מעולם לא אמר לי עורך על מה לכתוב בטור הזה. מדי פעם התייעצתי, מדי פעם המליצו לי, אבל לזכות העיתון הנפלא הזה אני יכול להגיד שניתנה לי יד חופשית בבחירת הנושאים. יש יאמרו חופשית מדי. השבוע לראשונה ביקשתי אישור לנושא הטור.

במהלך השבוע יצא לי לשמוע פעמיים וחצי את הפרק עם עורך מקור ראשון קלמן ליבסקינד בפודקאסט של נדב פרי. מכיוון שהפרק הזה ראוי להילמד בקורסים לתקשורת באקדמיה, אילו הייתה בישראל אקדמיה, חשבתי שראוי שאפנה לקלמן ואשאל אותו אם זה בסדר. הוא בקלמניותו ענה לי שהוא מעדיף שלא; שאם כן – אז כדאי שהוא לא יהיה הסיפור; ובכלל, הוא אמר שהוא מחבב את נדב פרי, ושהעניין די מורכב, ורמז שעדיף שאוותר.

מצטער, קלמן, הצעתך נדחית. בכבוד רב, אך נדחית. ואתחיל בהפרה ראשונה של אחת הבקשות: אני מעריץ את קלמן, קורא אדוק של טוריו, מאזין לא פעם לתוכנית הרדיו שלו ומדי פעם כשאין לי דעה בנושא מסוים אני שולח לו ואטסאפ כדי לבדוק מה דעתי.

אבל לפעמים אני לא מסכים איתו.

למשל, חשבתי שהוא טעה כשכתב שנתניהו צריך לפרוש עקב משפטו. מהלך כזה היה כניעה ללא תנאי לשלטון הפקידים. חשבתי שהטור שלו על "גידולי הפרא" (ובהם חלקים בערוץ 14 שאני עובד בו) היה מוגזם, ונבע מרגש ולא מניתוח מבוסס עובדות. בדיונים על הרפורמה, כפי שהודה בשיחה עם פרי, הוא היה מהאגף הוותרני מדי.

אגב, לא רק קלמן מחבב את נדב פרי, אלא גם אני. התמימות המזויפת שלו מוציאה אותי לעיתים מדעתי, אבל בנוף היבשושי של אנשי התקשורת בשמאל הישראלי הוא לפחות ניחן בהומור בריא וביכולת לשאול אנשים מהמחנה שלו שאלות קשות.

לכן המפגש הזה סקרן אותי. אני מרצה בשנה האחרונה בלא מעט מקומות על תופעת "הרעים לתקשורת", וטוען שערוץ 14 עשה בדיוק ההפך ממה שביקש אורי אורבך: הוא לא שלח את הטובים לגל"צ ולא שלח את אנשי הציונות הדתית למיקרופונים, אלא שלח חבורה של מניאקים לשוחות. הם עושים טלוויזיה בוטה, אגרסיבית, תוקפנית. כל מה שה"טובים" לא עושים. אז רציתי לראות מה אחד מהטובים לתקשורת עושה היום כשהוא נפגש עם הצד השני לשיחה שתעסוק, בוודאי, גם בנו, ברעים.

אז תכננתי לי נסיעה ארוכה שתכסה שלושה רבעים של הפרק (גם נסעתי לאט. אבקש סליחה מהצופרים והצופרות), והקשבתי.

התארחתי בעבר אצל פרי. אני לא חושב שהייתה לי הופעה טובה במיוחד, גם לא גרועה, פשוט השתעממתי מכך שרוב השאלות עסקו בנתניהו. לפני שבועיים שמעתי את השיחה שלו עם איתמר פליישמן והתבאסתי שלא נתתי הופעה חזקה כמוהו. אבל כששמעתי את הפרק עם קלמן הבנתי לאן באמת צריך לשאוף. מעולם לא שמעתי דיון שבו המרואיין בטוח בתשובותיו עד כדי כך שנדמה שהוא קיבל את השאלות מראש.

זאת אחדות זאת?

נשים את האצבע על שלושה רגעי מפתח. הראשון הוא חוסר הפחד של קלמן לחזור שוב ושוב (ושוב) להתנתקות. לפעמים אנשים מפחדים להיות נדושים, והם רוצים להיות מיוחדים אז הם מחפשים הרבה דוגמאות שאחרים לפניהם עוד לא הביאו. קלמן לא שם. בדיון על יחסי הכוחות במדינה הקטנה שלנו הוא הקפיד לחזור שוב ושוב לרגע הזה. אז מה אם נדב רמז לו "שחרר כבר מהסרטים הכתומים". קלמן המשיך לטרחן עם האירוע המכריע ההוא בקיץ 2005.

מעטים העיתונאים שמשתמשים בגאווה בוואטאבאוטיזם. אני אוהב שקלמן לא נותן שיגידו לו על מה לדבר, אבל גם לא נותן שיגידו לו על מה מעייף כבר לדבר.

הרגע השני הוא התשובה של קלמן לשיח ההיפי של "בוא נפסיק עם הפילוג, ובממשלה הבאה נשב יחד כולנו ונשיר קומביה". לתפיסתו של קלמן צריך ממשלת אחדות; אני כופר בקביעה הזאת. בעיניי, בכנסת מושלת ממשלת ימין מלא־מלא אבל בבית המשפט העליון שולטת ממשלת שמאל מלא־מלא. אם הממשלה תהיה חצי ימין וחצי שמאל, לשמאל יהיו 75 אחוזים מהשלטון, וזאת לא ממשלת אחדות. אז זאת עוד מחלוקת ביני ובין קלמן.

אבל קלמן לא עצר בהבעת התקווה לאחדות. הוא גם שאל את השאלה שאנשי ימין רבים כל כך שוכחים לשאול: אני רוצה אחדות ומוכן גם לוותר על הרוב שהשגתי בקלפי כדי להגשים אותה, אבל אתה שם משמאל, על מה אתה מוותר? ולא, "להסכים לשבת עם בנימין נתניהו" זה לא ויתור, זה העם.

אני מקווה שאני לא מסגיר סוד, אבל מדי פעם בזמן שידור תוכנית הרדיו שלי אני מקבל הודעה מקלמן על שאלה טובה או על אמירה מיוחדת או על ויכוח עם פתחי, או עצה לגבי שאלה שצריך לשאול. קצת מרגש אותי שאדם שאני מעריך כל כך משחית את זמנו כדי להקשיב לי ברדיו.

אגב, גם אני מנג'ס לו מדי פעם בתוכנית שלו. אני שולח לו שאלה שאני חושב שצריך לשאול, או דאחקה שאולי ישתמש בה. אגב, ככל שהשאלה ששלחתי לו טובה יותר, כך גדל הסיכוי שהריאיון שאני שומע הוקלט מראש ולא משודר בלייב.

הרגע החשוב השלישי בריאיון היה כשקלמן סיפר ששמע את פרי תוהה איך יוכלו הוא וילדיו להמשיך לחיות במדינה אם יעברו מהלכי רפורמה אנטי־דמוקרטיים (בעיניו של פרי). קלמן סיפר שוב על אמא שלו על הרמפה של מנגלה, וזה אולי הזיקוק של ההבדל בין המראיין למרואיין בסיפור הזה. האחד, כשהוא אומר "עוד נשוב לשם", מדבר על פורטוגל. האחר מכוון לגוש קטיף.

קלמן, מצטער שכתבתי ופרגנתי, אני מאמין שתתמודד. אם לא, אני אסלח לך על עוד טור אחד של "גידולי פרא".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il