שלוש שנים בעולם האופרטיבי ובמערך האספקה, וכך המעבר למלחמה היה לי די טבעי".
לפני שבועות אחדים, כשארז את חפציו במשרד, מצא דפים שהכין מיד לאחר כניסתו לתפקיד הקל"ר, לקראת סבב שיחות עם נגדים וסא"לים בצפון ובדרום. את השיחות האלה הוא קיים בחול המועד סוכות תשפ"ד. "ישבנו בתל־השומר ותכננו את הפעילות לחודשים הבאים. אמרו לנו שמתישהו תהיה מלחמה, ושצריך להתכונן. שוחחתי עם הקצינים והנגדים והדגשתי את הטיפול באנשים, את המקצועיות באספקה ואת המוכנות למלחמה. הדבר הראשון שאמרתי הוא שזה יכול לקרות בכל רגע, ולכן צריך להיות מוכנים עם מה שכבר יש. במקביל צריך לבנות גדודי סיוע מנהלתי, להקים יחידות לוגיסטיות באוגדות ולסדר ימ"חים".
הגיעו אליי לא מעט עדויות של חיילים על מחסור בציוד. זו שאלת השאלות: צה"ל היה מוכן למלחמה מבחינה לוגיסטית?
"בוודאי. חבר שיושב לידי בבית הכנסת, אב ללוחמים, שאל אותי כמה ימים לפני 7 באוקטובר אם אנחנו מוכנים למלחמה. עניתי שכן. בפעם הבאה שראיתי אותו, חצי שנה אחר כך, הוא הזכיר לי את השיחה ההיא".
ב־8 באוקטובר היה אמור להיערך מסדר של מפקד אט"ל לבדיקת המוכנות של גדודי הסיוע המנהלתיים. "באחת היחידות סיפרו לי שהכינו הכול ביום שישי, וכשהוקפצו בשבת הם היו מוכנים. לא הגענו למלחמה בלי הכנות. אבל האם התכוננו למלחמה שתימשך שלוש שנים? לא".
בבוקר שמחת תורה הוא היה בביתו. בשעה 6:29 התקשר אליו מי שהחליף אותו בתפקיד ראש מחלקת הלוגיסטיקה, ושאל אם להקפיץ את החמ"ל המטכ"לי של המחלקה בעקבות הדיווחים על חדירות מחבלים וירי רקטות. "אמרתי לו להקפיץ את כולם ויצאתי לדרך", מספר מלכי. במהלך הנסיעה קיבל עדכונים על המתרחש בדרום. אז גם דווח לו שקצין הלוגיסטיקה של אוגדת עזה נפצע בקרבות סמוך לביתו בעוטף.
המשימה העיקרית בשעות ההן הייתה מרכזי ההספקה - המתחמים הלוגיסטיים ששלחו ציוד לימ"חים או ליחידות בשטח. האתגרים היו מיידיים: כיצד להאכיל מאות אלפי חיילים, היכן לשכן אותם ואיך להעבירם לעוטף ולגבול הצפון. "הכול היה צריך להיעשות מיד, אבל בשעות הראשונות איש לא ידע מה מתרחש. במקביל לדיווחים הקשים מהעוטף חששנו מתרחיש דומה בצפון, והייתה אי־ודאות רבה".
מול גיוס פתאומי של מאות אלפי חיילי מילואים, חששתם שלא תצליחו לספק להם מזון וציוד?
"שום דבר לא החשיך את עיניי. אמרתי לאנשים להיצמד לסדר הפעולות שקבענו: מתחילים במנות קרב ומשם מתקדמים. הבנו שיש חברות הסעדה שמספקות מדי יום כ־150 אלף ארוחות לילדים במערכת החינוך, וכעת מוסדות החינוך ממילא סגורים. אחד מאנשי המילואים היה אחראי באזרחות על מערך ההסעדה במשרד החינוך, ודרכו הצלחנו להסב את המערך הזה לטובת החיילים. זה פרויקט שבשגרה היה נמשך חצי שנה, אבל הצלחנו להוציא אותו לפועל בתוך ימים".
מלבד נושא המזון, מספר מלכי, היה פער גדול בין הציוד בימ"חים ובין מה שהמילואימניקים ציפו לקבל. "למשל שכפ"ץ קרמי: איש לא תכנן שכל הלוחמים ילבשו שכפ"ץ כזה, ופתאום כולם רצו אותו". לפני המלחמה, שכפ"ץ קרמי נועד בעיקר למבצעי מעצרים. "הוא כבד מדי להליכות ארוכות, ולא בהכרח מתאים לכל משימה. אם למשל נופל בקרבתך פצמ"ר, עדיף לפעמים שכפ"ץ רגיל. לך תסביר את זה לחייל שמבקש קרמי. זה עניין פסיכולוגי, לא רק של פיזיקה ונתונים".
הוא מסרב לומר שהציפיות היו מוגזמות, אבל מסביר ש"גם גדוד שמיועד להגנה בעורף רוצה להיראות כמו סיירת מטכ"ל... חייל מילואים ששירת בסדיר באגוז מצפה אולי לרמת הציוד שהכיר משם, אבל הציוד בימ"ח אמור להתאים לצורכי יחידת המילואים. פעלנו לצמצום הפערים. יחידות מילואים נראות היום טוב יותר מבחינת וסטים, ציוד, כלי נשק וכוונות. זרוע היבשה עשתה עבודה מצוינת בנושא הזה".
זרוע היבשה היא המופקדת על אמצעי הלחימה - נשק, כוונות, וסטים, קסדות ועוד - ואט"ל מספק את המעטפת, משקי שינה ומזרנים ועד מבנים ואוכל. "אני מבין למה הטענות מופנות כלפינו", אומר מלכי. "החייל פוגש את קציני הלוגיסטיקה, ולא מעניין אותו מי אחראי על הווסט. מבחינתו, הנגד הלוגיסטי הוא זה שצריך לספק אותו".
מחאת הסרבלים
ומה לגבי העברת הכוחות מהימ"חים לשטחי הלחימה? טנקים נסעו דרומה בכביש 6, כי לא היו מובילים שייקחו אותם.
אנחנו חוזרים ל־7 באוקטובר ולמה שאירע באותו היום בימ"חים ובמרכזי הגיוס, כשצווארי בקבוק עיכבו את הכוחות מלהגיע לשטח. "לפי התוכניות, תהליך גיוס אמור להימשך 24 שעות, אבל היו יחידות שיצאו להילחם בתוך שלוש שעות", אומר מלכי. "בחלק מהמקרים מח"טים הורו לחיילים להגיע עוד לפני שיצאו צווים. שיעור ההתייצבות הגיע לעיתים ל־140 אחוז, כולל אנשים שלא עשו מילואים שנים. זו הייתה ברכה מבחינת כוח האדם, אבל לא היה ציוד לכולם. נאלצנו לתעדף ולחלק קודם נשק וציוד למי שנדרש ללחימה, ואת האחרים לצייד בהמשך".
"ריכוז הכוחות לא היה באחריות אט"ל. הצבא אמור לפעול בנושא הזה לפי פקודות מסודרות מאגף המבצעים, אבל באותו יום חיילים ויחידות שלמות התקדמו לעוטף ביוזמתם, כי חשבו שזה הדבר הנכון לעשות.
"לא תכננו גם לתת מיטה ומזגן לכל חייל. חשבנו שהכוחות יגיעו לשטחי הכינוס ויתחילו בתמרון, ופתאום התברר שצריך למצוא פתרונות לינה ל־400 אלף איש במשך שלושה שבועות". אם צה"ל יידרש היום לגייס מספר גדול של חיילים בזמן קצר, אומר מלכי, ימתינו להם מזרנים, מיטות ואוהלים בכל ימ"ח כמעט, אך ההיערכות המקורית התבססה על תרחיש ייחוס מוגדר ועל מגבלות תקציב. את שאלת איכות ההחלטות הוא משאיר פתוחה: "ניהול הסיכונים ייבחן בתחקירים. הכנו את מה שנאמר שצריך להכין, וזה היה מספיק לתרחיש שנערכנו לו".
מה היו המשימות העיקריות שלך בשלושת השבועות הראשונים?
"הכול. השלמנו תחמושת וציוד, התאמנו אפודי מגן ללוחות הקרמיים שהגיעו, סיפקנו מדים וציוד אישי ובדקנו מלאים שישבו במחסנים במשך שנים. רוב הציוד היה תקין, אבל לא תמיד. יצאנו לרכש מיידי מכל העולם, ולפעמים המהירות באה על חשבון האיכות. ידענו לספק 5,500 מזרנים ביום, אבל היינו צריכים 300 אלף. במקביל דאגנו לכלי רכב לרס"פים ולמִנהלות, ופתרנו אינספור בעיות".
עם תחילת התמרון עבר מרכז הכובד למשימת האספקה לכוחות שחצו את הגדר. כעבור שבועות אחדים התברר שרענון הלוחמים, שלא יצאו הביתה תקופה ממושכת, מחייב היערכות מיוחדת. "סיפקנו בגדים להחלפה וציוד היגיינה, והקמנו מקלחות מאולתרות בשטח. בהמשך פתחנו במרכזים הלוגיסטיים הקדמיים תחנות רענון ומספרות, ודאגנו לפיזיותרפיה וטיפולי שיניים".
עד מרץ 2024, אומר מלכי, לא היה יום רגוע באט"ל. המערכת הפיקה לקחים תוך כדי תנועה, ורק כחצי שנה לאחר תחילת המלחמה היא הצליחה להתייצב. אחד הלקחים היה הצורך לחשוב קדימה: "אם מתחילים לתכנן את רענון המחלקות רק בשבוע החמישי ללחימה, המחלקה האחרונה עלולה להמתין יותר מחודשיים".
"נאלצנו לפתח יכולות אספקה חדשות". תספוק במסוקים | צילום: דו"צ
אתגר נוסף היה ניהול התרומות הרבות שהגיעו מאזרחים. "היינו צריכים לוודא שהן לא יוצרות בלגן. בצומת גילת פתחו 'פינה חמה' לחיילים: דיברנו איתם וסיכמנו שאנחנו נדאג לאספקת המוצרים ולהכשרת המטבח, כדי שכל חייל שיגיע יוכל ליהנות".
אחרי שלוש שנות מלחמה, יחידות עדיין נעזרות בתרומות אזרחיות. אתה שלם עם זה?
"תרומות מגיעות ממקום טוב, אבל יש בהן גם בעיות. במזון, למשל, לא תמיד דואגים לתנאי התברואה. פלוגות שלמות סבלו מכאבי בטן אחרי שקיבלו שווארמה ממישהו שלא היו לו אמצעי קירור מתאימים. בתחילת המלחמה, עשרות אלפי לוחות קרמיים ופריטי ציוד מגן שהגיעו בתרומה התגלו כלא תקניים. מתוך כ־45 אלף לוחות שבדקנו בשנה הראשונה, רק כ־4,000 נמצאו תקינים.
"כשפלוגת מילואים מתגייסת, מיד נפתח קישור לפייבוקס לתרומות. יש לנו חמ"ל שפונה ליחידות ובודק מה חסר. אם מדובר בפינוקים, זה בסדר מבחינתנו. אם מתגלה פער אמיתי בתחומים שצה"ל אמור לספק, אנחנו מטפלים בו. אנחנו לא מנסים להילחם בתרומות, אבל צריך לוודא שהן בטוחות. אי אפשר להשאיר סיר דגים שעות בחוץ, ומצד שני לא נעצור הורים שרוצים לעשות מנגל לבנים שלהם".
ואם מפקדים מבקשים מההורים לגייס כסף לציוד, זה תקין?
"בעיניי לא. מפקדים צריכים להסתדר עם מה שיש בצבא, ולדעתי יש מענה טוב. טיפלנו משמעתית במפקדים שפרסמו סרטונים לגיוס תרומות בחו"ל. זה לא מכובד כשמגזימים, וצריך לעצור את זה".
מילואימניקים טוענים לעיתים שציוד חיוני אינו מוגדר כסטנדרט בצה"ל, והם נאלצים להשיג אותו בעצמם.
"זה נע בין מה שאני רוצה, מה שאני צריך ומה שמגיע לי. מסכת פנים – האם היא נחוצה לכולם, או רק למי שנוסע בהאמר פתוח והאבק מפריע לו? אנחנו מנסים לתת את המענה הטוב ביותר לפי התקנים והצרכים המבצעיים. תמיד אפשר לרצות עוד שני רכבי שטח לגדוד, אבל אחרי שתקבל אותם תרצה עוד שניים".
קרה שדרישה שהגיעה מהשטח הופנמה אצלכם והפכה לסטנדרט?
"בוודאי. הבנו שרס"פים צריכים כלי רכב כדי להתנייד ולתמוך בפלוגות, ולכן הוספנו כלי רכב. היום לכל גדוד מילואים יש שבעה כלי רכב, כדי שיהיה כלי לכל פלוגה. גם הרייזרים הגיעו מדרישה מהשטח ונכנסו במסגרת 'חיצי הצפון'".
תחת אחריות הקל"ר נמצא גם נושא המדים – וגם כאן היו תלונות וביקורות לאורך המלחמה, בעיקר משריונרים שנאלצים עדיין ללבוש סרבלים מיושנים ולא מותאמים. "זו שאלה גדולה ואנחנו מודעים אליה", אומר מלכי. "חייל בסדיר מקבל שלושה זוגות מדי ב' לכל השירות. במילואים, בגלל היקף הכוחות והשנים הרבות, צריך מודל אחר. הכמויות גדולות פי ארבעים לעומת הסדיר. גם סוגיית סרבלי השריונרים נמצאת כעת על שולחנו של סגן הרמטכ"ל, תמיר ידעי. יש פתרונות, ועכשיו צריך להחליט על התקציב. כוחות המילואים זקוקים לזה, אחרת אנשים יקנו ציוד בעצמם או יגייסו תרומות. מצד שני צריך לתעדף בין הצרכים, ולקבוע את המיקום של המדים אל מול מיירטים, תחמושת, משאיות והאמרים שנוסעים הרבה יותר משתוכנן. הכול מתחרה על אותו תקציב".
לנהוג בלבנון מתל־השומר
הסוגיה הראשונה במעלה הניצבת לפתחו של קל"ר במלחמה, לפי מלכי, היא ניהול בניין כוח. "זה חיל גדול מאוד - כמעט 3,200 נגדים ו־1,200 קצינים. המורכבות הגדולה ביותר היא האנשים", הוא אומר. "אנחנו לוקחים אותם משגרת החיים לעולם המלחמה, ומחזיקים אותם בתוכה חודשים רבים. כבר שלוש שנים הם עובדים לצד הלוחמים, בסביבה שלא הייתה טבעית להם. בדרום לבנון יש עד היום מבצעים לוגיסטיים מדי לילה. אנשי לוגיסטיקה נכנסים ויוצאים תחת אש, ולא פעם משלמים מחיר כבד בפצועים ובהרוגים. זה קורה מתוך הצורך לקיים את הרציפות התפקודית במסגרת התמרון".
לפני שש שנים התחולל שינוי במערך הלוגיסטי של צה"ל, עם המעבר מפלוגות מנהלה לגדודי סיוע מנהלתיים (גדס"מים). הקמתם של הגדודים המשולבים, שמופקדים על לוגיסטיקה, רפואה, טכנולוגיה ואחזקה, התגלתה במהלך המלחמה כבעלת חשיבות מבצעית רבה. "זה סיפור הצלחה גדול מאוד", אומר מלכי. עם זאת, הוא מודה שהצבא לא נערך היטב להכשרת אנשי המערך לפעילות בסביבה עוינת. הגדס"מים אומנם אינם זוכים להילה של הגדודים הלוחמים, אך אנשיהם פועלים לצד הכוחות המתמרנים גם בשטח האויב ותחת אש. "לא צפינו שהם יהיו מעורבים בסיפור המבצעי לאורך זמן רב כל כך. היום אנחנו מכשירים אותם אחרת לגמרי", אומר מלכי.
הם לא בהכרח בחרו בתפקיד קרבי.
"יש בהם כאלה שנשרו ממסלול לחימה, נפצעו או מלכתחילה לא רצו להיות לוחמים. ובכל זאת, המשימה שלהם היא לפעול כתף אל כתף עם הלוחמים, לתקן טנק, להעביר אספקה, ולחזור על זה מדי יום. זה אתגר מנטלי גדול. הלוחם נכנס למרחב ונשאר בו, ואילו איש הלוגיסטיקה נכנס ויוצא שוב ושוב, ולפעמים זה מורכב יותר וכרוך בהיחשפות גדולה יותר לאויב ולאיומים.
"לאורך המלחמה הוצאנו עשרות אלפי מבצעים לוגיסטיים. היו אנשים שפחדו להיכנס, אבל אצל הרוב ראינו דווקא רצון להתקדם, לעשות ולתמוך בכוחות. יש כאן תמונת ראי של לבנון השנייה, לא מבחינת האנשים שלנו אלא מבחינת שיתוף הפעולה עם המפקדים. ב־2006 שיירות לוגיסטיות לא יכלו לנוע בלבנון בגלל היעדר צירים מאובטחים. במלחמה הזאת המפקדים הבינו את חשיבות הסיוע, ובהתאם לכך הם פתחו צירים, הקצו כוחות לפינוי ויצרו מרחבי עבודה".
גם שיטות התנועה של השיירות השתנו. "לפני המלחמה לא הכשרנו נהגים לנסיעה חשוכה בשיירות לוגיסטיות; בשלוש השנים האחרונות כ־3,000 נהגים עברו הכשרה מתאימה. היה למשל איום ממשי שרחפנים יפגעו במכליות דלק ובשיירות, ולכן פעולות רבות בוצעו בלילה. כשאיש לוגיסטיקה מבין שהמשימה שלו חיונית לניצחון, הוא מוכן להיכנס גם לשטח מאוים, ולעשות זאת בחושך".
במהלך המלחמה הוכרו הגדס"מים כחלק ממערך הסיוע הקרבי, סיווג שהשפיע גם על תנאי השירות ועל הציוד שלהם, כמו זכאות למדים טקטיים. "הם מקבלים אמצעים שתומכים במשימה. נתנו לנהגים אמצעי ראיית לילה וקסדות מותאמות, כדי שיוכלו לנהוג בחשכה".
הלו"ז של המערך הלוגיסטי בימי השגרה מותאם לעונות השנה ולחגים, אך גם כאן מציאות המלחמה חייבה תכנון מושכל. "הבנו שהלחימה תהיה ממושכת, והתחלנו להצטייד בבגדים חמים ובחליפות סערה. החורף הראשון היה קשה, ובשני כבר היינו מוכנים יותר", אומר מלכי. לדבריו, יותר מ־5.3 מיליוני פריטים סופקו לחיילים במהלך המלחמה לצורך התמודדות עם הקור.
"בכל זירה התאמנו את המענה לתנאים. במוצבים בסוריה דאגנו למלאי מזון וסולר ושלושה גנרטורים לגיבוי, כך שתהיה יכולת להתקיים לפחות שבוע בלי אספקה במקרה של שלג. דאגנו לחימום בכמה אמצעים, כולל תנור עצים למקרה שהכול קורס. בלבנון למשל צריך להביא גנרטורים קטנים, אמצעי חימום וציוד להכנת אוכל חם, ולדאוג שהמזון יגיע לכוחות בלי שיתקרר בדרך. כל הזמן אנחנו משפרים את המענה". לקראת פסח, הוא מציין, מערך הלוגיסטיקה נערך חודשים מראש, בשיתוף הרבנות: "היינו צריכים למצוא פתרונות ללוחמים בתוך עזה. עלו שאלות כמו מה מותר לאכול, כיצד להכשיר את הבתים, ואיך להרחיב את מגוון המזון".
התחמושת היא של זרוע היבשה, אבל התלונות עליה מופנות לאט"ל. תחנת אספקה מול עזה, ינואר 2024 | צילום: מאיה היטיג, גטי אימג'ס
עלו סוגיות של חלוקת משאבים בין הזירות?
"ללוגיסטיקה אין פריווילגיה להזניח זירה אחת לטובת אחרת. גם כשהכוח העיקרי נלחם בעזה, צריך לספק מזון וציוד לכל הבסיסים. המענה משתנה לפי הצורך: בעזה נדרשת מעטפת רחבה ורציפה של דלק ותחמושת, ואילו במקומות אחרים אפשר לספק ציוד כזה בתדירות נמוכה יותר. לא כולם יקבלו הכול באותו זמן, אבל כולם יקבלו את מה שנחוץ להם".
במהלך המלחמה הוקמו עשרות מוצבים חדשים - יותר משישים בעזה, כחמישים בלבנון, ועוד כמה בסוריה. השינוי שעבר צה"ל ניכר גם בסוג התשתיות: בתחילת המלחמה הוצבו שירותים כימיים במקומות רבים, ואילו היום בקו הצהוב ברצועת עזה יש בעיקר שירותים בנויים. כל מוצב חדש, אומר מלכי, קיבל מעטפת מותאמת שכללה תשתיות מבצעיות, אמצעי מיגון, חמ"ל וחדר אוכל. "זו הייתה התפתחות אקספוננציאלית, לא גידול הדרגתי. הצרכים התפרצו בבת אחת. בהמשך התמודדנו עם מבצעים שלא נכללו בתכנון, כמו עם כלביא ושאגת הארי. נדרשנו לפתח יכולות אספקה חדשות - בהצנחה, בהשטה ובאמצעות רחפנים ורובוטים".
הרמטכ"ל הכריז לאחרונה על הקמת חטיבת רובוטיקה. עד כמה אנחנו קרובים להשקה שלה?
"זה הכיוון, אבל אלה יכולות שצריכות להבשיל, וצריך לתכנן בשבילן את בניין הכוח. יש כבר משאיות ונגמ"שים שמנוהגים מרחוק, דרך גלי רדיו וסיב אופטי. אנחנו יכולים לשבת פה בתל־השומר ולנהג כלי בלבנון.
"רחפנים ורובוטים יכולים לאפשר שינוע מהעורף לחזית בלי להסתכן בתנועה על צירים מאוימים. כבר הבאנו שני רחפנים גדולים שמסוגלים לשאת 250 ק"ג למרחק 50 ק"מ, ואנחנו בוחנים את השילוב שלהם במערך. בינתיים צריך לדאוג לאספקה למי שכבר נמצאים בשטח. באזור הבופור למשל היה קשה להגיע אל הכוחות בחורף, ולכן סיפקנו במשך שבועות מזון, תחמושת ודלק בהצנחה. בשלב מסוים אפילו שלחנו להם גלידה וחטיפים באמצעות רחפן". לפי נתוני אט"ל, במהלך המלחמה הוצנחו בחזיתות כ־504 טונות של אספקה, ובכלל זה מזון, מים, ציוד לחימה, תחמושת, דלק וציוד רפואי.
יש גם צרכים שלא נחזו מראש, ועלו משיחות עם האנשים בשטח. "הבנו שהמחלצים של פיקוד העורף באתרי הרס מתלכלכים מאוד במהלך העבודה הראשונית, ולכן קבענו שבשש השעות הראשונות יגיעו לכל אתר בגדים להחלפה, כולל מדים ותחתונים, ויסופקו גם אוהלים קטנים שישמשו כמלתחות. דיברתי עם טייסים שחזרו מתקיפות באיראן, כדי להבין מה דרוש להם במהלך טיסה ארוכה. אחד מהם ביקש סוכריות גומי, והבאנו לו. לאחד מבסיסי חיל האוויר הבאנו שף שיבשל בלילה, כדי שהטייסים לא יצטרכו להסתפק במנה חמה בין המשימות והתדרוכים. לפעמים צריך להגיע לשטח ולשאול, כדי לדעת מה חסר לאנשים. קצין הלוגיסטיקה הוא זה שיכול לראות את המשימה כולה ולתכלל את הנדרש לביצועה. לאחרונה הגיעו חיילים רבים מצבא ארה"ב, וגם זה היה עניין חדש. דאגנו להם להכול: דלק, מים, אוכל, מקום לישון וחדרי כושר. הם התרשמו מהיכולת שלנו לספק הכול בזמן קצר כל כך".
עוד כתבות בנושא
הספינות נתקעו בסין
חיל הלוגיסטיקה אחראי גם להכשרת הנהגים במערך ההובלה שכפוף לאט"ל. סוגיית העסקתם של נהגים ערבים במערך הזה נידונה בעבר בכנסת, בין השאר בעקבות פרעות שומר החומות. מלכי זומן אז פעמיים לוועדת החוץ והביטחון: "פעם אחת שאלו למה לא גייסנו נהגים ערבים, ובפעם השנייה למה כן הבאנו אותם. בעיניי, האתגר העיקרי אז היה התנועה בצירים והחשש מאירועי ביטחון פנים בלוד, בוואדי ערה ובמקומות נוספים. במלחמה הנוכחית לא נתקלנו באתגר דומה בכל הקשור לנהגי מובילים ולאוטובוסים".
אז מה באמת קרה בימים הראשונים של המלחמה? מדוע אנשי מילואים רבים דיווחו שאין להם כיצד להגיע לבסיסים?
"הבעיה לא הייתה בזהות הנהגים; אנחנו עובדים עם חברות שמשרד הביטחון מאשר. אבל ב־24 השעות הראשונות הייתה אי־ודאות רבה, ואוטובוסים המתינו ריקים בחניונים בזמן שאנשי מילואים חיכו להסעות. חלק מהחיילים הגיעו ישירות למחסני החירום, אחרים המתינו להסעה לשטחי כינוס, אבל לא תמיד היה ברור מי צריך להורות על שליחת אוטובוסים ולאן. אחרי שהדברים התייצבו, המערכת עבדה היטב. נהגים של מרכז ההובלה הגיעו לבסיסיהם בתוך שעות ועלו על מובילי טנקים. אלה אנשים מדהימים, רבים מהם מתנדבים שכבר יש מאחוריהם שירות צבאי ארוך". הוא מזכיר את סא"ל איתן ברזילי, טייס שהשתתף בתקיפת הכור בעיראק. עם פרוץ המלחמה בעזה התנדב ברזילי לנהוג במובילי טנקים, ועשה זאת עד פברואר 24', אז לקה בליבו ונפטר.
התמשכות המלחמה יצרה גם באט"ל בעיות של כוח אדם. "שלוש שנות מלחמה שינו לחלוטין את חייהן של משפחות אנשי הקבע", אומר מלכי. "אנשים שהיו רגילים לצאת הביתה מדי יום יוצאים עכשיו רק לעיתים רחוקות. יש כאלה שמשפחותיהם פונו מהבית בצפון. יש משפחות שלא מצליחות להחזיק מעמד, ואנשים מבקשים להשתחרר. זה עדיין לא משבר שמערער את המערכת, אבל קיימת שחיקה ממשית". איוש תקני הקצינים במערך עומד לדבריו על 97 אחוזים, ובקרב הנגדים יש כ־91 אחוזים - לא נתונים רעים במיוחד, "אבל כל אדם שעוזב בגלל העומס או הקושי המשפחתי הוא אובדן, ובדרך כלל מדובר באנשים טובים".
איך משנים את המגמה?
"אנחנו מנסים לייצר פתרונות: חופשות ארוכות בין תפקידים, חל"ת למי שזקוק להפוגה, והתאמת תפקיד למי שצריך להיות יותר בבית. בעבר היה מקובל שמי שלא ממלא תפקיד ליבה לא מתקדם, ואילו היום אנחנו מאפשרים גם לקצינים בכירים לקבל שנה של תפקיד מותאם או לימודים, בתקווה שיוכלו לחזור בהמשך. אנחנו גם מקצרים קדנציות משנתיים לשנה, אבל זה מייצר עומס: צריך להחליף אנשים ולהכשיר את מחליפיהם. במקביל צה"ל מתרחב, ואנחנו מוסיפים קציני לוגיסטיקה ליחידות. זה אומר שאנחנו מכניסים גם אנשים צעירים יותר, והם זקוקים לחניכה ולתמיכה".
תא"ל חיים מלכי | צילום: אריק סולטן
הדילמות שהונחו לפתחו במלחמה נוגעות גם להכשרת הדור הבא. "בתחילת 2024 התלבטנו אם לשלוח אנשי קבע ללימודים בזמן שמשרתי המילואים עדיין לא חזרו לאוניברסיטאות. מצד אחד, אנחנו צריכים את האנשים שלנו בשטח. מצד שני, אם לא נוציא אותם עכשיו, נפגע בהכשרה שלהם בהמשך. זו המורכבות של ניהול חיל שנדרש למלא את משימותיו בעומס חסר תקדים, ובו בזמן להמשיך לבנות את כוחו".
במשך המלחמה נאלצה מדינת ישראל להתמודד גם עם אמברגו נשק, ציוד וחלפים מצד כמה מדינות בעולם. מלכי מציין כי ההשפעה הייתה ניכרת. "עיכבו לנו ספינות בסין, היו משלוחים שלא הגיעו או הגיעו באיחור. נושא התחמושת והחלפים נמצא פחות באחריותי, אבל הרגשנו את זה. בתחום הלוגיסטי ידענו למצוא פתרונות לכל דבר שהתעכב, ולאתר חלופות בשווקים אחרים, לרבות בשוק המקומי. יכולות הרכש שפיתחנו אפשרו לנו להתמודד עם חלק מהפערים, וגם דלק אנחנו יודעים להביא ממקורות מגוונים".
פער אחר נובע מהיצרנים עצמם. "פסי הייצור של מרכבה 3 נסגרו לפני המלחמה, ונדרשה שנה כמעט כדי להפעיל אותם מחדש בארה"ב. בתחום חומרי הגלם יש תחרות עולמית, משום שמדינות רבות באירופה מגדילות את הוצאות הביטחון שלהן על רקע מלחמת רוסיה־אוקראינה. בתחילת המלחמה בעזה היה מחסור בפינים ובזחלים לטנקים ולנמ"רים, אבל רכשנו מכונות והרחבנו את הייצור בארץ, בהודו ובארבע מדינות נוספות, והפער נסגר.
"הייצור המקומי של תחמושת, בעיקר קליעים ופגזי טנקים, התעצם מאוד במהלך המלחמה. האסטרטגיה היא להגדיל את הייצור כשזה אפשרי, אבל לא כל דבר אפשר לייצר בישראל. הקמת פס ייצור מחייבת השקעה והתחייבות ארוכת טווח לכמויות. זו לא רק שאלה של כסף, אלא גם של חומרי גלם ויכולת תעשייתית. צריך להחליט היכן להשקיע את הכסף".
הוא מדגיש שנדרשת בקרה כדי לוודא שהציוד מגיע ליעדו, ולא נעצר אצל כל מיני גורמים שיושבים על "הברזים" במעלה הדרך. "אנחנו עורכים ביקורות, פותחים מכולות ובודקים אם הציוד מגיע לקצה. צוותים יוצאים לשטח ושואלים חיילים מה קיבלו. אם חסר ציוד, אנחנו הולכים אחורה לגלות היכן הוא נעצר. אי אפשר להבטיח הצלחה מלאה, אבל אנחנו מנטרים את התהליך ומצמצמים בעיות".
אילו יכולת לחזור לתחילת המלחמה, מה היית עושה אחרת?
"אני לא בטוח שמישהו דמיין מלחמה של שלוש שנים, גם כשדיברנו על מערכה ארוכה. בשנים שקדמו למלחמה השקענו בהכנות, וכמעט כל מה שיכולנו לעשות, עשינו. בדיעבד, אילו היה לי יותר זמן בתפקיד לפני המלחמה, הייתי מכין טוב יותר את מערכות האספקה ואת המערכות לניהול התהליכים המבצעיים. הפערים בתחום הזה פגשו אותנו בעוצמה בתחילת הדרך".
אחרי שלוש שנים, אילו פערים צריך עדיין לסגור?
"צריך לשפר את מערך השינוע והמשאיות, להוסיף האמרים ולהשלים את הסדרת ציוד המילואים. יש מכולות של רס"פים שנראות מלאות, אבל כשמגיעים אליהן מגלים שחסר ציוד. צריך לשפר את השליטה במלאים ולהחזיר שגרות של בדיקת ציוד ושמירה עליו. לא פעם ציוד נלקח הביתה, וכשצריך אותו הוא לא זמין".
ועם הפנים קדימה - איך נערכים לאפשרות של סבב נוסף מול איראן?
"אנחנו מקיימים לפחות שני דיוני מוכנות בשבוע, ועוסקים בין השאר בתרחיש מול איראן, בחורף המתקרב ובאפשרות של התפרצות מחודשת בלבנון. כל הזירות פתוחות, אבל מבחינת מלאי, גמישות ועצמאות הכוחות, צה"ל נמצא היום במקום אחר לגמרי. חטיבת מילואים שמתגייסת תמצא את הציוד שלה מוכן, והפערים שנותרים הם בשוליים. לכל יחידה יש ציוד ייעודי, כולל מכולות וגנרטורים. גם תרומות השתלבו במערך, אבל אנחנו מקפידים לבדוק אותן, כדי שלא ייכנסו חומרים מסוכנים".
מלכי מספר שלא הוצע לו תפקיד המשך, והוא רואה בתפקיד הקל"ר את נקודת הסיום הטבעית לשירותו בחיל. כעת הוא מתכנן להקדיש זמן למשפחתו ולטיולים בארץ – נכון לכתיבת שורות אלה, הוא כבר צועד בשביל הגולן. "בשיחות הסיכום שלי אני אומר ששלושים שנות השירות הראשונות שלי הכינו אותי לשלוש האחרונות. כל תפקיד שעשיתי לימד אותי משהו ששימש אותי בתקופת המלחמה – בהנדסה, בחטיבות המילואים וכקצין הלוגיסטיקה של אוגדה 98, שם למדתי על פעילות מיוחדת עם חיל האוויר. הסיפוק הגדול הוא לראות את מה שהכנו פועל בשטח. בסוף הכול תלוי באנשים - אנשים שמתעקשים לבצע את המשימה, עובדים בלילות, בחגים ובשבתות, ולעיתים מסכנים את חייהם כדי שללוחמים לא יחסר דבר".
עוד כתבות בנושא
