"תשמעי", אומרת לי חני אבני, "אני אגיד לך את האמת. אני אהיה עם מיטל לאורך כל הדרך, וזה עדיין לא משנה את העובדה שהיא לא קלה, היא לא קלה. לחיות איתה זה לא קל". היא אומרת את זה כשמיטל בתה יושבת לידה ושומעת. "אין לי שום בעיה לשמוע את זה", מגיבה מיטל בשלווה, "לא כי אני חושבת שאני לא קלה, אני פשוט מבינה שזה ממש בסדר שהיא תחשוב ככה".
כך, בתמצות, נראית מערכת היחסים בין חני אבני (76) לבין בתה מיטל (44).
אהבה עזה שמתנהלת בשקיפות מוחלטת, גם כשהאמת כואבת. מיטל היא סטנדאפיסטית, שחקנית ויוצרת תוכן, נשואה לשי והם גרים בתל־אביב עם שלושת ילדיהם - יונתן (9) עמית (7) ויובל (3.5). חני, פנסיונרית של תנובה, גרושה וגרה בפתח־תקווה, אם לשלושה ילדים וסבתא לתשעה נכדים. חני חוששת שבתה מיטל תמצא את עצמה גרושה כמוה ומנסה לכוון אותה איך להחזיק את שי בבית. מיטל מצידה עוברת תהליך בחינה מחדש של חייה בגיל 40 ומבקשת מרחק מהסימביוטיות הצפופה מדי עם אמה. השתיים מככבות בימים אלה בסדרת הדוקו ריאליטי "משפחה בהסעה" בכאן 11. בעונה החדשה, "עולים דור", ההורים אינם נוסעים עם ילדיהם המתבגרים כמו בעונות הקודמות אלא עם הוריהם המבוגרים. במהלך הנסיעה הארוכה הם מקבלים הזדמנות לדבר על הכול - טעויות עבר, סודות משפחתיים, ביקורת על הורות וסגנון חיים, והפחד מאובדן לפני שהזמן המשותף שלהם יחד אוזל.
| צילום: באדיבות כאן 11
איך היה לצלם את התוכנית?
"נסענו כאילו אני לוקחת אותה לתור לרופא", אומרת מיטל, "אלו היו צילומים מאוד מעניינים ויש בזה משהו סוחט רגשית. בסוף את נוסעת ארבע או חמש שעות ואת לא סוגרת את הפה. מצפים ממך לייצר תוכן".
"ועוברים על כל מיני נושאים", מוסיפה חני, "אומרים לך בטלפון תעברי לנושא הזה, ולנושא הזה".
במקרה או שלא, פרק 4, שבו יככבו השתיים, יוצא כשבמקביל מתנהל הייפ מטורף הודות לסדרה "מקום שמח" שעוסקת בדיוק בגיל הסנדוויץ', שבו בני ה־40 פלוס עדיין מטפלים בילדיהם כשבמקביל ההורים שלהם מתחילים להזדקן.
"זה נכון ואני ממש מרגישה את זה", אומרת מיטל, "אני גם יכולה להבחין בהבדל. כשאימא שלי הייתה צריכה לטפל בהורים שלה אנחנו כבר לא היינו כל כך קטנים כמו שהילדים שלי. אני הבאתי ילדים בגיל מאוחר יחסית, ולכן זה הרבה יותר מורגש. כשסבא וסבתא שלי לצורך העניין כבר נדרשו לטיפול אני כבר לא הייתי קטנה, לאימא שלי לא היה ילד בן שלוש, וזה הבדל מהותי".
באחת הסצנות בנסיעה מיטל מנסה לברר האם אימה תהיה שם בשבילה תמיד, ועל ידי כך מגלה את החשש שלה לאבד אותה, ואפילו מזילה דמעה כשהיא קולטת שהזמן איתה הולך וכלה.
בחוויה שלך את עדיין רוצה להיות הבת הנתמכת.
"נראה לי שבכל גיל את עדיין רוצה שיהיה לך הורה בעולם", אומרת מיטל, "לא מזמן מצאתי את עצמי בשיחת ועידה עם האחים שלי ועם עורך דין, היינו צריכים לחתום על הסכם אפוטרופסות. זו לא שיחה שחשבתי שאמצא בה את עצמי לפני 20 שנה. ופתאום זה קורה, זה מגיע לפתחך".
וחני, איך את חווה את זה מהצד שלך?
"אני קודם כול מנסה להעסיק את עצמי ולא לחשוב על כל מיני תחלואים למיניהם. חזרתי עכשיו מחופשה של שבוע ימים, קמתי בבוקר, עשיתי התעמלות בחדר, ירדתי לאכול, ואכלתי טוב. אומנם בלי פחמימות, אבל אכלתי יפה. אחר כך ירדתי למפגש של הקבוצה, ונסענו, הטיול הזה מורכב מנסיעות די ארוכות. נסענו הרבה והרגשתי מצוין. ואתמול חזרתי הביתה מהנסיעה. דבר ראשון רציתי זה לפרוק את המזוודה. יש לי חברה ששלושה-ארבעה ימים אחרי שהיא חוזרת המזוודה עוד סגורה".
"והדפקט הזה נדבק גם אליי, כן?" מוסיפה מיטל, "חייבת לסדר ת'מזוודה".
"ביום שאני מגיעה הכביסה כבר מכובסת״, ממשיכה חני, ״בלילה כבר תליתי אותה, והמזוודה ריקה ומוכנה לנסיעה לאילת שאני מתכננת לחודש דצמבר".
חני היא למעשה האימא הפנסיונרית האידאלית של דורנו. היא הולכת לחוג חברים, טסה לחו"ל, והמשכורת הנדיבה שלה כגמלאית של תנובה נשענת על כתפי בני דור הביניים כמו מיטל, שלא תזכה לרווחה הזאת.
"חד־משמעית. לנו לא יהיה", מסכימה מיטל, "אנחנו לא דור שחי ככה, אין לנו את הדבר הזה של לעבוד 40 שנה באותו מקום. אני בכלל עצמאית, זה לא שם בכלל. איזה פנסיה? למי תהיה פנסיה? אנחנו יודעים שלא נזכה לרווחה הזאת, ולכן אנחנו בונים על הירושות".
ומצד שני, הדבר שהכי מפחיד אותך בעולם זה שאימא שלך תמות.
"זה נכון", עונה מיטל ללא היסוס. "במבחן בין זה לבין הירושה אני מעדיפה שאימא תישאר. חברה אמרה לי פעם משפט ממש יפה. היא סיפרה לי שאימא שלה לוקחת אותה בפסח לכפר נופש עם הילדים, והנכדים וכולם ואומרת שהיא מעדיפה לתת בידיים חמות ולא בידיים קרות".
| צילום: באדיבות כאן 11
"בוקר טוב אליהו״, מתערבת חני, ״את לא שמעת את זה ממני במקרה?״
הסבתאות היום קשה יותר ממה שהיה בתקופת ההורים שלך?
"קודם כול העולם משתנה", אומרת חני, "דבר שני, כשאני הייתי באה עם הילדים שלי להורים שלי, זה היה טוב לחצי שעה. לא היה להם במה להעסיק אותנו, לא היו אז מחשבים. אבא שלי היה ניצול שואה, זה דור אחר. מבחינת הפער הייתי צריכה להיות הנכדה שלו, לא הבת שלו", היא מספרת, "הוא איבד משפחה במלחמת העולם השנייה, עלה לארץ, הכיר את אימי, התחתן איתה, ואז אחי ואני נולדנו. מבחינת הגילים היינו צריכים להיות הנכדים שלו, הוא היה כבר בן 39. והמנטליות, בגלל מה שהם עברו, הייתה שכל דבר שלא צריך עכשיו שומרים לאחר כך. ומי שנהנה מזה בסוף היה אנחנו, הילדים שלו. אני בחיים שלי לא התמודדתי עם משכנתה. קיבלתי את הכול על טס של כסף".
חני מבינה שזה עולם שכבר לא קיים. שעול החיים היום כבד והדור של בתה צריך לעבוד קשה יותר כדי להרוויח את הרווחה שהייתה לה. ובכל זאת, בשיחה ביניהן בנסיעה, כשמיטל מספרת לה ששי בן זוגה חזר הביתה אחרי שמונה ימים בחו"ל והיא רק רוצה לזרוק עליו את הילדים, חני לא מצליחה להבין אותה.
יש לך עדיין ציפייה שמיטל תחכה לו לבושה יפה כמו עקרת בית בשנות ה־60.
"זה משגע אותי", מודה חני, "יש פתגם שאומר שאין חכם כבעל ניסיון, נכון? אני גרושה מאבא שלהם, והתנהגתי בדיוק כמו שהיא מתנהגת".
אז הפחד שלך הוא שהיא תמצא את עצמה גרושה כמוך.
"כן, התשובה היא כן", עונה מיטל במקומה, "ולמה היא מפחדת שהיא תמצא את עצמה גרושה? כי היא מפחדת שאפול עליה".
"כשאני התחלתי פרק ב' חייתי עם בן אדם שמאוד אהבתי ועשיתי הכול בשבילו״, מסבירה חני, ״תמיד קיבלתי אותו בחיוך ובהידור עם השפתון והרוז'. קצת אודם, איפור בעיניים, אף פעם לא עם סחבות".
מיטל נשואה המון שנים. כל הזמן הזה היא תהיה עם הרוז'?
"לא עם הרוז', אבל יודעת מה? שתהיה רק עם אודם", עונה חני, "זה גם חשוב לשי, ואני יודעת שזה חשוב לו".
מיטל, את בת להורים שגרושים כבר הרבה שנים, איך נראית מערכת היחסים שלך עם ההורים?
"יש לי מערכת יחסים מדהימה עם אבא שלי".
"ואני במערכת יחסים יוצאת מן הכלל עם הגרוש שלי", מוסיפה חני, "כל שישי־שבת הוא אוכל אצלי".
"היום הם ביחסים מעולים, אבל בתור ילדה זה היה מורכב", מספרת מיטל, "בזמנו לא היה אופנתי להתגרש. מה זה לא אופנתי? זה היה הסוד הכי גדול שהיה. הייתה לי חברה טובה בכיתה שגם ההורים שלה התגרשו, וזה היה הסוד שלנו, של שתינו. אף אחד לא דיבר על זה".
צילום: אריק סולטן
בפרק מתקבל הרושם שאת אוהבת את שי יותר משאת אוהבת אותה.
"אני תמיד צוחקת שאם אתגרש, היא בוחרת בו", אומרת מיטל.
"זה לא נכון", מגיבה חני בתוקף. "אני לא בוחרת בו, אמרתי שאם יהיה מצב שהם ייפרדו אני לא אתנתק ממנו ואהיה איתו כאילו שהוא עדיין עם מיטל. אני לא אוותר על מיטל בגללו, זה לא. אבל קודם כול אצלי זה מיטל, דבר ראשון מיטל והילדים".
"אנחנו לא שם חלילה", מבהירה מיטל, "אבל אם היינו חלילה נפרדים, למה שיתנתק הקשר?"
קצת מוזר שאת מעלה את רעיון הגירושים כהיתכנות. גם בפרק את מעלה אותו כתסריט אופציונלי לגיל 40. את אומרת שגיל 40 הוא הגיל לשים סימני שאלה על הכול.
"קודם כול אני מגיעה מבית של הורים שהתגרשו", מסבירה מיטל, "זה משהו שמוכר לי, מובן לי, וידוע לי, ובואי, חצי מהאנשים מתגרשים. סביבנו חברים מתגרשים, את לא יכולה שזה יהיה רחוק ממך, זה סביבך".
וזה מלחיץ?
"לא".
וזה בדיבור בינך לבין שי?
"אנחנו לא בדיבור של פרידה חלילה, אבל זה כן בדיבור שמה שהיה לא מתקיים יותר. היה משהו מסוים, הוא לא מתקיים יותר, ועכשיו בוחנים האם אנחנו מצליחים לבנות משהו חדש".
איך חלוקת הזמנים שלך עם שי מבחינת גידול הילדים?
"שנינו, באופן מלא".
אולי הסיפור הוא שהאימהות שלנו רגילות לגברים לא מתפקדים, ואז הן מתפעלות מגבר שאוסף ילדים מהגן.
"לגמרי", מסכימה מיטל, "היא יכולה לדבר איתי בטלפון ולשמוע שאני לא עם הילדים אחר הצהריים ואז לשאול אותי 'מי עם הילדים?' ואני עונה ששי. ואז היא אומרת 'עם שלושתם?'. אני אומרת הרבה פעמים לשי שאנחנו חולקים לגמרי את גידול הילדים ואת הבית ואת הכול, אבל בסוף אני מרגישה שבאיזשהו מקום אני ממנכלת את הבית. יש המון דברים שהם שקופים, לא נראים בכלל. היומולדת בגינה שתכננתי, הוא לא קרה מעצמו. מישהו עשה את הדבר הזה, מישהו הזמין את המפעיל וקנה את הדברים בסופר".
צילום: אריק סולטן
בפרק וגם בסטנדאפ את מדברת על נושאים מאוד טעונים בתוך הזוגיות. מאיפה האומץ, זה כי את סטנדאפיסטית?
"זה לא להיות סטנדאפיסטית. הרבה פעמים חושבים שטוב, בגלל שאני סטנדאפיסטית אני מדברת על זה בפתיחות. לא. אני מדברת על זה בפתיחות וזה יוצא מצחיק, ולכן אני סטנדאפיסטית. גם אם לא הייתי סטנדאפיסטית, בסוף אני בן אדם שנורא שם את הדברים על השולחן, אני לא מייפה דברים. זה שאני יודעת לעשות את זה גם באופן מצחיק נותן לי את האפשרות להיות סטנדאפיסטית".
אחד התחביבים האהובים על מיטל הוא לרדת על אמה בסטנדאפ ולהפוך את ההתנהגויות המשעשעות שלה לחומר קומי שמצחיק את הקהל. חני, להפתעת רבים, לא רק מסכימה לעניין אלא גם משתתפת באופן מלא.
"אני יורדת על אימא שלי המון והיא מפרגנת לי. זה על השולחן״, מספרת מיטל, ״למשל כשהיא מדברת עם החברות שלה בטלפון זאת פרודיה. היא עונה על רמקול ושמה באוזן"
עוד כתבות בנושא
אימא היא מושא נוח לירידות. היא לא גובה מחירים.
"נכון, ובעניין הזה אני חייבת לזקוף לזכותה, אני חושבת שיש לה יכולת מאוד לשתף פעולה ולזרום עם זה", אומרת מיטל. "בהופעת סטנדאפ היא יכולה לשבת בקהל ואני אגיד 'אימא שלי פה', ואז אספר שכשהיא הייתה צעירה היא נראתה פצצה והיום היא נראית כמו פוף".
"זה לא רחוק מהמציאות", מגיבה חני. "הייתי באמת פצצה מהלכת".
"תשאלי אותי עכשיו האם סבבה לי כשהילדים שלי יורדים עליי? ממש לא", ממשיכה מיטל. "אני ממש לא מקבלת את זה טוב. אבל אימא שלי מאוד זורמת. נניח היא לא ממש למדה אנגלית כשהייתה צעירה. יש לה גם בעיה בהגייה של מילים לועזיות. היא אומרת וייס במקום וייז, קורקונט במקום קורקינט וקטשוב במקום קטשופ. היא יכולה למצוא את עצמה במונית בברלין ולהגיד לי 'Don't talk Hebrew, because I think the driver is Nazi'. או להגיד לי ליד הילדים הגדולים 'Can I give them chocolate?' ואז הילדים מסתובבים ואומרים לה 'סבתא, אנחנו רוצים שוקולד'. בקיצור, היא פרודיה מהלכת. היא נכנסת למסעדות ערביות ומדברת ערבית, אבל היא לא יודעת ערבית. אז היא סתם מחרטטת מילים כאלה שנשמעות ערבית. יענו בקלאווה, כאלה. סתם, בלי קשר".
חני, איזו בדיחה של מיטל את הכי אוהבת בהופעה?
"אני מאוד אוהבת את הבדיחות עליי וכל כך נהנית מהן", מתוודה חני, "אפילו לקחתי ממנה קטע. פעם ישבתי עם החברות שלי בקבוצה ואמרתי להן שמיטל יודעת לפי התיק שלי באילו מסעדות ביליתי בחודש האחרון".
"הבדיחה אומרת שאם אני רוצה לבדוק את חיובי הוויזה שלה, וזה גם קטע, היא עוברת על הדף המודפס ומוחקת בעט כל חיוב", מסבירה מיטל, "אז אמרתי לה שמה שהיא צריכה זה פשוט לפתוח את הריץ' רץ' של התיק ולבדוק את כל המגבונים שהיא לקחה כל החודש מהמסעדות וככה היא תדע כמה היא הוציאה החודש. היא גונבת מכל מסעדה את המגבונים".
"לא גונבת, לוקחת", מתקנת חני.
"אותו דבר עם השירותים", ממשיכה מיטל. "אם היא עוברת ליד שירותים, גם אם היא לא צריכה פיפי היא תיכנס. כלומר, היא תשאף למשש את השירותים".
צילום: אריק סולטן
"היא תמיד צוחקת עליי עם המגבונים", מספרת חני, "עד שהיא צריכה אותם. יום אחד בקיץ הסתובבנו בתל־אביב וירדנו לשוק הכרמל. כשחזרנו היה כבר חשוך וכל הבסטיונרים שפכו את הזבל ושטפו במים את הרצפה. הכול היה ג'יפה, והיא הלכה עם כפכפי אצבע. ואנחנו הולכות, והיא מגיעה עד לקצה השוק איפה שהספסל שמירי אלוני מנגנת, ואז היא אומרת לי אימא תראי את הכפכפים, מה אני עושה? הוצאתי לה סטפה של מגבונים לנקות. אמרתי לה תראי, את צוחקת עליי, אבל בסוף, בשורה התחתונה, את נהנית ממני".
וואי, איזה משפט של אימא שלי.
"את מבינה? הן כולן ככה. איך יכול להיות? אין ביניהן קרבה משפחתית וכולן, כל האימהות האלה, נשמעות אותו דבר".
חני, כאמור, גרה בפתח־תקווה ומעסיקה את עצמה כמתנדבת בוועד גמלאי תנובה ("בלבזבז לנו את הירושה", מתערבת מיטל, "בזה היא מעסיקה את עצמה"), ואחרי שנים בזוגיות היא מתרגלת לחיים בנפרדות.
"פרק ב' שלי היה בחור שחייתי איתו 22 שנה ונהרג בתאונת אופנוע", מספרת חני, "בעשר בבוקר דיברתי איתו, ב־12 הוא היה בארון. הלכתי לקבוצת של תמיכה של אלמנות של ביטוח לאומי כדי להתאושש".
"אחרי שיוסי, בן הזוג שלה, נהרג, היא הייתה בכזאת בהלה מלהיות לבד, שהיא הייתה מרצפת לעצמה את הלו"ז מבוקר עד ערב בלי הפסקה. רק לא להיות לבד בבית. זה היה מאוד קיצוני", מספרת מיטל.
"אחרי שהוא נהרג לא ידעתי איך מתדלקים", אומרת חני, "הכרתי אותו ממש קצת אחרי הגירושים. שבועיים אחרי שהוא נהרג היה לי טסט על האוטו. באתי למכון הרישוי, נכנסתי פנימה והבחור אומר לי 'תלחצי על הברקס'. ואני לוחצת על הגז וכמעט מגיעה לקיר. הוא התחיל לצעוק עליי: 'רגע, תעצרי!' נורא נבהלתי, ואז הוא ניגש אליי ואמר 'תגידי, את לא מבינה מה שמדברים אלייך?' וכשהוא אמר את זה פרצתי בבכי. זה היה שבועיים אחרי שיוסי נהרג. הוא הרגיש ממש רע והתנצל 'סליחה, לא התכוונתי'. אמרתי לו: 'זה לא אתה, זה אני. לפני שבועיים איבדתי את הבעל שלי. בחיים שלי לא הייתי בטסט, אני לא יודעת מה זה טסט'. ואז הוא נעשה נבוך ואמר 'קודם כול תצאי מהאוטו'. הוא השאיר אותי על ספסל, עשה את הטסט, סידר לי את הכול ואז הודיע 'כל שנה תבואי לכאן ותחפשי את יניב'".
"בקיצור, עקצת את יניב", מסכמת מיטל, "דחפת לו את הסיפור של המוות כדי לסדר את עצמך".
מיטל, יש נקודה שאת מעריצה בה את אימא?
"כן, על ההתנהלות שלה עם כסף", עונה מיטל, "אפס אחוז מזה היא לא הורישה לי, כלום. יש לי חוסר יכולת להתנהל. בסטנדאפ אני אומרת שיש לי שני חלקים במוח - יש את החלק שמבין את המצב הכלכלי של שלושה ילדים וכו', ולצד זה קיים חלק שחושב שהוא לאה שנירר. ואימא שלי יכולה להגיד לי 'אני תמיד אהיה לידך, אני תמיד אתמוך בך', ואז להגיד 'אבל תשמעי, אם את ושי תיפרדו, אין לי מה לתת לך. אין לי!
"אימא שלי, רוב הבגדים שלה זה מקרייזי ליין. ואני מנסה להבין מה קורה לנשים בגיל שלה שפתאום הן מסתכלות ואומרות אין, זו החנות שלי מעכשיו. יש לה לדעתי 600 חולצות של קרייזי ליין. אני גם דואגת על עצמי שיום יבוא ואני גם אהיה כזאת. ופתאום אני אגיד וואי, חם לי בצוואר, אולי אעשה קצוץ ואצבע לבורגונדי. ואשים על עצמי שרשרת עם חרוזי פימו".
"אני גם שרה איתה בסטנדאפ", אומרת חני, "היא עשתה שיר מכל התגובות הנפוצות שלי".
"כן, נניח כשאני אומרת לה 'אימא, אני לא מרגישה טוב' והיא עונה: 'כולם חולים'", מסבירה מיטל. "או כשאני לא מוצאת את המפתח של האוטו והיא אומרת 'תחשבי איפה שמת אותו'. משפטים כאלה מעצבנים. משפטי אימא. והיום אני מגלה שאני מתחילה להגיד אותם גם לילדיי. אני אי פעם חשבתי שאהיה אימא שאומרת בשמונה בערב 'כנסו למיטות, נגמרו החגיגות?' זה נורא מלחיץ לגלות את זה על עצמך. או כשאני פתאום אומרת לעצמי למה לזרוק את השקית שעוטפת את הנייר הסופג, למה לא להפוך אותה לשקית זבל? זה לא משהו שחשבתי שאי פעם אעשה".
ועכשיו כשאימא מתבגרת, את מרגישה שמערכת היחסים ביניכן עוברת שינוי?
"אני חושבת שמערכת היחסים שלנו עברה שינוי בשנתיים האחרונות. אני לא יודעת אם אימא תסכים איתי שהוא שינוי לטובה. אני חושבת שהוא שינוי לטובה. עברתי תהליך היפרדות חשוב שנבע מהרצון שנייה להבין מי אני, מה אני ואיפה הגבולות שלי. אני חושבת שהייתה בינינו סימביוטיות גדולה מדי, אבל אני לא בטוחה שאימא שלי תסכים איתי".
"לי היה מאוד קשה עם זה", מודה חני. "הרגשתי שהיא מרוחקת ממני, שזו לא אותה מיטל שהייתה אומרת לי 'אימאאא' ורצה ומחבקת. פתאום הרגשתי איזה מין דיסטנס והוא מאוד הפריע ומאוד כאב לי. אבל אמרתי לעצמי שכנראה שהיא עוברת משהו ושמתי יד לפה".
יכול להיות שמיטל מבינה שאת הולכת ומתבגרת ומכינה את עצמה לחיים נפרדים ועצמאיים?
"כל החיים שלי תמכתי בה, וכל החיים שלי אני אתמוך בה", אומרת חני, "והיא יודעת את זה, שברגע שהיא צריכה יש לה למי לפנות".
"אני חושבת שאפשר לעשות תהליך כזה של היפרדות רק כשאת בטוחה ביחסים", מוסיפה מיטל, "כשאהבה קיימת ואת אומרת אני עכשיו הולכת רגע לחפש את עצמי, להבין מי אני ולגבש את עצמי, ואת יודעת שהצד השני יהיה שם".