חובבי ההיסטוריה האמריקאית דנים היום בהכרזת העצמאות של ארצות הברית, שמלאו לה 250 שנים בדיוק. אני רוצה לכתוב דווקא על מה שקרה 50 שנה לאחר מכן, בדיוק לפני 200 שנה: מותם של ג'ון אדמס ותומס ג'פרסון. זהו סיפור שלא ייאמן, ולולא היה מתועד היטב – כולנו היינו חושבים שהוא אגדה דמיונית. אך אם נרצה וגם אם לא נרצה – אין זו אגדה.

האבות המייסדים של ארצות הברית היו חבורה מרשימה ויוצאת דופן. בשלוש מערכות הבחירות האחרונות בארצות הברית אמרתי לעצמי: 350 מיליון אזרחים יש באמריקה – ושני אלו הם הכי טובים שהצליחו למצוא? ב־1776 היו באמריקה פחות משלושה מיליון תושבים, והם הצליחו להעמיד בראשם כמה מהמנהיגים המרשימים ביותר בהיסטוריה האנושית; בקבוצה הזו היו גם ג'ון אדמס ותומס ג'פרסון.

אדמס וג'פרסון החלו את דרכם כידידים. אדמס היה זה ששכנע את הקונגרס ב־1776 להפקיד את כתיבת הכרזת העצמאות בידיו של ג'פרסון. לאחר מכן עברו שניהם לכהן בתור שגרירים באירופה – אדמס בלונדון וג'פרסון בפריז. באותה תקופה המשיכו לטפח חברות קרובה, והיו נוסעים לבקר זה את זה.

עד שהפוליטיקה הרסה הכול. כאשר חזרו שניהם לארצות הברית הצטרף אדמס למפלגה הפדרליסטית וג'פרסון הקים את המפלגה הדמוקרטית־רפובליקנית. הסוגיות שהמפלגות הללו נחלקו בהן היו שונות מאוד מאלו שמסעירות אותנו; אך אם נתעקש להצמיד למפלגות העבר תגיות פוליטיות עכשוויות, נוכל לומר באופן כללי ולא מדויק שאדמס היה בימין וג'פרסון בשמאל. אדמס, למשל, הסתייג מהמהפכה הצרפתית, ואילו ג'פרסון העריץ אותה ואת מחולליה.

ב־1796 התמודדו השניים זה מול זה במרוץ לנשיאות. אדמס ניצח בפער קטן. לפי הכלל החוקתי המשונה שנהג בימים ההם, הפך ג'פרסון המפסיד לסגנו של אדמס המנצח. הזיווג הכפוי הזה מירר את חיי שניהם. לאחר ארבע שנים התמודדו שוב שניהם ראש בראש במרוץ לנשיאות. הקמפיין היה מכוער ומלוכלך, וכלל הדלפות מרושעות לעיתונות והשמצות אישיות לרוב. תומכי ג'פרסון אמרו על אדמס שיש לו "אופי מעוות ודו־מיני". תומכי אדמס השיבו שג'פרסון הוא "בריון נחות ועלוב נפש". ג'פרסון אף שילם כסף לעיתונאי המפוקפק ג'יימס קלנדר כדי שיכפיש את אדמס. כפי שקורה לעיתים, המזימה התהפכה על הזומם: ג'פרסון לא גמל לקלנדר כפי שזה דרש, ובתגובה חשף העיתונאי לראשונה את הרומן שניהל ג'פרסון עם שפחתו סאלי המינגס.

בבחירות 1800 ניצח ג'פרסון. בלילה האחרון לפני שהושבע הנשיא החדש מינה שונאו אדמס שורה ארוכה של שופטים ובעלי תפקידים מתוך אנשיו, יריבי ג'פרסון – ומיהר לעזוב את עיר הבירה. כל אמריקה ראתה איך הנשיא היוצא מחרים את טקס ההשבעה של הנשיא הנכנס, אחרי ששני האנשים המבריקים והנכבדים הללו גררו איש את רעהו בבוץ במשך שנים ארוכות.

במשך 12 שנים לא החליפו אדמס וג'פרסון אפילו מילה אחת, בעל פה או בכתב. ב־1804 מתה באופן טרגי בתו של ג'פרסון, ואביגיל אדמס, אשתו של ג'ון, כתבה ליריבו מכתב תנחומים. ג'פרסון ענה בתשובה קרירה ועוינת, שהידרדרה להתכתבות קצרה ותוקפנית. רק ב־1812 הצליח ידיד משותף, בנג'מין ראש, לפייס ביניהם. ואז קרה הנס: במשך 14 שנה החליפו שני האישים ביניהם יותר מ־150 מכתבים, שעסקו בדת, בפוליטיקה, בפילוסופיה, במוסר, וגם בחיים עצמם – בזיכרונות מהעבר ובתלאות הזִקנה בהווה. שני היריבים המרים הפכו שוב לידידים קרובים, ומצאו זה בזה בן שיח עמוק ורגיש.

ב־4 ביולי 1826, ביום העצמאות החמישים של ארצות הברית, מת תומס ג'פרסון. כמה שעות לאחר מכן הלך לעולמו ג'ון אדמס. מילותיו האחרונות היו: "תומס ג'פרסון עדיין חי". אדמס לא יכול היה לדעת שג'פרסון הקדים אותו בכמה שעות בעולם האמת.

אילו תסריטאי היה כותב את התסריט הזה היינו מאשימים אותו בעודף דרמטיות: איך בדיוק במלאת יובל לארצות הברית מתים באותו יום שני מנהיגיה הבכירים, שהפכו מידידים לשונאים ואז שוב לאוהבים. אנחנו נוטים לחשוב שהמציאות אינה יכולה להכיל צירופי מקרים כאלו. מי שמאמין שיש בורא לעולם עשוי בהחלט לטעון שלא היה זה צירוף מקרים; ומי שמאמין שיש בני אדם בעולם יכול לחזור ולשנן את הסיפור המופלא הזה, שמלמד שהאהבה והתבונה חזקות יותר מהפוליטיקה הקטנה ומהרפש המרושע.

motzash.navon@gmail.com