לעיתים נדמה שהפוליטיקה היא משחק כדורגל: השופט שורק למחצית, ומיד הצדדים משנים כיוון ותוקפים את השער שדקות לפני כן הם הגנו עליו בקנאות. במציאות שלנו פיזור הכנסת הוא השריקה, השחקנים הם הצדדים הפוליטיים, והכדור שכולם בועטים בו? המילואימניקים, כרגיל.
מבחינת חלקים בשמאל, למאבק על גיוס החרדים כחלק מהפתרון למצוקת המילואים הייתה מטרת־על - להביא לנפילת הממשלה, ואם לא, להפסד הקואליציה בבחירות. זה לא אומר שזהו קמפיין שקרי. להפך: המתנגדים לממשלה איתרו נקודת תורפה אמיתית של גוש הימין - התלות במפלגות החרדיות ואי ההתגייסות החרדית בתקופת המלחמה. אלא שהמטרה המרכזית של הקמפיין אצל חלקם הייתה פוליטית, ומהרגע שהאינטרס הפוליטי השתנה, חשיבות הנושא בעיניהם צנחה.
כשהבחירות בפתח, המתמטיקה הפרלמנטרית פשוטה: די במספר קטן של חברי כנסת חרדים שיחליפו צד כדי להשיג את מטרת־העל - החלפת נתניהו. אבל יש בעיה: קשה להחליף אידאולוגיה אחרי ששכנעת את הציבור בצדקתה. אז מתחילים לטפטף.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
יאיר גולן כבר לחש בקול שסוגיית גיוס החרדים אולי אינה דחופה כל כך. מפלגתו של איזנקוט, המועמד המוביל להחלפת ראש הממשלה, מציעה הכול חוץ מקו נחוש בסוגיה: מפטור רחב לעשרות אחוזים ועד שירות לאומי חלופי, כאילו מה שיעזור למילואימניקים הוא כוח עזר בבתי אבות.
בעיתון הארץ הצטרפו למשימה, והחלו לטפטף מסרים לטובת הזזת "חלון אוברטון", כך שכניעה בנושא הגיוס תיראה לציבור הגיונית. העורך הראשי אלוף בן הסביר שהפתרון למצוקת הגיוס לא חונה אצל החרדים, אלא ב"פחות מלחמות". אושר סניור, חרדית לשעבר, התפייטה בטור על הצורך לכרות עם החרדים "ברית להצלת הדמוקרטיה", שתהפוך את ישראל ללוחמנית פחות, ואז, הפלא ופלא, נוכל להסתפק בצבא קטן.
השיא, בינתיים, הוא כתבתה של מירב ארלוזורוב בסוף השבוע שעבר בדה־מרקר מבית הארץ. הפרשנית הכלכלית שוחחה עם עופר שלח ויגיל לוי, שטענו כי אין צורך בגיוס חרדים, אלא רק בהתייעלות בניצול כוח האדם מקרב האוכלוסיות המתגייסות. גם הם, לא תופתעו, הציעו לחסוך בכוח אדם דרך נסיגות.
מבחינת האנשים הללו, הנושא הפסיק להיות חשוב לאחר פיזור הכנסת והיעלמות האינטרס הפוליטי. המילואימניק עשה את שלו, המילואימניק יכול ללכת (למילואים).
היציאה לבחירות לא הפכה רק את כיוון ההתקפה של צד אחד. בצלאל סמוטריץ', שרואה עצמו כנציג ציבור שמשרת במילואים באופן בולט, פתח בקמפיין המבטיח קיצור דרסטי בימי המילואים כבר בשנה הבאה, וזאת דרך ניצול טוב יותר של כוח האדם הקיים וגם דרך גיוס חרדים. בתוכנית יש שתי בעיות מרכזיות. הראשונה מעשית: כיצד אפשר למצות את כוח האדם הקיים באופן שיחסוך כבר בשנה הבאה שלושה רבעים מימי המילואים? השנייה היא השאלה למה רק עכשיו.
כבר שלוש שנים ארגוני מילואימניקים דורשים תשובות מהקואליציה. התשובות היו שזה לא דחוף עכשיו כי לוקח זמן להכשיר חיילים (חיילים שהתגייסו כשהטענות הללו הושמעו כבר הספיקו להשתחרר), שחוק הגיוס יביא איכשהו לשינוי המצב, ובכלל, שיתבכיינו קצת פחות על הזכות לשרת, ואם אפשר שיגידו תודה על המענקים הנדיבים שקיבלו.
אז למה רק עכשיו? כי אז הייתה קואליציה. היה גוש. עכשיו, באיחור לא אופנתי, מפלגת הציונות הדתית הופכת את קיצור תקופת המילואים ללב קמפיין הבחירות שלה.
ובין המחנות נמצאים המילואימניקים. גאים לשרת אבל זקוקים לחילוף, לפחות לחלק מהזמן, ומבינים שהבעיה שלהם היא רק שלהם. הם מטבע פוליטי עובר לסוחר - של אלו שהעלו אותם על נס ועכשיו מוכרים אותם, ושל מי שהתעלמו מהדרישות המרכזיות שלהם ועכשיו עושים מהם קמפיין.
למילואימניקים מגיעה התייחסות עניינית. מגיע להם שמישהו ידאג להם באמת, גם כשהחישוב הפוליטי מסתדר אחרת. מגיע למילואימניקים להפוך למטרה, ולא להיות כלי נוסף בארגז הכלים הפוליטי. וכמו שזה נראה כרגע, המילואימניקים ימשיכו לספוג שערים משני הצדדים.