מערכת הביטחון ממליצה לרכוש עוד שתי צוללות, כדי להתמודד עם האיום הטורקי. זה לא נשמע הרבה, עד שנזכרים שכל צוללת חדישה עולה לפחות מיליארד אירו, כלומר: שלושה וחצי מיליארד ש"ח.
מה אני מבין בעולם הצוללות? מבחינתי "צוללות" הוא בעיקר משחק קופסה מצליח. יכול להיות שחיל הים צודק, ואנחנו באמת חייבים לרכוש את שתי הצוללות הנוספות הללו.
אך יש שאינם מסתפקים בזה. בעיתונות הישראלית מתפרסמות בשבועות האחרונים אזהרות לנוכח עליית המתח בין ישראל לטורקיה. חיל הים הטורקי גדול פי ארבעה ממקבילו הישראלי - ולא רק בגלל צוללותיו. המתריעים בשער מזהירים אותנו שהתעלמות מכוחות הים של טורקיה היא עוד קונספציה. כמה יעלה לנו לשדרג את חיל הים שלנו, כך שיהיה באותו גודל של זה הטורקי? בהערכה שמרנית - לפחות מאה מיליארד ש"ח. מאיפה בדיוק הכסף הזה יבוא? ועל חשבון מה?
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
כולנו בטראומה מטבח שמיני עצרת ה'תשפ"ד, וכולנו נשבענו אחריו: לעולם לא עוד. הבעיה היא שכבר היינו בסרט הזה, במלחמת יום הכיפורים, ואנחנו יודעים מה בא אחרי שבועה כזו: התנפחות של תקציב הביטחון לממדי ענק, עשור אבוד למשק, ובסופו - 400 אחוזי אינפלציה וכמעט קריסה של כלכלת ישראל. אנחנו נמצאים היום במקום אחר מבחינה כלכלית, ולמרות זאת חשוב להיזהר מסכנה דומה: סכנת האשליה של "אפס קונספציות"; האשליה שאפשר להפעיל מקסימום כוח בכל החזיתות בכל הזמן. באופן פרדוקסלי, האשליה של "אפס קונספציות" הולכת והופכת לקונספציה החדשה שלנו.
ישראל של ה'תשפ"ז היא בחסד ה' מדינה עשירה, ובעתיד הקרוב לא נשקפת לנו סכנת של התמוטטות כלכלית - אך בהחלט נשקפת לנו סכנה אחרת. ישראל מחזיקה היום כוחות גדולים מאוד בשלוש רצועות ביטחון עמוקות בשלוש גזרות: עזה, לבנון וסוריה. בנוסף לזה היא מחזיקה כוחות גדולים ביהודה ובשומרון. אפשר להבין וגם להזדהות עם כל הצרכים הביטחוניים הללו, אבל המטכ"ל והפוליטיקאים מתעלמים מהמחיר של המדיניות הזו. לא המחיר הכלכלי, אלא המחיר האנושי.
עוד כתבות בנושא
כדי להחזיק כמות כזו של כוחות, נאלץ צה"ל לשחוק את חיילי המילואים שלו, באופן שמחריב את בניין הכוח לטווח הרחוק. בשנה הראשונה של המלחמה נלחמו המילואימניקים הקרביים במשך כמעט שנה שלמה. אבל אנחנו מתקרבים לסוף השנה השלישית של המלחמה, ואני רואה סביבי עוד ועוד מילואימניקים צעירים שמחזיקים ביד צווי מילואים למספר תלת-ספרתי של ימים - סבב רביעי, חמישי או שישי. אי אפשר לחיות כך. משפחותיהם קורסות, הלימודים נחרבים, העסקים הולכים לטמיון. שנה, שנתיים, שלוש, ארבע - כמה עוד חושבים ראשי מערכת הביטחון להחזיק אותם במצב הזה? כמה זמן הם חושבים שהמילואימניקים יחזיקו מעמד?
הגמרא במסכת גיטין מספרת על בוגד יהודי, שהביא קורבן מקיסר רומא לבית המקדש בירושלים, והטיל בו מום קטן, שפוסל אותו מלעלות למזבח. חכמי ישראל ידעו שקיסר רומא יזעם אם ישמע שהיהודים התעלמו מהקורבן שלו, והתלבטו מה לעשות. את כל ההצעות לתגובה דחה הגדול שבהם, רבי זכריה בן אבקולס; כל תגובה אפשרית עוררה אצלו חששות כבדים. כך סיכם את המעשה הזה גדול האמוראים, רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". אותו רבי יוחנן מכתיר את הסיפור הזה בכותרת נוספת: "אשרי אדם מפחד תמיד".
למה משבחים כאן את זה שמפחד תמיד? הרי בזה בדיוק שגה רבי זכריה: הוא פחד מכל סיכון אפשרי, וסירב לקחת סיכון כלשהו! ההסבר הוא כנראה שמזה בדיוק צריך לפחד, ומהסכנה הזו עצמה התעלם רבי זכריה: מעודף פחד שמוביל לשיתוק. כפי שאמר שנים רבות לאחר מכן נשיא ארצות הברית רוזוולט: "אין לנו ממה לפחד, אלא רק מהפחד עצמו". ההתנהלות ההגיונית אינה בורחת מכל סיכון, משום ששיתוק כזה הוא המסוכן ביותר. אי אפשר להימנע מכל הסיכונים. צריך להביט בהם בעין פקוחה, ולהעדיף את דרך הפעולה הפחות מסוכנת מכולן.
מאז הטבח נוקטת מדינת ישראל בדרכו של רבי זכריה בן אבקולס, ומסרבת לקחת שום סיכון. הניצול המוגזם של המילואימניקים מציב שאלה מוסרית: כמה לגיטימי לתבוע מהמיעוט הקטן של חיילי המילואים הקרביים. אך מעבר לכך, מדובר גם בשאלה מעשית מאוד. ברור שככל שהדרישות הולכות ועולות, כאשר "מילואים" הפכו מהתנדבות המתלווה לחיים למקצוע שוחק במשרה מלאה, יותר ויותר אנשים לא יעמדו בדרישות החדשות הללו וינשרו ממעגל המשרתים. פלא מרשים הוא שצעירינו עדיין אינם נושרים בהמוניהם; שהם נושכים את השפתיים וממשיכים לשאת בעול. אנחנו מצדיעים להם ומשתאים לנוכח הנס הזה, אבל "אין סומכים על הנס", ומדיניות הביטחון חייבת להתחשב במגבלות הללו.
עוד כתבות בנושא
אין כוונתי לומר שצריך חלילה להיכנע לאויב ולוותר לו באחת הגזרות. המסקנה יכולה להיות הפוכה: לו כבשנו את עזה במהירות לפני שלוש שנים והחלנו בה שלטון צבאי מלא, אפשר להניח שהיינו היום במקום אחר לגמרי. יש עוד צעדים אגרסיביים שיכולים להיות תחליף למלחמת התשה ארוכה. לא סתם דגל בן גוריון במלחמות קצרות ומהירות. האם אלו שנושאים היום באחריות שכחו את היגיון הברזל שלו? את הפרטים הטקטיים אני משאיר למומחים, ועומד כאן רק על עיקרון פשוט אחד. כאשר עושים חשבון כמה טנקים להציב בכל גזרה, אי אפשר להסתמך על כוח של אלף טנקים, אם בפועל יש רק חמש מאות. גם כאשר עושים חשבון של חיילי חי"ר אי אפשר לספור כל מילואימניק שלוש פעמים. תספרו כמה חיילים באמת יש לכם - בעיקר סדירים - ומהמספר הזה תגזרו תפיסת ביטחון רלוונטית.
מי שמתריע בפני כל הסכנות, כאילו לא התריע בכלל. נכון, טורקיה יכולה להתהפך עלינו, וגם מצרים, אבל אסור לשכוח גם את הצבא הסיני. איך נתגונן בפניו, אם סין תחליט לצאת נגדנו? האמת היא שפשוט אי אפשר להציב תמיד הגנה מקסימלית בפני כל סכנה אפשרית. אנחנו מניחים לעת עתה שסין אינה מתכננת מלחמה נגד ישראל - שאם לא כן, היינו כולנו עכשיו מקיפים את בתינו הפרטיים במוקשים ובמקביל מתחילים ללמוד סינית, ליתר ביטחון. עם יכול וצריך להעמיס על שכמו מאמצים מיוחדים בזמן חירום, אך הוא צריך גם לשמוע ממנהיגיו איך הם מתכננים לעבור מחירום לשגרה. ושגרה כוללת תמיד ניהול סיכונים שקול וזהיר.
מרוב פחד זינקנו מקצה לקצה: מאדישות כלפי האויב גלשנו במהירות לצבירת מקסימום כוח בכל החזיתות כל הזמן. תגובת "הילחם או ברח" ("Fight or flight") היא נכס חיוני בזמני חירום: האינסטינקט משתלט על הגוף, עוצר פעילויות לא חיוניות, מציף אותנו באדרנלין ומדרבן אותנו לפעולה. אבל כאשר המצב הזה נמשך יותר מדי זמן הוא הורס את הגוף ומביא לקריסת מערכות.
כבר שלוש שנים אנחנו נלחמים; הגיע הזמן לשמוע ממנהיגינו איך הם מתכננים להחזיר אותנו לשגרה. לא נהיה שאננים; לא נתעלם מכל הלקחים שצרבו בנו הטבח והמלחמה; אבל לא נעמיד פנים שאפשר להמשיך כך לנצח.
במזרח התיכון, ההפך ממלחמה אינו שלום אלא לא-מלחמה. נכון הוא שבמזרח התיכון אף פעם גם אי אפשר לדעת מתי הלא-מלחמה תהפוך למלחמה. אולי מחר נתעורר חלילה לקול הסירנות מאיראן - זה הרי כבר קרה פעמיים-שלוש. ואף על פי כן, צה"ל חייב למצוא דרך לשמור על צבא המילואים שלו; דווקא משום שכולנו מניחים שהסירנות ישובו וינסרו, ודווקא כדי שביום ההוא יהיו לנו מספיק לוחמים רעננים, ששוב ירוצו קדימה להצלתנו.