צריך להיות מנותק קשר מהמציאות כדי לא להתרגש מהמהפך שעברנו מאז הבוקר המר והנמהר של 7 באוקטובר ההוא. במשך שנים ארוכות מדי חיינו בתודעה נפשית שהזכירה את זו שליוותה אותנו בגלות. היססנו נוכח כל איום, חששנו מעימות עם כל אויב, הפכנו את הפחד מהסלמה לנוסחת ההפעלה שלנו. כשקברניטינו התווכחו מי מהם חזק יותר מול חמאס - זה טען שהוא הגיב על כל טיל, והאחר התפאר שהוא החזיר על כל בלון - על יוזמה איש לא דיבר. המחשבה להקדים את האויב, לעבור את גבול הרצועה, ולפרק אותו ואת בסיסיו כפי שעשינו במלחמת חרבות ברזל לא הייתה בקלפים של אף אחד. אפילו בלילה ההוא, שעות לפני פלישת הנוח'בות, חששו בכירי מערכת הבטחון שלנו ממיסקלקולציה. לכו תדעו, אם נכין את עצמנו בהגנה, וחמאס יחשוב בטעות שאנחנו מתארגנים להתקפה, מי יכול להעריך לאן כל זה יתגלגל. זוכרים את האוהל שהקים חיזבאללה בהר דב, ומדינת ישראל החזקה לא ידעה איך מתמודדים איתו?
והנה, במחיר כבד מאוד, אחרי הפתעה שתפסה אותנו לא מוכנים בכל ההיבטים, קמה על רגליה מדינת ישראל החדשה, עם צה"ל החדש, והממשלה החדשה, וראש הממשלה החדש, ובשנתיים וחצי האחרונות, בכל הזירות, אף אחד מהם לא מזכיר במאומה את מה שהיה כאן קודם.
עוד כתבות בנושא
חיסול חמינאי, עם הצמרת האיראנית שלצידו, התקבל כאן השבוע כמעט כעוד מאותו דבר. התרגלנו לטוב. צה"ל והמוסד מותחים את איבריהם, מגיעים אל המדינה שעד לא מכבר סומנה כגורם המפחיד ביותר באזור, מחסלים באבחה את המנהיג העליון, את הרמטכ"ל, את שר ההגנה, את מפקד משמרות המהפכה ואיתם שורה ארוכה של בכירים, באירוע שההיסטוריה העולמית לא הכירה כמוהו, וכל מה שהיה עד לא מכבר מחוץ לגבולות הדמיון נראה לפתע הגיוני וסביר.
הכי מעניין
מי היה מאמין, בבוקר הטבח הנורא ההוא - כשכולנו מוכים ומובסים, חוששים מפני הרגע הבא, לא יודעים איך יוצאים מהצרה הזו, ולא משוכנעים שאפשר בכלל להתרומם ממנה - שבתוך פרק זמן קצר נהפוך את המזרח התיכון על ראשו? שיחיא סנוואר ומוחמד דף, שאלפי ליטרים של דם יהודי על ידיהם, יחוסלו. שאסמאעיל הנייה יתפוצץ בחדרו בבית ההארחה של משמרות המהפכה בטהרן. שמחסן נסראללה, שכיכב בכל הסיוטים שלנו, לא יישאר דבר. שאחרי ח'אמנאי, ראש התמנון, ירדוף טיל של מטוס קרב ישראלי בלב עיר הבירה שלו. שעזה תהפוך לעיי חורבות. שסוריה הישנה, שגדלנו עליה, תתפרק לרסיסים. שממשלת לבנון תתחנן לחיזבאללה שיפסיק לסבך אותה עם המשוגעים מדרום. שטייסינו יטיילו בשמיהם של אויבים רחוקים כאילו היו באימון בנגב. שבפעם הראשונה אחרי שנות דור היוזמה תחזור אלינו. שהסביבה כולה תרעד מפחד מפנינו.
תקיפה של צה"ל בביירות, מבצע "שאגת הארי" | צילום: אברהם עמרו / AFP
גבירותיי ורבותיי, מהפך. ברוכים הבאים לישראל האחרת. היינו כחולמים. כאמור, המחיר שהביא אותנו עד הלום היה כבד עד מאוד, אבל יכולנו להיות אחריו במקום אחר לגמרי. יכולנו גם לשלם אותו, וגם להמשיך להידרדר במדרון שהביא אליו. וזה לא קרה. זה לא קרה כי התעשתנו. זה לא קרה כי ההנהגה שלנו זרקה את כל תוכנות ההפעלה הישנות ויצאה לדרך חדשה.
נברח ונודיע שניצחנו
במשך שנים, בכל מה שקשור לאויב החמאסי הקרוב והמציק ביותר, השלמנו עם נוהל קרב קבוע ומוגדר שהופעל כל אימת שנורתה אש על ערינו ועל יישובינו: אנחנו מקפיצים את חיל האוויר, תוקפים פה ושם, מתאמצים לא לפגוע יתר על המידה, עוצרים כשארגון הטרור חש שהוא מיצה, מתגאים במכה המרתיעה שהנחתנו עליו, וממתינים לפעם הבאה. דור שלם גדל פה בלי לדעת שיכולה להיות ישראל אחרת. יוזמת, תוקפת, מכריעה, מנצחת.
כדי להבין עד כמה טרללנו את עצמנו לדעת במקום להילחם באויב כנדרש, הנה שתי דוגמאות מייצגות. בשנת 2018 פנו כמה ארגוני שמאל לבג"ץ בדרישה לבטל את ההוראה המתירה לירות אש חיה על מפגינים שלא מסכנים "באופן ממשי" חיי אדם במרחב המכשול הביטחוני בין הרצועה לישראל. זה קרה אחרי אירועים אלימים המוניים שהתרחשו שם עוד טרם בניית הגדר המשוכללת, שכפי שתיאר אותם בג"ץ "רובם התרחשו בהכוונת ארגון הטרור חמאס", ובמסגרתם ובחסותם בוצעו פיגועים נגד כוחותינו, כולל אירועי ירי, יידויי רימוני רסס, מטעני חבלה ובקבוקי תבערה וניסיונות לפגוע בגדר. המכשול הזה, הסבירו שופטי בג"ץ, "ממוקם מאות מטרים בלבד משורה של יישובים ישראליים ועשרות מטרים בלבד מכוחות צה"ל, ועל כן מפריצתו נשקפת – וביתר שאת כאשר מדובר בהמון מתפרע – סכנה לאזרחים ולחיילים כאחד". הוראות הפתיחה באש, כפי שנמסרו לבית המשפט על ידי מערכת הביטחון, איפשרו "שימוש ב'אש חיה' רק לשם התמודדות עם הפרות סדר אלימות, אשר מהן ובמסגרתן נשקפת סכנה ממשית, מיידית וקרובה לכוחות צה"ל או לאזרחים ישראלים".
אם תצפו בפתיחים של "אולפן שישי", לא תאמינו שתעמולת הבל כזו – על נתניהו, מדיניותו, החלטותיו, קשריו עם הנשיא האמריקני ("התהפך עלינו") - עברה מסך. אלה לא היו טעויות בהערכה, זו הייתה משאלת לב. מסע שטנה פוליטי
"בהתאם להוראות הללו", כך סיכם בג"ץ את מדיניות צה"ל, "ההתמודדות עם הסכנה תיעשה בראש ובראשונה באמצעות אזהרות מילוליות ובאמצעים בלתי קטלניים. מקום שבו השימוש באמצעים אלו איננו מביא להסרת הסכנה הממשית והמיידית הנשקפת מהפרת הסדר האלימה – ורק אז – ההוראות מתירות, על פי מה שנמסר לנו, ירי מדויק לעבר רגליו של מפר סדר מרכזי, או מסית מרכזי, זאת במטרה לאיין את הסכנה הקרובה והצפויה נוכח חשיבות הדברים. אדגיש שוב", כתב השופט חנן מלצר, "כי בהתאם למידע שנמסר לנו באשר להוראות הפתיחה באש הרלוונטיות – ירי לעבר רגליו של מפר סדר מרכזי, או מסית מרכזי, אמור להתבצע כמוצא אחרון בלבד, ובכפוף לדרישות מחמירות הנגזרות מן העקרונות של צורך הכרחי ומידתיות". כך נראה צה"ל עד לא מכבר. שילמנו מחיר יקר מאוד לפני שהבנו שכך לא מנצחים אויב נחוש שרוצה להרוג את כולנו, אבל צה"ל של השנתיים וחצי האחרונות לא מזכיר את צה"ל ההוא.
עוד כתבות בנושא
עוד דוגמה וסמל לימים ההם הייתה ההחלטה ההיא משנת 2002 לחסל את ראש הזרוע המבצעית של חמאס, רב המרצחים סלאח שחאדה. רגע אחרי החיסול, מהמוצדקים שבחיסולים, פצחנו בחיטוט בלתי נגמר בפעולה הזו, רק משום שגבתה את חייהם של 13 אנשים, נשים וילדים שהיו בסמוך לארכי־רוצח, וכפי שנקבע בהמשך "לא היו מעורבים באופן ישיר בפעילות טרור". סופרים ומשוררים דרשו חקירה פלילית, בג"ץ דן בכובד ראש בפעולה, ומפקד חיל האוויר דן חלוץ נאלץ להסביר לבית המשפט את עמדתו כדי לקבל אישור להתמנות לרמטכ"ל.
ועדת בדיקה מיוחדת בראשות שופטת בית המשפט העליון הגישה את מסקנותיה (אחרי תשע שנים!) וקבעה שפעילותו של שחאדה "גבתה מחיר דמים כבד של מאות הרוגים, אנשים, נשים וטף ואלפי פצועים"; שהוא היה "הכוח המניע, הרעיוני והמבצעי של החמאס, תוך מעורבות ישירה בתכנון ובביצוע של פעולות טרור רצחניות; ושההפצצה שלו הייתה "בלתי מידתית" אבל אין חשד לפלילים, בין השאר משום שלא היה כאן זלזול בחיי אדם אלא אירוע שמקורו ב"הערכות שגויות ושיקול דעת מוטעה, שנבעו מכשל מודיעיני".
עוד כתבות בנושא
ישראל הקודמת, שהעסיקה את עצמה בקשקושים האלה, לא יכלה לנצח כך שום אויב. זה היה נכון לאופן שבו התקשינו ללכת עד הסוף כדי לנצח. זה היה נכון לעצם ההבנה שחייבים לנצח. במשך כמה עשורים, תחת הנהגתם של כמה ראשי ממשלה, ניסינו לשכנע את עצמנו שאם נברח, וניסוג, ונוותר, יניח האויב את נשקו. תפיסת העולם הזו הולידה את אוסלו ואת ההתנתקות. תפיסת העולם הזו הביאה להסכם חברון ולנסיגה מלבנון. "נברח ונודיע שניצחנו", הגדיר יפה תת־אלוף במיל' אפי איתם את הדוקטרינה המוזרה.
מסע של שקר וכזב
במשך שנותיו הארוכות כראש הממשלה, בנימין נתניהו היה ראש וראשון למנסחי הקונספציות הללו. להגנתו ייאמר שלא היו בסביבתו יותר מדי קברניטים שחשבו אחרת. לחובתו ייאמר שהאחרים רק נתנו עצות, ואילו הוא החזיק בהגה. הוא הגיע להסכמים רעים עם הפלסטינים, היסס מול הטרור, והעדיף להימנע מעימות בכל מקום שעמדה בפניו הבחירה. אבל כל זה נראה ברגע הגדול שאנחנו בעיצומו כמו היסטוריה בלתי רלוונטית. מדוע? משום שמאז 7 באוקטובר יש לנו עסק עם נתניהו אחר, שונה מכל מה שהכרנו קודם לכן. נתניהו יוזם, נתניהו מוביל, נתניהו מעז, נתניהו תוקף. שמעון פרס דיבר הרבה על "מזרח תיכון חדש", בנימין נתניהו מגלף אותו במו ידיו. רגע אחרי הטבח, הוא היה הראשון לשנות כיוון. מול לחצים מבית ולחצים מחוץ, מול הפגנות ומול עיתונות עוינת. אם היה עוצר את מהלכי המלחמה, כפי שנדרש מעל כל תדר, סנוואר היה עדיין מנהיג את חמאס, נסראללה היה עדיין מנהל את חיזבאללה, כוח רדואן היה עדיין פרוס על גדרות זרעית ושתולה, וחמינאי היה עדיין מתחזק את טבעת האש שמקיפה אותנו.
ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון ישראל כ"ץ והרמטכ"ל אייל זמיר בבסיס חיל האוויר בפלמחים | צילום: מעיין טואף/ לע״מ
ומהמקום הזה בדיוק ראוי לבוז לאינספור כתבים ומגישים, מומחים ופרשנים, שלא מצליחים להתעלות לגודל השעה, שכל עמדתם בכל סוגיה נגזרת קודם כול משנאתם לנתניהו, ושגם היום לא מצליחים לתת גרם אחד של קרדיט לאיש שאיראן הייתה מפעל החיים שלו. שנים של לעג עיתונאי קדמו לכל מה שהוא מוביל היום בשמי טהרן. בהופעותיו הם ספרו כמה פעמים הוא מזכיר את איראן והתבדחו על האובססיה שלו. בטוויטר הם הימרו כמה זמן יעבור בכל נאום עד שיזכיר בפעם הראשונה את שמה של מדינת האייתוללות. כשהשתמש במיצגים גרפיים כדי לנסות לגייס את העולם נגד הגרעין, הם התגלגלו מצחוק. כשבכירי מערכת הבטחון ניסו למנוע ממנו לתקוף, הם הציגו אותם כמבוגרים האחראים ואותו כמטורף שייקח את כולנו לתהום. נתניהו צויר על ידם כאינפנטיל שנתקע על צעצוע אחד ולא מצליח להתקדם. כמה מהפרשנים הביטחוניים והמדיניים, שהיה להם דחוף להעמיד תפיסה הפוכה משלו, ניסו לשכנע אותנו שהוא מכניס אותנו להיסטריה לשווא, ושאיראן גרעינית היא לא עניין נורא כל כך.
כך בימים ההם, כך בזמן הזה. כשהטייסים שלנו כבר ישבו בקוקפיט, שעתיים לפני ההפצצה הקודמת במבצע עם כלביא, בישר הפרשן הביטחוני של ידיעות אחרונות שלטענת גורמים בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון, הם "אינם יודעים, גם לא בשעת ערב מאוחרת, לאן מועדות פניו של נתניהו". להקות מומחים מילאו את האולפנים שלנו כשהם מסבירים לנו שטראמפ לא סופר את ראש ממשלת ישראל. אם תצפו בשידור חוזר בפתיחים של מגיש "אולפן שישי" בערוץ 12, לא תאמינו שתעמולת הבל כזו – על נתניהו, על מדיניותו, על החלטותיו, על קשריו עם הנשיא האמריקני ("התהפך עלינו"), גם בהקשר האיראני - עברה מסך. אלה לא היו טעויות בהערכה, כאלה שיכולות לקרות לכולנו. זו הייתה משאלת לב. זה היה מסע שטנה פוליטי שלקח בשבי את הצופים אל מסע של שקר, כזב ודמיונות שווא.
עוד כתבות בנושא
גם היום, כשהאיראנים שולפים מתוך ההריסות את גופת מנהיגם העליון המת, מתקשים בתוכניות האקטואליה לנסח שורה שיש בה מילה טובה למי שעמס על כתפיו את ההחלטה. מחמיאים למדינה, מחמיאים לטייסים, מחמיאים לנשיא ארה"ב, מחמיאים לשמש הזורחת ולציפורים הנודדות, ובלבד שלא להזכיר את השם המפורש. אני כבר לא מדבר על יאיר לפיד, ששבועות אחדים לפני התקיפה הקודמת צעק על נתניהו בכנסת ש"לא היה שפל כזה ביחסים עם האמריקנים מעולם" וש"איבדת את טראמפ"; או על יאיר גולן, שבסרטון שהקליט בעבר הסביר ש"טראמפ לא אוהב לוזרים, ונתניהו הוא לוזר, שלא יודע מה זה ביטחון", וש"האמריקנים כבר לא איתנו".
הוא הראש, הוא אשם
אנחנו שומעים את יריביו הפוליטיים, שרבים מהם ממשיכים לכנות אותו "ראש ממשלת הטבח", "ראש ממשלת החורבן", ועוד כהנה וכהנה. אלה מהם שרק שנאה מניעה אותם מוזמנים להמשיך הלאה. הקטע הבא לא נכתב עבורם. את האחרים אני מבקש לשאול, בהינתן סוגיית אחריותו לטבח 7 באוקטובר, האם יכול להיות שכל מה שקרה אחר כך לא מעניק לו אצלכם ולו נקודה אחת של זכות? הרי תחת מנהיגותו לא נשאר מהמזרח התיכון של לפני שנתיים וחצי דבר. אנחנו חיים בעולם חדש, אחרי שאת הישן שקדם לו החרבנו עד היסוד. בהנהגתו. אתם רוצים להיות בטוחים שלא נשכח מה היה קודם? מצוין. חשוב. אבל איך ייתכן שפוליטיקאים וכתבים ופרשנים שצועקים לו "אתה הראש, אתה אשם", לא מצליחים לזקוף לזכותו של "הראש" הזה שום דבר טוב?
נניח, לצורך הדיון, שאסון 7 באוקטובר מונח כולו על כתפיו. נניח שאין צבא ואין שב"כ, יש רק נתניהו שאשם לבדו בטבח. הסכמנו על זה? יופי. בואו נמשיך. עכשיו דמיינו לעצמכם רופא מנתח שהיה חתום בעבר על שורה של פאשלות. כאן הוא הוריד למישהו יד בטעות, שם הוא ניתח למישהו את רגל שמאל הבריאה במקום את רגל ימין החולה. בקיצור, כישלון רפואי. עברו שנים, אבא שלכם זקוק לא עלינו להתערבות כירורגית קריטית, ובסדרת התייעצויות שאתם מקיימים עם רופאים שמבינים, ממליצים לכם כולם על המנתח הזה ממש. בעבר, הם מסבירים לכם, היו לו תקלות, אבל היום הוא מספר אחד בתחומו. האם תחפשו לאבא שלכם רופא אחר, בגלל הזיכרונות הקשים מהעבר, או שתחליטו שאת אבא מנתחים אצל מי שהוא היום הרופא הטוב ביותר?
ובכן, זה הסיפור של נתניהו. גם אם נניח שכל הדברים הקשים שנאמרים עליו נכונים, ואפילו אם נסכים - לטובת הדיון, כאמור - שהוא האחראי היחיד והבלעדי לאסון 7 באוקטובר, יריביו צריכים להסתכל על מה שהוא עשה מאז ולשאול את עצמם ביושר אם המהלכים שהוא חתום עליהם מהיום ההוא ואילך קידמו את בטחון ישראל למקום חדש וטוב יותר, או לא. הם יכולים להחליט כך, הם יכולים להחליט אחרת, אבל מי שבוחר להתעלם מהעולם החדש ששורטט סביבנו, תחת הובלתו ומנהיגותו, מעיד קודם כול על עצמו.
עוד כתבות בנושא
