לפנות בוקר, לפני שהחיים בבית מתעוררים, קיבלה הרבנית שלומית פיאמנטה הודעה מתלמידה שלה שעכשיו לובשת מדי צה"ל ונמצאת בבסיס: "נתנו לי עכשיו זמן להתפלל - אפשר כבר?" השאלה הפשוטה הזו, שנשלחת בין שעת עייפות לאור ראשון, חושפת עולם שלם של נשים המבקשות לחיות חיי אמונה הלכתיים, בתוך לוח זמנים מודרני, רווי מחויבויות, עבודה וילדים. הן מבקשות לא רק לדעת מה ההלכה אומרת, אלא גם איך היא פוגשת את חייהן, את הרגשות, את העומס, את הקול הפנימי.
ספר התשובות ההלכתיות "משיבות נפש" (בהוצאת ידיעות ספרים) שנערך על ידי הרבניות שלומית פיאמנטה ורחל ריינפלד־וכטפוגל צומח בדיוק מהמקום הזה, מתוך ניסיון לשלב דיוק הלכתי עם קשב אמפתי, ולהעניק לנשים ולגברים כאחד שפה אחרת של פסיקה, כזו שנובעת מלימוד עמוק אך גם מהקשבה לחיים. זהו ספר המרכז תשובות שנתנו נשים באתר "משיבת נפש" מבית ארגון רבני ורבניות בית הלל. האתר הוקם לנוכח הצורך ההולך וגובר לקבל מענה לשאלות הלכתיות ורוחניות מתלמידות חכמים ונשות חינוך תורניות. המיזם צמח מתוך שיח ודיון הלכתי בין רבנים ורבניות, ופונה לנשים ולגברים בכל שלבי החיים.
רחל ריינפלד–וכטפוגל | צילום: מאיה משל
הרבנית פיאמנטה, 45, ממצפה נטופה, התאהבה בלימוד התורה כשלמדה במדרשה במגדל־עוז לפני השירות בצבא ולאחריו. את הילדות שלה היא מגדירה כנפלאה, עם הרבה חיבור לארץ ישראל ולערכים. "הגמרא בבית הייתה על המדף. אף פעם לא ראיתי אותה מבפנים. לא גדלתי בעולם שנתן לי לימוד תורה משמעותי, ויותר מזה גדלתי בעולם שקצת הבהיר לי, קודם כול שכאישה אני נחותה בעולם התורה, לא בכוונה רעה, זו פשוט הייתה האווירה והנחת היסוד. ודבר שני, לא קיבלתי תשובות חכמות ומעמיקות לשאלות הלכתיות, לכן לא החזקתי מההלכה, הייתה לי התנגדות. רק כשזכיתי והגעתי לתוך בית מדרש והתחלתי ללמוד, באתי מתוך משיכה רוחנית אינטואיטיבית שתמיד הייתה לי, ומתוך זה הבנתי כמה ההלכה היא דבר נפלא וחכם ומסעיר ומרתק, אבל באמת זה לא משהו שגדלתי בו".
היא אחת מתלמידות המחזור השני של מדרשת מגדל־עוז, ולמדה שם בשנים שעולם התורה הנשי רק החל להתפתח. בהמשך למדה גם במדרשת לינדנבאום ובמתן, אבל אחרי כמה שנים בעולם התורה היא הרגישה שבית המדרש הוא מגדל שן מנותק, ובער בה הצורך לפעול בעולם האמיתי. פיאמנטה פנתה ללימודי עבודה סוציאלית ועבדה עם נוער בסיכון. "עבדתי בעולם האמיתי עם הרבה שליחות", היא מספרת. "נדרשו לי כמה שנים להבין שעם שליחות לא מכלכלים משפחה, ועברתי להיות מורה למתמטיקה. אמרתי שאם כבר אני לא מרוויחה הרבה, אז לפחות בחופשות אהיה עם הילדים". היא עבדה כמורה במשך מספר שנים, אך לימוד התורה קרא לה, "לא הצלחתי באמת להתרחק מלימוד התורה, ומצאתי את עצמי לומדת פה ושם , ובאיזשהו שלב נפתחה תוכנית הלכה במדרשת עין־הנצי"ב, נרשמתי אליה, והתחלתי ללמוד הלכה ברמה גבוהה. משם כבר התחלתי ללמד והפכתי עם הזמן להיות ר"מית בעין־הנצי"ב". בהמשך הצטרפה לארגון בית הלל והחלה לכתוב תשובות הלכתיות באתר "משיבת נפש". בהמשך הפכה לעורכת ומנהלת באתר לצידה של הרבנית רחל ריינפלד־וכטפוגל. לאחר זמן מונתה לסמנכ"לית הארגון, וכיום היא מכהנת כראש ארגון הרבנים והרבניות בית הלל.
הרבנית ריינפלד־וכטפוגל, 50, גדלה בבית של תורה, שההורים בו הקפידו ללכת לשיעורים, ובכלל בילדותה היא אימצה את העיקרון המשפחתי שלפיו "תמיד כדאי להחזיק ספר ביד", למקרה של זמן פנוי בהמתנה בתור בבנק או אצל הרופא. כשלמדה לתואר ראשון במנהל עסקים וכלכלה, גילתה את המדרשה בבר־אילן. "שם פגשתי בפעם הראשונה את הגמרא, והשיעורים ממש משכו אותי. אני בת 50, ולמעשה בתקופה שלי לא היה מקובל ללכת למדרשה לפני השירות, ככה שפספסתי את השלב הזה, ובאוניברסיטה קיבלתי טעימה ממנו".
צילום: מאיה משל
במקביל ללימודים באקדמיה והשלמת התואר השני, היא למדה במתן ובמדרשת נשמת. "במשך כמה שנים שילבתי בין ניהול פרויקטים לבין ההוראה בבית המדרש, עד שהבנתי שאני רוצה להיות במקום שחינוך ולימוד הם לב העניין, והרגשתי שאני צריכה להתמסר רק לדבר הזה". ריינפלד־וכטפוגל השלימה תעודת הוראה, ולפני תשע שנים החלה ללמד באולפנה אמית נגה בבית־שמש. במשך חמש שנים, במקביל להיותה מורה באולפנה, היא למדה הלכה אצל הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי בבית מורשה. "כששמעתי על הקמת 'משיבת נפש', עוד בראשית דרכה, פניתי לרבנית יעל בוכבינדר־שמעוני, שניהלה אז את האתר, ואמרתי לה שאני מאוד רוצה להצטרף", מספרת ריינפלד־וכטפוגל. "אחרי כמה שנים שכתבתי באתר, התחלתי גם לנהל ביחד איתה את האתר". כששמעוני־בוכבינדר עזבה, הצטרפה פיאמנטה אל ריינפלד־וכטפוגל לתפקיד.
אנחנו נפגשות לשיחה במקום הטבעי של שתיהן, בין כותלי בית המדרש, לשיחה על הספר החדש שזה עתה ראה אור. מה בעיניכן ההבדל בין פסיקה נשית לפסיקה גברית? אני שואלת, וריינפלד־וכטפוגל עונה: "אנחנו מאמינות שנכנסנו לבית מדרש קיים של אלפי שנים. לא באנו לשנות או לפרק, אלא להשתלב בשיח ההלכתי הקיים, ולהוסיף לו את הקול הנשי ואת הזווית הנשית - תחומים שהמסורת לא נתנה להם עד כה מקום מספק. מבחינת הפסיקה, אנחנו ממשיכות את המסורת. למדנו אותה, אנחנו מדברות בשפתה ומשתלבות בתוכה כחלק טבעי מבית המדרש. לכן, קשה לנו לומר שיש 'פסיקה נשית' במובן נפרד או אחר. לעיתים יש ציפייה שנשים ייטו להקל, מתוך הנחה שנשים מבינות יותר את מצוקתן של נשים אחרות. אבל זה לא בהכרח נכון. יש מי שקורא פסיקות שלנו וחושב שהן מחמירות מדי, ויש מי שחושב שהן מקילות מדי - וזה בעיניי סימן טוב. אם שני הצדדים מרגישים כך, כנראה אנחנו נמצאות בדיוק במקום הנכון, המקום של החתירה לאמת. אנחנו לא באות להעמיד את האדם במרכז במקום ההלכה, אלא מחפשות את נקודת המפגש ביניהם. המטרה היא לראות איך ההלכה והאדם יכולים לחיות זה לצד זה, בדיאלוג כן, אמיתי, שמכבד את שני הצדדים ומחפש שלום ביניהם".
אני מצאתי בספר יותר הבנה למצוקה של השואל, תסכימו איתי?
פיאמנטה: "ייתכן שאנחנו אמפתיות יותר, אולי גם מבינות טוב יותר את הבן אדם שעומד מולנו. אבל חשוב לומר, לפסיקת הלכה יש כמה מרכיבים. ישנו שלב הפענוח, שבו נבחנת השאלה איך מתרגמים את המציאות לשאלה הלכתית. וישנו שלב ההכרעה שבו נידונה השאלה על האופן לפיו קובעים את התשובה לפי השיקולים ההלכתיים. ושלב נוסף הוא שלב התיווך, שבו צריך לחשוב על הדרך שבה מעבירים את התשובה בחזרה לשואלים, לאנשים שמחפשים תשובה. אני חושבת שאפשר לומר שהנשיות שלנו נוכחת בכל אחד מהשלבים האלה. זה לא אומר שיש 'פסיקה נשית' נפרדת, אלא שהאופן שבו אנחנו רואות את העולם, מקשיבות לסיפור ומתבוננות במציאות הוא מטבע הדברים נשי. אני, למשל, לא יכולה לדעת מה בדיוק 'נשי' באופן שבו אני שומעת סיפור, כי זו הדרך היחידה שאני מכירה לשמוע סיפור. אבל אני מניחה שיש הבדלים. אולי ברגישות, אולי במבט על פרטים, אולי במידת ההקשבה. ובכל זאת, כשאני עושה את החשבון ההלכתי עצמו, אני עושה אותו לפי אותם כללים שקיבלנו מרבותינו, בדיוק כמו שפוסקים גברים עושים. ייתכן שההבדלים מתבטאים בדגשים, באיזה מקום אנחנו שמות את תשומת הלב, על אילו שאלות אנחנו מתעכבות יותר. אבל זה לא שינוי של ההלכה, זו נוכחות אחרת בתוכה.
"לא באנו לשנות או לפרק, אלא להשתלב בשיח ההלכתי הקיים, ולהוסיף לו את הקול הנשי ואת הזווית הנשית - תחומים שהמסורת אולי לא נתנה להם עד כה מקום מספק להשתמש בטיעון הזה".
צילום: מאיה משל
רבנים בכל זאת הם אנשים שלמדו תורה וגמרא מנערות וזה היה כל עולמם. איך פוסקות מדביקות את הפער הזה?פיאמנטה: "השאלה שלך מעוררת הרבה תחושות. ברור שפוסק הוא מי שלמד המון־המון תורה ושולט בכל מרחבי הש"ס אבל באמת אנחנו לא פוסקות, אנחנו משיבות. ההבדל הוא שפוסק מתייחס לשאלות חדשות, שאלות שאין בהן דיון קיים בספרים. כשמגיעה שאלה כזו, אנחנו לא משיבות עליה - כשם שרוב הרבנים הגברים לא משיבים עליה. מפנים לבעלי הכתפיים הרחבות. הבאנו שפה שהייתה פחות קיימת לפני כן, וזאת הסיבה שפונים אלינו. מחפשים את השפה הזאת, אבל היא קצת אומצה בשטח על ידי עוד משיבים, גם על ידי גברים. זאת אומרת, זה לא משהו שהוא נשי במהותו, זה משהו שנשים הביאו, ונכנס פנימה אל תוך השפה.
"פנתה אליי מישהי שסיפרה סיפור ארוך מאוד, היא כתבה ממש עמוד שלם, על משהו משמעותי שעבר עליה. היא הייתה מאוד נסערת, ובסוף הסיפור היא שאלה אותי אם עליה לברך 'הגומל'. עכשיו, לפי החשבון ההלכתי היבש התשובה שלילית. כשאני עונה לשאלה, אני תמיד בודקת גם מה כתבו אחרים על מקרים דומים, לראות את הטווח שבתוכו אני פועלת. במקרה הזה מצאתי באתר הלכתי תשובה לשאלה כמעט זהה: אדם סיפר סיפור ארוך, מרגש, ובסוף שאל אם עליו לברך הגומל, והתשובה שם הייתה מילה אחת: לא. זו תשובה נכונה מבחינה הלכתית, אבל זו לא התשובה שהשואלת שלי באמת ביקשה. כי בעצם, מאחורי השאלה שלה 'האם לברך?', עמדה שאלה אחרת: איך אני מודה להשם על הדבר הגדול הזה שקרה לי? מה זה אומר על הקשר שלי עם א־לוהים אם אני לא מברכת הגומל? אז כמובן עניתי לה שלא, כי זו באמת התשובה הנכונה מבחינה הלכתית. אבל הוספתי עוד: דיברתי איתה על כמה יקר בעיניי הרצון שלה להודות, לעצור את שטף החיים ולהתבונן. דיברנו על דרכים נוספות לומר תודה להשם, ואיך דווקא העובדה שלא מברכים הגומל סתם כך, מלמדת עד כמה הברכה הזאת משמעותית. בסופו של דבר, התשובה שלי לא הייתה רק 'לא', אלא 'לא, אבל את נוגעת פה במשהו אמיתי מאוד'. זה בעיניי הלב של הפסיקה, שהתורה לא תיתן רק תשובה נכונה, אלא גם מענה לנפש ששואלת".
שלומית פיאמנטה | צילום: מאיה משל
ריינפלד־וכטפוגל: "כשאנשים מקבלים תשובה שלילית, לפעמים יש תחושה כזאת ש'ההלכה לא רואה אותי', ואם אנחנו יכולים לדבר אל האדם ולראות את הנפש שלו ועדיין לומר את אותה תשובה שלילית, אבל גם לעטוף אותה ברכות ואמפתיה, ואולי גם להציע פתרונות אחרים, אז זה עדיף".
"אני חושבת שיש מקום אחד שבו האמפתיה כן משפיעה על התשובה ההלכתית", מוסיפה הרבנית פיאמנטה. "היא לא משנה את האמת של ההלכה, אבל היא כן משנה את הדרך להגיע אליה. כשיש אמפתיה גדולה, נולדת גם מוטיבציה עמוקה יותר לעשות תחקיר רציני, להשקיע מאמץ אמיתי בחיפוש אחר האפשרויות ההלכתיות שנותנות מענה למצוקה של השואל או השואלת. לדוגמה, בעניינים של נשים בבית הכנסת, בטהרה, או בשותפות בחופה - מתוך ההזדהות עם החוויה של אישה שרוצה להיות חלק ולא מוצאת את מקומה, אנחנו מרגישות דחף חזק יותר לחפש: איפה בכל זאת יש מקום? מה כן אפשר?
"זה לא משנה את תוקף ההלכה עצמה, אבל כן משנה את מידת המאמץ שאנחנו מוכנות להשקיע כדי להבין אותה לעומק ולראות אם יש דרך לאפשר. ובעצם, חובת ההוכחה היא עלינו. לא כי אנחנו נשים, אלא כי אנחנו מצטרפות למאמץ בן דורות של החזקת התורה, פסיקת ההלכה ומתן מענה לשואלים, מאמץ שהיה עד היום גברי כמעט לחלוטין. אנחנו חדשות בזירה הזאת. גם המושג 'רבניות' במשמעותו הנוכחית הוא חידוש. כשאנחנו עונות תשובות הלכתיות, אנחנו כותבות לקהל שאנחנו לא מכירות, והוא גם אינו מכיר אותנו. יש כאן אנונימיות משני הכיוונים, ולכן נדרש אמון. פסיקת הלכה בנויה על אמון. אם זוג קבע חופשה ופתאום זה לא מסתדר להם עם ימי הטהרה, ואני עונה להם שאין פתרון שיהפוך את האישה לטהורה, הם יקבלו את הפסיקה הזאת רק אם יאמינו בי, אם ירגישו שאני אומרת את זה באמת מתוך נאמנות להלכה ולא מתוך חוסר הבנה או חוסר רצון לעזור. אצל רב עם זקן, האמון כמעט מובן מאליו. יש לו את האתוס של 'רב' - דמות של מי שלמד, שיודע, שלא אומר דבר סתם. אני, לעומת זאת, צריכה להוכיח את זה כל פעם מחדש. ולכן אני חייבת להיות מנומקת, מדויקת, שקופה בתהליך הפסיקה, לעשות את המאמץ המלא ולא להשאיר אבן על אבן".
השאלות בספר מחולקות לפרקים, ובהם אפשר למצוא "שער חיילות וצעירות", "שער בית ומשפחה", "שער שגרת חיים" ו"שער נישואין וזוגיות". באחרון עולות שאלות בנוגע לשיתוף נשים במעמד החופה ושבע הברכות. המשיבות מפרקות את השאלות לגורמים, אך לא מציעות תשובות פורצות דרך אלא רומזות על שינוי שאולי יקרה בעתיד. "ההלכות האלו הן לא משהו שמשנים בקלות", מבהירה פיאמנטה, "ומצד שני, נשים עם תודעה אוטונומית ורצון להיות מחוברות לקודש בתור עצמן, ולא רק כנספחת של הבעל, מחפשות את הביטוי שלהן במקום הקדוש של חופה".
למה את אומרת תודעה אוטונומית ולא תודעה פמיניסטית?
"כי לא צריך להיות פמיניסטית בשביל זה. היום הרבה נשים שלא מגדירות את עצמן פמיניסטיות מחפשות מקום פעיל בעבודת השם".
ריינפלד־וכטפוגל: "אני חושבת שמה שמלווה את כל הספר ואת הפרק הזה במיוחד הוא איזון ועדינות. בתשובות הנוגעות לשאלות על נשים סביב טקס הקידושין יש כמה שאלות ותשובות, ויש בתשובות התייחסות מאוד משמעותית למסורות ולנהוג כיום, יחד עם רמיזה למה שההלכה עוד מתירה, בלי לצאת באיזו יציאה מהפכנית. יש רמיזה על מה שיכול לקרות בעתיד, כשהחברה או הקהילה יהיו מסוגלות לזה. יש לנו רצון לבנות ולא להרוס ואנחנו גם מאמינות באמת שהתורה מכוונת אותנו לבנות ולא להרוס. זאת אומרת שברור שיש חידושים, אבל אנחנו חושבות שהחידושים האלה באמת הגיעו ממשה מסיני בשרשרת המסירה אלינו להתגלות בדור שלנו.
"גם בתקופה שהיו פערים גדולים בין גברים לנשים, התורה הציבה כבר מסר שנשים יכולות ללמוד תורה, גם בפסוקים בהקהל כתוב 'אנשים נשים וטף', ומוכרות דמויות כמו דבורה הנביאה. אנחנו מרגישות שהכול צומח מתוך התורה, וזה גם התפקיד שלנו - להצמיח את התורה ולא לשבור אותה, ולתת מענה לדור שזה מה שהוא צריך".
שאלות נוספות בספר נוגעות לאיזון בין הבית והמשפחה לעבודה. לדוגמה נשאלת שם השאלה 'איך לשלב בין הרצון להתפלל לבין הצורך והרצון לטפל בילדים?' או השאלה 'מהי המשמעות של יום הכיפורים עבור מי שנמצאת אחרי לידה ושותה לשיעורין?'. "נכון, יש בספר שאלה מרגשת שהיא מאוד מהפכנית בלי להיות מהפכנית", אומרת הרבנית פיאמנטה. "כותבת אישה שיש לה עשר דקות להתפלל בדרך לעבודה, ברכב, אחרי שהיא מפזרת את הילדים ולפני שהיא מגיעה למשרד, והיא שואלת אם היא יכולה להתפלל ברכב. וזאת שאלה שמאוד משקפת את החיים של האישה המודרנית שחשוב לה להתפלל. זו אישה שחשוב לה לא רק לומר מעבר לפסוקי דזמרה. יש איזו אמירה כאילו נשים יכולות להסתפק בזה, והיא רוצה מעבר. מצד שני זו אישה שבאמת חיה את החיים העמוסים של התקופה שלנו, ומצד שלישי גם גבר יכול למצוא את עצמו באותה שאלה. כלומר, גם גבר היום קם בבוקר ומתקתק את הילדים ויוצא מהר לעבודה ויש לו רק עשר דקות. אז זו שאלה שגבר ואישה יקבלו עליה תשובה שונה, אבל אנחנו רוצות לומר שהרצון להתפלל הוא משותף.
"יש הבדלים בין גברים לנשים, אבל בנקודה הזאת לא חייב להיות הבדל והחשיבות היא שנמצא בלו"ז שלנו את העוגן הזה של תפילה. לא חובה שיהיה שוני בין גברים לנשים, נכון שבשאלה עד כמה זה חובה וכמה זה רשות יש הבדל, אבל זה לא תמיד משנה. כשהנשמה מבקשת אז מה תעני לה 'לא, זה לא חובה'? איזו תשובה מקטינה זאת. אז הנשמה שלך רוצה, בואי נראה איך את ממקסמת את הרגע היקר הזה בתוך הלו"ז שלך. לכן בעיניי זו שאלה שהיא מאוד מהפכנית בלי להיות מהפכנית".
ריינפלד־וכטפוגל: "אני חושבת שהמילה הכי חשובה היא ענווה. אנחנו לא מכירות את החיים של השואלים, אנחנו אורחות בחיים שלהם, ועוד רגע נצא משם. אין לנו מעקב מה קורה אחר כך. זהו רגע של פתיחת דלת לחיים של מישהו או מישהי שרוצים את התורה נוכחת בחיים שלהם, ואני זכיתי להיות שם ברגע הזה ותפקידי הוא לקבל את המתנה הזאת ולעזור מהנקודה הזאת".