נמאס לכם מאיתנו המילואימניקים, ובצדק. כמה אפשר לשמוע על הצרות שלנו? על הצרות בעבודה, על האתגרים בבית, על המתח והשחיקה של הנפש פנימה. "אם כל כך קשה אז פשוט תפסיק", אמר לי לפני כמה שבועות מאן דהוא, ואולי צדק. נכון, הצרות האישיות שלנו כבר משעממות, ואולי הן גם הבעיה שלנו, אלו שהחליטו להמשיך להגיע למילואים (ואל תטעו, זו החלטה, גם בגיל 30, לא רק בגיל 46).
לנכונות לשאת בנטל יש מחיר, כמו לכל החלטה אחרת בחיים. בגרות היא בין היתר לדעת לשאת במחיר של ההחלטות שקיבלת, ולא להתלונן על התוצאות שלהן. ולכן חשוב לי מאוד להדגיש - הטור הזה שאתם קוראים לא נועד לעסוק בנו, המילואימניקים. זה לא טור על הצרות שלנו והקשיים שלנו. ממש לא. זה טור על נושא אחר לגמרי: ביטחון מדינת ישראל, והאופן שבו החלטות הדרג המדיני בחודשים הקרובים ישפיעו על ביטחון המדינה למשך שנים רבות קדימה.
נקודת המוצא לדיון שאליו נגיע תיכף בנויה על שתי הנחות יסוד: 1. גם אם נפיק באופן מעורר השתאות את כל הלקחים הנדרשים ממחדל ה-7 באוקטובר, לא ניתן להבטיח שמדינת ישראל לא תתמודד בעתיד עם מתקפת פתע בעלת פוטנציאל רב זירתי. 2. אין למדינת ישראל של 2026 מודל חלופי שמאפשר לה התמודדות עם מתקפת פתע רב זירתית מלבד השילוב הצה"לי המוכר לכולנו בין צבא סדיר בגודל מוגבל ומערך מילואים שמסוגל להכפיל ולשלש, בתוך יממות ספורות, את הסד"כ הלוחם במרבית המערכים.
הכי מעניין
מילואימניקים | צילום: צפריר אביוב, פלאש 90
המשמעות של צירוף שתי הנחות היסוד הללו יחד הוא המסקנה הפשוטה מאוד אך הנשכחת לעתים: התפקיד העיקרי של מערך המילואים הוא להיות מוכן באופן המיטבי לתרחיש הייחוס הדרמטי של מתקפת פתע עם פוטנציאל רב זירתי, ולהיות מסוגל לקחת חלק מרכזי במענה לתרחיש כזה. כל השימושים האחרים במערך, החשובים מאוד כשלעצמם, ובראשם הצורך לספק סד"כ למשימות השוטפות, חייבים להיות בסדר עדיפות שני למשימה העיקרית.
וכאן מגיעה הנחת מוצא שלישית, חשובה לא פחות משתי הנחות היסוד: מערך המילואים לא יהפוך בחירום למשהו מאוד שונה מאיך שהוא נראה בשגרה. כלומר, בשעת חירום הוא תמיד יהיה איכותי בשתיים או שלוש מדרגות מרמתו בשגרה, אבל מדרגת המוצא שממנה הוא יעלה 2-3 מדרגות נקבעת בשגרה, לא בחירום.
עד כאן תובנות נחמדות, שאומרות מעט מאוד, כמעט מובנות מאליהן. הן תהפוכנה לקריטיות בצומת ההכרעה שיגיע בקרוב מאוד, מיד לאחר שתוקם ממשלה חדשה.
עוד כתבות בנושא
כל מילואימניק שהיה במערך בעשור שלפני ה-7 באוקטובר 2023 ונמצא בו גם כעת מכיר את האנומליה הנוכחית: ב-3 השנים האחרונות היצור שנקרא "צו מילואים נורמלי" נעלם. במקומו עבר צה"ל להשתמש באופן בלעדי ב"יצור" המכונה "צו 8". הסיבה פשוטה: מודל המילואים המעוגן בחוק לא מסוגל לתת שום דבר שקרוב אפילו למענה לצרכים העצומים של צה"ל במציאות הנוכחית. סעיף 7 ל'חוק שירות המילואים תשס"ח-2008', שהוא החוק התקף גם כיום בנוגע לשירות מילואים, קובע כך:
"מספר הימים המרבי שבהם ישרת חייל מילואים בשירות מילואים לא יעלה על מספר הימים כמפורט להלן, לפי העניין, במהלך תקופה של שלוש שנים רצופות:
(א) לגבי חייל מילואים שאינו קצין וממלא תפקיד שאינו פיקודי – 54 ימים;
(ב) לגבי חייל מילואים שאינו קצין וממלא תפקיד פיקודי – 70 ימים;
(ג) לגבי חייל מילואים שהוא קצין – 84 ימים".
החוק קובע אמנם חריגים מוגבלים לכלל הזה, אבל ביסודו של דבר זו המגבלה, שמשמעותה: לכל היותר תעסוקה מבצעית אחת של כחודש במהלך שלוש שנים ועוד מעט אימונים, או שתי תעסוקות קצרות בשלוש שנים - ותו לא. זה המודל.
חיילי מילואים | צילום: פלאש 90
לכל מי שעיניו בראשו ברור שזו מגבלה שצה"ל לא יודע לעמוד בה במציאות הביטחונית הנוכחית. התוצאה היא שצה"ל כבר 3 שנים מגייס מילואימניקים אך ורק בצו 8. צו 8, הוא צו מכח סעיף 8 לחוק שירות המילואים, שיש לו כמה וכמה תתי סעיפים, אבל השורה התחתונה שלו פשוטה מאוד: בשעת חירום ניתן לגייס חייל מילואים מתי שצריך ולכמה זמן שצריך בלי שום מגבלה. המחוקק קבע בסעיף 9 לחוק גם הסדר ביניים מסוים (צו חירום מוגבל ל-25 יום) אך מאחר שגם הסדר הביניים הזה, המכונה לעתים צו 9, לא עונה לצרכים, נשארנו עם המציאות הבלתי נסבלת של שרשרת צווי חירום, ללא תאריך תפוגה, שבקצה גורמים לניהול כח אדם מאוד לא יעיל.
אמנם עקרונית צה"ל מוגבל בתקציב גיוס המילואים, אבל כשאין שום מגבלה קשיחה אפקטיבית על מספר הימים שמותר לזמן אליהם כל חייל, אז 90 יום בשנה לחפ"ש במיל' הופכים לנורמה החדשה. הבעיה בנורמה החדשה הזו היא שהיא פשוט בלתי נסבלת. ולא, אני לא הולך לחפור לכם שוב על הצרות שלנו המילואימניקים, אלא רק ככל שאלו רלוונטיות באופן ישיר ליציבותו וכשירותו של המערך.
באופן עקרוני, שירות מילואים הוא אינו התנדבות, ועם זאת כל חייל מילואים יודע שמי שממש לא רוצה - לא עושה. יכולתי להשחית פה 300 מילה על עצות למשתמט ממילואים אך זה לא העניין. תצטרכו להאמין לי שזה אפשרי, גם אם דורש מעט מאמץ. בעבר, כשמדובר היה במעט מאוד מילואים בשגרה, גם אנשים שמאוד סבלו מהמילואים ויתרו לעיתים על המאמץ שבהשתמטות מהם. השילוב בין ההשפעה הזניחה יחסית על שגרת החיים וההבנה שזה בכל זאת משהו חשוב הפכו את מאמץ ההשתמטות לכזה שלא שווה להשקיע בו.
פעילות כוחות צה"ל ביהודה ושומרון | צילום: דובר צה"ל
כשעל כף המאזניים השנייה מונחים 90 יום בשנה (במקרה הטוב) ולא 54 בשלוש שנים, מפת התמריצים משתנה לחלוטין. המציאות הזו, של שגרת חירום, שוחקת את שורות המערך. יחידות חוות עזיבה שקטה בהיקפים משמעותיים של חיילים שנגרעים באופן מוחלט ממצבת היחידה. הדלדול הוא מאוד משמעותי ומורגש בכל המערכים גם אם בחריפות משתנה. ממילא כולם בצה"ל מבינים שהמצב הנוכחי בלתי אפשרי וחייב להשתנות. השאלה היא באיזה אופן. לכולם ברור שהמודל שבחוק לא רלוונטי וחייבים להגדיל את המכסה, אבל מה תהיה המכסה החדשה?
בשאלה הזו, של גודל המכסה החדשה, מתנגשים שני אינטרסים ביטחוניים טהורים (ושוב, את הצרות בבית ובעבודה הנחנו לגמרי בצד, אנחנו רק בביטחון): הטווח המיידי והטווח הארוך.
בטווח הזמן המיידי צה"ל מרגיש שהוא זקוק להמון כח אדם כדי לעמוד במשימותיו. רצועות הביטחון שאנחנו מחזיקים בגבולות השונים, משימות הלחימה באיו"ש ושלל אתגרי התקופה - דורשים המון סד"כ. לכל אלו צריך להוסיף את הקושי הפסיכולוגי שישנו לצמרת צה"ל בנטילת סיכונים מחושבים בסך הכל 3 שנים אחרי מחדל קולוסאלי כדוגמת ה-7 באוקטובר. קשה לנהל סיכונים באופן רציונלי כשבגופו של כל קצין בתפקיד משמעותי צרוב כאב המחדל.
עוד כתבות בנושא
מנגד, בטווח הארוך, נטל גבוה מדי על המערך יביא באופן בלתי נמנע להחרפת האתגר של דלדול השורות. התוצאה העגומה תהיה שברגע האמת, כאשר יחידות המילואים תצטרכנה להיות חלק מצבא המתמודד עם מתקפת פתע בעלת פוטנציאל רב זירתי, יתברר שהן פשוט לא מסוגלות לעמוד במשימה. לא יהיו להן היכולות הדרושות לשם כך. המסגרות הצבאיות תהיינה קיימות, אבל הן תהיינה רק מסגרות.
בצה"ל ביקשו כבר בקדנציה החולפת לחוקק חוק מילואים כזה שיאפשר לפחות בשנים הקרובות לקרוא למילואימניקים ל-70 יום בשנה. גם אם ניקח בחשבון שמדובר בנתון ברוטו ולא נטו, מדובר "על הנייר" בהכפלה של הנטל פי 4 משהיה לפני ה-7 באוקטובר, ולמעשה הרבה יותר קרוב לפי 6, משום שרף המקסימום שהיה נהוג לפני כן, 54 יום ב-3 שנים, לא מוצה בחלק גדול מהיחידות. רק כדי להכיר משהו מהמציאות: בעולם של טרום ה-7 באוקטובר כדי להיחשב ל"משרת מילואים פעיל" נדרש המילואימניק לשרת 20 יום בשלוש שנים.
לוחמי גדוד המילואים "עוגן" | צילום: דו"צ
מי שיידרשו להכריע האם לקבל את בקשת הצבא יהיו שרי הממשלה הבאה, בהנחה שכזו אכן תקום. המשמעות של היענות לבקשה הזו תהיה בפועל יצירת נורמה של חודשיים מילואים בכל שנה. משמעותה של נורמה חדשה כזו היא נורמליזציה של השיגעון, שתביא להמשך השחיקה של כשירות מערך המילואים. שחיקה שרק תלך ותגבר.
מה שדרוש למערך המילואים של מדינת ישראל הוא מתווה ברור של חתירה לשפיות. מתווה יורד ברור ומתוחם של מספר ימים המילואים המותר. כזה שבו בתוך שנה-שנתיים לכל היותר מילואימניק רגיל יעשה בכל פעם חודש מילואים, לא יותר. אכן, ברור שלפחות בעשור הקרוב זה יהיה פעם בשנה ולא פעם בשלוש שנים, ועדיין המטרה של כל חקיקת חוק מילואים מחודש חייבת להיות אחת וברורה: חתירה לשפיות ולא נורמליזציה של השיגעון.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
