אחרי מלחמת יום הכיפורים הכריז הנשיא אפרים קציר: "כולנו אשמים". הישראלים זעמו: אם כולם אשמים, אף אחד אינו אשם במיוחד. אבל הטענה שכולנו אשמים מוסרית הרבה יותר מהתגובה הרווחת היום בחברה הישראלית לטבח שמיני עצרת: "הם אשמים". השמאלנים אומרים: הטבח קרה במשמרת של הימין. הימנים אומרים: את האסון האסטרטגי התניעו אוסלו וההתנתקות. אלו ואלו צודקים, ויש מספיק אשמה לכולם; אך בחמישים השנים שעברו בין מלחמת יום הדין למלחמת יום העצרת נדמה שאיבדנו נכס יקר: את היכולת להודות באשמה.
אשמה וחרטה אינן מובנות מאליהן. קשה למצוא אותן אצל גיבורי המיתולוגיה היוונית; לפחות לא חרטה ואשמה במובנן היהודי. הומרוס מספר על הלנה היפה שנטשה את בעלה מנלאוס לטובת פאריס, נסיך טרויה, וכך הציתה את מלחמת טרויה הארוכה והקטלנית. הלנה מטיחה בעצמה מדי פעם כינויי גנאי, אך אינה מביעה חרטה מוסרית אמיתית על מעשיה. בעיבודים הפופולריים העכשוויים לאודיסאה מטשטשים את העובדה הזו, שנראית לנו זרה ומוזרה.
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
יש אמירות של הלנה שדומות להודאה באשמה. למשל: "אפרודיטה הכתה אותי טירוף ותיקח אותי מארץ מולדתי היקרה. את בתי שלי נטשתי, את חדר כלולותיי ואת אישי" (אודיסאה ד). אך בעינינו האשמת האלה אפרודיטה היא תירוץ עלוב לבגידה הקשה. בעיני היוונים בעת ההיא זה היה תיאור טבעי וסביר. כך הם ראו את העולם: הגיבורים שלהם הופעלו בידי הגורל והאלים, נקלעו למצבים נוראים, ולא נטו לקחת עליהם אחריות. אדיפוס המלך הרג את אביו והתחתן עם אימו, אבל כל קורא מבין שלא הוא האשם, אלא הגורל האכזר שהתעמר בו.
הכי מעניין
"גם למראה נושן יש רגע של הולדת", לימד אותנו אלתרמן, אך קשה לזהות את רגע ההולדת של האשמה והחרטה. אחד הניסוחים הראשונים של אחריות מוסרית נמצא בדברי ה' לקין: "לפתח חטאת רובץ... ואתה תמשול בו" (בראשית ד'). את האחריות הזו מימשו במלוא עוצמתה אחי יוסף, כאשר הודו באשמתם בכנות פשוטה: "ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו; על כן באה אלינו הצרה הזאת" (שם, מ"ב). אפשר רק לדמיין את הזעזוע הנפשי שעבר על הקוראים הראשונים של תרגומי התנ"ך ליוונית, כאשר נתקלו בפסוק הזה. נוכל לשער בקלות מה היה עושה ממנו הומרוס: הוא היה משרבב לסיפור את חבורת האלים היווניים הפסיכוטיים למחצה, את תעלולי הגורל ומצוקות הזמן, ובסופו של דבר מצייר את כל הדמויות האנושיות כגיבורים טרגיים, שהעולם שיחק בהם משחק אכזרי.
כאשר אחי יוסף ניסחו הודאה נוקבת באשמתם הם פתחו שדה חדש של מילים ורגשות; מישור רענן של קיום אנושי ומוסרי. התנ"ך הוליד עולם שיש בו חטא ואשמה, וממילא גם תשובה וטהרה.
כל זה מחדד את השאלה: מתי ולמה הפכנו כולנו ליוונים־למחצה? גם ברמה האישית אנחנו מתענגים בימים הנוראים על וידויים הפוכים, כאלו שמסבירים לעולם אילו גיבורי־על אנחנו. אנחנו משננים את המשפט השקרי "הכי קשה לסלוח לעצמך", כאילו המילים הריקות הללו יכולות לפטור אותנו מהצורך בכפרה אמיתית.
אותה חשיבה מסולפת משבשת גם את החשיבה הציבורית שלנו. אני מרגיש אשמה על שתמכתי בעבר במדיניות האיפוק הביטחוני שהוביל נתניהו, זו שהתגלתה כעיוורון קטסטרופלי. אך ראש הממשלה עצמו כנראה אינו חש אשמה, או לפחות בחר לא לשתף אותנו באשמתו. נתניהו ומקורביו חוזרים ומסבירים: "לא העירו אותו". בן איש, מה לך מכחיש? לוּ העירו את ראש הממשלה בלילה – מה היה יכול לעשות אז? לבקש מכונת זמן כדי לחזור עשר שנים לאחור ולהרוג את חמאס וחיזבאללה כשהיו קטנים? הרי אין מדובר במחדל זוטא של לילה אחד, אלא במגה־מחדל שנמשך עשורים.
יריבי נתניהו ששים כמובן להצביע על אשמת המנהיג, אך מפליאים להדחיק את אשמתם שלהם. נתניהו חטא כאשר לא נאבק כנגד התוצאות של אוסלו, ההתנתקות והבריחה מלבנון; איך אלו שתמכו במהלכים האיומים הללו יכולים להתעלם היום בשאננות מטעותם הנוראה? איך ייתכן ששום מנהיג ישראלי לא מתחרט אף פעם על כלום? כאמור, יש מספיק אשמה לכולנו. אולי נתחיל מחרטה על שמחקנו מהמילון שלנו את החרטות.
לעוד טורים של הרב חיים נבון
