אמא היא אמא: סיפוריהן של שלוש נשים שילדיהן קיבלו החלטות קשות

בשעה שהזמרת הישראלית המפורסמת שלומית עדן – "מאדאם עדן" בפי מעריציה – מזמרת את שירה המפורסם "לילה לילה", אהובה סימון, המיועד להיבחר לראשות ממשלת צרפת, מבטיח לה חגיגית ש"אני לעולם לא אהיה זה שאת שמך לא זכר". השיר "לילה לילה" מזכיר לרגע ברוחו הרומנטית את "היו לילות", שירם הנפלא של יעקב אורלנד ואסתר עופרים, אף היא זמרת ישראלית שהייתה מפורסמת בארץ ובאירופה, אך למעט קווי דמיון מעטים ואווריריים, לא נראה שיעל טבת־קלגסבלד הושפעה במשהו מסיפור חייה המרתק כדי לעצב את דמותה של הגיבורה שלה בספרה החדש.

"מאדאם עדן", הנובלה השלישית בספרה של טבת, "השמש לא מעניינת אותי", עוסקת בסיפור חייה ומותה של "הנציגה המוזיקלית הכי בולטת של ישראל מחוץ לישראל, השגרירה המזמרת שלנו, הפנים היפות של ישראל", כפי שהיא מתוארת, ואולם הסרט שנעשה עליה לאחר מותה מכפיש את דמותה של הזמרת הנערצת לא רק בארץ אלא גם בצרפת ובמדינות נוספות. לטעמי זוהי הנובלה הטובה והבשלה מבין השלוש הכלולות בספר, שכל אחת מהן היא עצמאית לכאורה, אך הן שזורות זו בזו בקשרי גומלין; בעיקר הראשונה והשנייה, שם השזירה נוכחת וגם מוצדקת יותר.

הנובלה הראשונה, "טוויסט", כוללת לא רק את החטיף המפורסם, שאדם העומד בראש מפעל תרופות מחלק לנכדיו, אלא גם כמה טוויסטים בעלילה בלשית המסופרת באמינות רבה, אם כי בסגנון תיעודי מדי הגולש מעת לעת לז'ורנליזם ולקלישאות מיותרות, תופעה שחוזרת על עצמה גם בנובלה השנייה.

המחברת היא בתו של שבתי טבת - העיתונאי, הסופר, הביוגרף והמחזאי, חתן פרס ישראל למפעל חיים (מחבר "חשופים בצריח" ו"קנאת דוד"). הבת, עיתונאית ופזמונאית, עסקה שנים רבות בכתיבה עיתונאית על תחום האופנה, ומשהו מזה דבק בכתיבתה גם כשהחלה לפרסם רומנים מסחריים. השניים הראשונים שבהם, "שוליית הקוסם" ו"נמר מעופף", עסקו בעורך דין וברעייתו של איש עסקים, בדרכם למעלה או למטה.

בספרה השלישי, "חתן הפרס", החלה טבת־קלגסבלד להיחלץ מהמעגל הזה, כאשר בנתה רומן שאפתני יותר העוסק במחזאי, אולי בן דמותו של אביה. בספרה הנוכחי היא מנסה להוכיח שהיא לא רק סופרת מסחרית הקורצת לקופה הרושמת. היא עומדת ביעד הזה, כאמור בעיקר בנובלה השלישית.

הסיפור הראשון, "טוויסט", עוסק במפעל תרופות משפחתי בשם "מרפא" המתנהל בצורה תככנית ומושחתת, ומסתיים בעימות בין בעל המפעל ובתו, כשבתווך ניצבת אשתו הנאבקת לחפותה של הבת. גם אם טבת־קלגסבלד קיבלה השראה כלשהי מהרומן הידוע "הפירמה" של ג'ון גרישם, היא מיטיבה להסוות זאת ולהרחיק את עדותה לישראל ולמפעל תרופות. כוחה המרכזי של הנובלה הוא בתיאורי הדילמה המיוחדת בעלילה, כשהאב אבשי מלאכי, ובתו שי, מתחרים ביניהם מי יחתום ראשון על הסכם עד מדינה כדי להיחלץ מתקופת המאסר הצפויה לשניהם בגין נתינת שוחד לכאורה לשופט.

"טוויסט" מסופר כמונולוג מפי האם דלית, שאינה יכולה להישאר אדישה לעובדה שנכדיה יישארו ללא אם מטפלת. דלית עצמה שימשה במפעל כמנהלת הכספים, אך פרשה לפנסיה. היא דואלית מאוד הן כלפי בעלה והן כלפי בתה, שבתחילה מתנכרת לה מעט, אך בהמשך מוצאת בה משענת בכל דבר ועניין. אלא שהאם עצמה, המתוסכלת מהטלנובלה המשפחתית־משפטית, זקוקה אף היא למשענת. היא מצטרפת לקבוצת תמיכה של אימהות שבניהם ובנותיהן הסתבכו עם החוק, והן שואלות את עצמן, כל אחד בתורה, מה מידת אחריותן לחטאים שביצעו יוצאי חלציהן.

התוצאה נעה בין התכחשות חלקית להאשמה עצמית מוגזמת. הן מאשימות בכך גם את עצמן ואת החינוך הלא־מספיק־טוב או הקלוקל שנתנו. הנובלה מרחיבה בתיאור המפגשים של הקבוצה והוויכוחים הסוערים הפורצים לעיתים בין הנשים החשות פגועות מכך שבניהם ובנותיהן הסתבכו עם החוק ואף נשלחו למאסר. בין הנשים מלכת יופי לשעבר שבתה הפכה למאדאם בבית בושת, אם שבנה רצח את מי שהייתה מיועדת להיות אשתו ואושפז במחלקה סגורה, אימו של נוכל שמכר לצה"ל אפודי מגן פגומים, וכמובן דלית ספקטור־מלאכי, המצליחה לבסוף לתקן את יחסיה עם בתה ובמקביל גם את חייה שלה, מה שלא עולה בדרך כלל בידי המשתתפות האחרות.

קבוצת התמיכה המכונה "אלמלא", קיצור של "אל מלא רחמים", היא ליבת החיבור בין שלוש הנובלות בספר והחוט המקשר ביניהן. בראש קבוצת התמיכה עומדת פסיכולוגית ומנחה של תוכנית מפגשים בטלוויזיה בשם דפנה בן דב, שבנה מואשם בעבירות מין, וכך היא הגיעה לעסוק בסוגיה. "אלמלא", הנובלה השנייה והחלשה מבין השלוש, היא בעצם מונולוג של דפנה, העוסק בדיונים של מפגשי קבוצת התמיכה וגם ביחסיה המייגעים מעט עם דלית, שלמדה איתה בכיתה. הנובלה הארכנית הזו נלעסת כמו מסטיק. גם היא עוסקת בתסביכיה של אם, והפעם של הפסיכולוגית עם בנה, הסובל מחסכים של תשומת לב, ממש כמו בתה של הזמרת המפורסמת בנובלה השלישית, חסכים שבשני המקרים תורמים למופרעויות הנפשיות של בני הדור הצעיר. גם המוטיב של עבירות מין קושר בין הנובלות, במקרה זה בין הנובלה הראשונה והשנייה.

דפנה, מנחת הקבוצה, מעודדת את המשתתפות לפרוק במפגשים את כל רחשי ליבן. כך למשל, לאימו של הרוצח של אשתו המיועדת, שאחראית לרפליקה המוצלחת "השמש לא מעניינת אותי", אומרת המנחה: "את יכולה להישען עלינו, כולנו כאן באותה סירה". אימו של הרוצח מתקנת אותה ואומרת: "אף אחת מכן לא בסירה שלי". היא ממאנת להתנחם ולבסוף מתאבדת.

"אלמלא" הייתה זקוקה לקיצור נמרץ. הסיום המוצלח שלה, המתאר את רגעי השבירה של הפסיכולוגית כשבנה מסתבך בפעם השנייה, משדרג אותה, אך גם לאחר השדרוג היא הפחות מעניינת מבין השלוש. כל אחת מהנובלות מנסה להביא סיפור מזווית שונה על תסביכי אם: פעם זו נובלה בלשית, פעם זו נובלה לכאורה פסיכולוגיסטית, ופעם זו נובלה על קריירה מוזיקלית. דווקא הנובלה הפסיכולוגיסטית, המנסה לבחון בכלים פסיכולוגיים את תסביכי האם, מצליחה פחות מהשתיים האחרות, שבוחנות את הסוגייה באמצעים סיפוריים ואחרים.

בין שמיים וארץ

כאמור, הנובלה "מאדאם עדן" היא הטובה בעיניי מכולן. היא כתובה בצורה המשוחררת והספרותית ביותר, כמעין "יומנו של מת" בהשראת הסופר הברזילאי משאדו דה־אסיס. עדן היא זמרת מהוללת, הזוכה להצלחה אדירה בצרפת ולמעריצים רבים. כאשר היא קונה מתנות לבתה ולנכדה היא מחליקה בשלג, שוברת את הלסת ומאושפזת תקופה ארוכה לניתוחים בבית חולים, כשבתה סועדת אותה. בכך מסתיימת הקריירה המוזיקלית שלה לצמיתות. בעזרת סופרת צללים מפרסמת עדן את האוטוביוגרפיה שלה, תוך שההוצאה כופה עליה לספר על יחסיה הקרובים עם ראש הממשלה הבא – אחרת, הספר ייגנז. "חשבתי שאם מישהו היה עושה לי את מה שאני עשיתי לו הייתי מתה", היא אומרת בהקשר הזה. כאשר מאדאם עדן חוזרת לצרפת לרגל צאת הספר ומסע יחסי־הציבור הלחוץ, היא חוטפת מפרצת־מוח במספרה שבה היא מסדרת את התסרוקת, ומתה במקום.

הנובלה מתרחשת בין שמיים לארץ. בין האם שמוצאת בשמיים זמן לערוך חשבון נפש, ובין בתה, והן מאשימות זו את זו בכישלון יחסיהן. שתיהן נגועות למעשה באותן תחלואים ותסביכים, בהבדל אחד: קנאתה של הבת באימה וכשלון חייה גורמים לה להזיק לבנה הקטן ואף לחסל חשבונות עם האם לאחר מותה ולהפיק עליה סרט המשחיר את דמותה. הבת כועסת על אימה ומאשימה אותה בהזנחה בתקופת ילדותה, ואילו הזמרת כועסת על בתה שבגדה בה בכך שהפיקה סרט המנסה לנתץ את המיתוס שלה. לרגע עלתה בראשי השאלה האם הספר שגליה עוז כתבה על אביה העניק לסופרת השראה מסוימת. אלא שהזמרת המקטרגת על בתה שהכפישה אותה בעבור בצע כסף, שוכחת שהיא עצמה בגדה באהובה סימון ופרסמה עליו ספר חושפני, ואף היא עשתה זאת בעבור בצע כסף.

הנובלה כתובה בשטף, ולקראת סיומה היא נשזרת בשתי קודמותיה, כאשר מוזכר שהסרט על הזמרת הפך נושא לדיון נוקב במפגשי "אלמלא", בשאלה מי הצודקת מבין השתיים. גם האישה המתאבדת מן הנובלה הראשונה חוזרת כאן להופעת אורח, כשהיא נפגשת בשמיים עם הזמרת המתה המנסה לעודד את רוחה, אם כי ללא הצלחה גדולה. המתאבדת משמיעה ביקורת על בתה של המאדאם שעשתה את הסרט המכפיש; "לא נכון בעיניה לבוא בטענות לאדם מת שאינו יכול להגן על עצמו ולהפריך את הטענות נגדו".

בעוד שהזיקה בין הנובלה הראשונה לשנייה נראית טבעית, כאן היא נראית מעט מודבקת ומאולצת. טבת־קלגסבלד התכוונה בספרה לעסוק במפגשי נשים שילדיהן סרחו – רעיון מעניין לכשעצמו – אך הנובלה השלישית יכולה למעשה להתקיים בלעדיו. התוספת הזו לקראת הסיום מקלקלת מעט את השורה ואת הטעם של עוד שהננובלה משאירה בלעדיה.